הנמלים בנות לעם חרוץ. יהיה נכון לומר, כי יותר משחרוצות
הנמלים, נרצעות הן הנמלים.
הן מתוכנתות לעבודה אינסופית, עד צאת נשמתן. גם אם יבקשו לחדול
ממלאכה, הן אינן  יכולות.
מסכנות הנמלים, טורים טורים הן מהלכות, נושאות בלסתותיהן קש,
זרעונים, חלקיקי אבנים ושאר קש וגבבה. במבט מן החוץ, נראה
כאילו הן יודעות מה שהן עושות, כאילו מבינות הן את תכלית
מעשיהן. אך הן לא. הן אינן יודעות!
הן נמלים והן אינן יודעות לחשוב. חייבות לנוע עד אין קץ כשפיהן
אוחז משהו...
אל תאמיני, בת יקרה, לאלה שרוצים לכלות את כוחותיך בעבודת אין
קץ. הם אינם מבקשי טוב לך, הם רוצים שיהיה לך קשה. הם אומרים
לך: "לך אל הנמלה עצל, ראה דרכיה וחכם"...  ראה דרכיה וחכם?
מה פתאום?  מתי תחכימי?  כששיניך יתמעטו בתוך פיך ורגליך יקרסו
מעבודה קשה?  ובינתך... מה יהיה עליה?

לכן, מחמל נפשי,  אל תאמיני להם. עכשיו הזמן ללכת לבד. לעזוב
את הטור ולפתוח לך את נתיבך.  שם את תלכי, ואם בפיך יהיה משהו,
יהיה זה מה שבחרת לך. שאת רצית בו. ואם לא ברור יהיה הנתיב,
בסופו של דבר יובילך נכון, אל מקום שבו את תמצאי מנוח.
והעין האוהבת, הפקוחה על בוחרי דרכם,  היא תעזור לך להגן עליך
ולשמור נפשך.