יש לה עיניים עייפות, ולא מחוסר שינה. הן עייפות מהחיים, מלחפש
משמעויות נסתרות, מלנסות להבין.
היא אמרה לי שמוות זה דבר מוחלט ושאני לא יכולה ללכת לה ככה.
כי היא אוהבת אותי.. כי אכפת לה וכי עוד מעט הכל יעבור. היא
לוחשת לי מילים טהורות נותנת לי להרגיש שיהיה בסדר. "זה יעבור
לך, את חייבת להאמין לי, את בעצמך אמרת לי שאני שקרנית
גרועה..." ואני כל כך רוצה להאמין.. אפילו אם לא בשבילי אז
לפחות בשבילה כי היא כל כך משתדלת. ואני כרגיל מאכזבת, את
ההורים, את החברים, את המורים, אפילו את אלה שאני אוהבת כל
כך...
את כולם.

זמנים ישנים, זמנים מוזרים.
לקרוא בשביל לדעת, לכתוב בשביל להשתחרר.
אז תמותי לך ככה לבנתיים,
תברחי שוב ממה שאת
תתחברי לצדדים הזרים שבך.
תאהבי, תלחמי, תשקרי, תתאכזבי, תשנאי, תבכי, תרצי, תחלמי...
חלומות עצובים..
התקווה תלויה על חוט, עוד שניות הכל יעבור.
תברחי
תברחי
תברחי
תברחי
תברחי
תברחי
תברחי
תברחי
תברחי

דמעות... וטליה עצובה.