פעימות קצובות נשנות של מוסיקה,
רוח חזקה מדי עוטפת אותי במערבולת
עוד מערבלות היא שנמצאת בתוך הגוף שלי
מאחדת וחוצה ביני לבין עצמי,
הגוף שלי שמתפרק, מתרפק, מתפרפר מתמלא באהבה
והיא נשמרת בפנים,
זמרת שרה על אכזבה ממנה אני כל כך פוחדת
צצה הזדמנות לאושר בחיי, אולי זו אהבה והוא מבטיח.
ואני במערבולות שלי פוחדת לחשוף את עצמי וזה מוזר כי אני יודעת
שהזיוף הוא שיוביל לאבדון ביננו
אבל עדיף לקבל את הדחייה בידיעה שלא הייתי אני באמת
מאשר להחשף ולהפגע אמיתי,
כאן יש פחות אשמה עצמית.
הפעימות רוצחות אותי בדם קר, הרוח מקררת ומעלה דמעות
וזה ממשיך לבד ומתאחד במערבולת.
מוסיקה רוגעת בוכיה בשקט
המון נאיביות וקסם שמתפוגג לי בעיניים
"ליאור אל תשאר מאחור, כשהלכת נהיה לי שחור, אל תשכח נשיקה
שהבטיחה לשמור, ואותי רק לזכור, אל תלך לי ליאור..."
פתאום השורות איבדו מהרומנטיקה
פתאום כמו נוחתת עליך ההבנה שבאובדן
וזהו שלב אחד לפני הסוף, אני יודעת שלא אטפס עד לשלב האחרון של
הסולם, אני יודעת שלא אגמור את המסלול הזה, שזהו השלב שאליו
הגעתי שבו אשאר.
עכשיו אפשר לומר שטוב לי בחיים,
מתפתחת אהבה חדשה זה מבטיח וזה גורם לי לחייך
ולישון קצת יותר שקטה בלילה, ללכת ברחוב יותר בטוחה
להרגיש קצת פחות בודדה ביקום כל כך כל כך גדול,
אני ממשיכה לקוות כל הזמן שטוב לך שכשנפרדו דרכנו הגורל יעד לך
אושר והמון אהבה.
קבלה,
אהבה עוטפת אותי מכל עבר וחסר לי שם אדם אחד בנוף הכולל,
אתה לא שם ואתה החבר הכי טוב שלי,
גם היום לאחר שהרומנטיקה אבדה והאהבה נרגעה,
אתה עדיין חסר לי
כשאני נכנסת בדלת
למסיבת ההפתעה של החיים |