[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נטע סופר
/
צחוק הגורל

אני מביט עכשיו בעיניה הכחולות. הים הפרטי שלי.
היא מנופפת לי לשלום במבטה. כמעט מחייכת. החיוך פורץ מבין
הדמעות, ומבטה ננעל בעיניי, תקוע שם ללא מוצא. אני מנסה לגעת,
לחוש. היא מרכינה את ראשה, ואני מצליח ללכוד בידי מעט משערותיה
החלקות, הכהות, אני שואף אותן לראותי, וריחן כבושם בפני עצמו.
היא עוצמת את עיניה מתענגת על כמעט המגע שלי. ראשה נע בעדינות
ובאיטיות מצד לצד, ועפעפיה עשו את חצי הדרך להיפתח, ואינן
ממהרות לגלות את הכחול המדהים מתחתיהן. ואני מביט בעיניים
היפות, שנפתחות מולי לאיטן, מביטות בעיני ללא ידיעה. מתחננות
שאגלה להן היכן אני. ואני מנסה, צועק, נוגע, מביט.
והיא אינה רואה אותי.



"נו קדימה, בואי אחרי, אל תפחדי" אמרתי לה. אחזתי בידיה
והובלתי אותה עוורת אל המחסן הנטוש, פתחתי את הדלת והעמדתי
אותה בפתח.
"את יכולה להוריד את כיסוי העיניים עכשיו." לחשתי לאוזנה
בעדינות, וליטפתי רכות את שערה השופע שערות חומות חלקות.
היא שלחה את ידיה לאחורי ראשה והתירה בעדינות את הקשר שקשר את
פיסת הבד האדומה מסביב לראשה והסתיר את עיניה. היא חייכה
בהתרגשות, אך הייתה סבלנית.
פיסת הבד האדומה נפלה על הרצפה בריחוף קל, ראיתי כיצד הילה
ממצמצת בעיניה מעט. ראיתי כיצד החיוך המקסים שלה מתגלה מבעד
לשפתיה. חייכתי אליה.
הילה הביטה מסביבה בפליאה. מסביב היו כמעט מאה נרות זוהרים בכל
מני צבעים וריחות. במרכז המחסן עמד שולחן ערוך, ליידו שני
כיסאות, ועליו ארוחת מלכים שהכנתי לה. על הקיר שמול הדלת תליתי
שלט ובו כתבתי "יום הולדת שמח!" באותיות גדולות.
הילה צחקקה בהתרגשות.
"אני אוהב אותך" לחשתי.
"גם אני אוהבת אותך" אמרה וקפצה עלי בחיבוק גדול ונשיקה
עסיסית. חיבקתי אותה בכל הכוח. הייתי מלא אהבה באותו יום הולדת
בו מלאו לנו שנתיים של חברות נאמנה. השנתיים הטובות ביותר של
חיי.

נפגשנו ביום ההולדת שלה. לכבוד המאורע הזמינו אותה חברותיה
למסיבה שארגנתי במחסן הנטוש. הן שמעו על המסיבה שלי מאחי
הצעיר, שחילק מנשרים לקראת המסיבה בבית ספרו.
כשהגיעו למסיבה, כל העיניים היו נשואות אליה. נערה עדינה ויפה.
הילה. היא הייתה מוקפת בהילה של טוהר בלתי מוסבר. נעצתי בה את
עיני כל אותו ערב. והיא חייכה אלי חיוך מבוייש מדי פעם. מאוחר
יותר נגשה אלי מעט שיכורה מעט פיקחת והציעה לי לרקוד. צעדתי
מוקסם אחריה ונסחפתי לריקודים פרועים עד הבוקר.
בצהריים התעוררנו זה בזרועות זו, ומאז לא נתקנו את זרועותינו.

שנתיים, עד שניסה לנתקן הגורל האכזר בכוח.

"תאהבי אותי, הילה." ביקשתי ממנה. היא הוציאה אנחה מפונקת מפיה
וחייכה אלי בעייפות. "לילה טוב." אמרה.
"נווו" ביקשתי ממנה מדגדג בעדינות את בטנה החשופה. היא פלטה
צחקוק קטן מתגלגל. המשכתי לטייל לאורך בטנה בתחנונים. "בבקשה,
הילה, אני מוכן לעשות הכל, כדי שתאהבי אותי." הילה סובבה לאט
את ראשה אלי, הפסיקה בצחקוקים והביטה בי בחיוך ספקן. "הכל?"
שאלה באריכות. חייכתי אליה מנסה לדמיין מה היא כבר מתכננת
בראשה העייף. לקחתי את הסיכון. "הכל." השבתי לה בהיסוס.
"אפילו..." התחילה לומר. "אפילו למצוא לי עכשיו סופר שעובד
בשעה הזו ולקנות לי גלידה?" שאלה בקול מתפנק של ילדה קטנה.
"אפילו למצוא לך עכשיו סופר שעובד בשעה הזו ולקנות לך גלידה."
אמרתי לה מחקה את הקול הילדותי. הילה נעצה בי מבט חמוד. "אני
מחכה." פסקה. "עכשיו?" שאלתי אותה בפליאה. "עכשיו." אמרה לי
בטון ספק רציני. "את רוצה לומר לי שאת רעבה אחרי כל האוכל
שאכלת היום?" שאלתי. "אמרתי שאני מחכה, לא?" השיבה לי בשאלה עם
חיוך שטני מתוק.
"את מחכה" מלמלתי לעצמי חצי אוהב חצי מקטר. נישקתי אותה על
אפה, לבשתי את הג'ינס, החולצה ועזבתי את חדרה.
"רק אל תגידי לי אחר כך שאני לא רציני." התרתי בצאתי.

היא לא אמרה.

יצאתי לרחוב הקריר, לבוש בחולצת טריקו דקה. נסעתי במכוניתי
מספר דקות עד שהגעתי לסופר הקרוב, שידעתי שעובד עשרים וארבע
שעות ביממה. התכוונתי להיכנס אליו. ואז הגורל הופיע. הוא היטה
את אזני לקולה של בחורה צועקת בקצה השני של הכביש הדומם. הבטתי
בגורל בתהיה. הוא סימן לי ללכת ולבדוק מה קורה. כמו מטומטם
הקשבתי לו. טפטוף קל של גשם החל להרטיב את הרחוב. חציתי את
הכביש במהרה. כשהגעתי אל המדרכה חלפה על פני בחורה, בגדיה
קרועים ועל גופה פצעים ושריטות. הבחורה צעקה בקול לעזרה.
כשראתה אותי, אחזה בידיי כאילו הייתי המושיע והתחננה שאעזור
לה.
"הם... הם רודפים אחרי!" אמרה לי ברעד. "יש להם סכינים! תעזור
לי!" פתאום ראיתי שלושה בחורים רצים לכיווני, לאחד מהם באמת
היה סכין. עמדתי שם משותק. הייתי מבוהל, לא ידעתי מה לעשות.
הבחורה החלה לברוח כמטורפת אחוזה בדיבוק. ואני המשכתי לעמוד
שם, כולי שרוי בהלם. הבחורים כמעט עברו אותי בריצה, אך הגורל
ריחף לידם ולחש משהו לבחור עם הסכין. אותו אחד הביט בי פתאום
וקרא לאחרם לעצור. רציתי לברוח משם. אבל הגורל החל להתגרות בי
ולומר לי שאחשב פחדן אם אברח. שכנע אותי להישאר. שוב עשיתי
כדבריו, למרות שכבר ידעתי שאני עושה טעות. אבל קול לא מוגדר
בראשי אמר לי להקשיב לו.
הבחורים קרבו אלי. שמעתי אותם מתלחשים ביניהם. שמעתי פה ושם את
המילה "להרוג". רעדתי, ועדיין לא זזתי ממקומי. הם התקרבו אלי
לאט לאט, אחד מהם החזיק סכין קרוב לצווארי. בלעתי את רוקי
בזהירות. למרות הקור העז התחלתי להזיע.
בזריזות, שלא ידעתי מהיכן הגיעה, אחזתי ביד עם הסכין בחוזקה,
עד שהסכין נפלה על הרצפה. דרכתי על הסכין, ולאחר מכן בעטתי בה
לכיוון הכביש. הבחורים נבהלו בהתחלה, אך הגורל דחף אותם
לכיווני ועודד אותם להכות אותי. הם בעטו, דחפו, הטיחו, סטרו.
אני ניסיתי להיאבק. ניסיתי לקרוא לגורל שיעזור לי לצאת משם,
אבל הוא בשלו, נשען על מנורת הרחוב, חייך, ושייף את צפורניו
הארוכות. צעקותי נבלעו בחשכה, ולא זכו למענה.
שכבתי שם חסר אונים, סופג את המכות ומחכה למכה שתגאול אותי
מייסורי.
כל אותן דקות של נצח הבטתי בחיוכו של הגורל. הבטתי בשנאה
בניצוץ הרוע שבעיניו. לפתע הניצוץ נעלם. מבטו הופנה לעבר
הכביש, הוא היה מופתע. נסיתי לאגור כוחות כדי להביט אל הכביש,
אך לא הצלחתי, כל ששמעתי היה קולה של מכונית.
בעיטה נוספת באיזור העורף.
שחור.
פתאום באמצע השחור ראיתי נקודה לבנה אחת שהלכה וגדלה. היא הפכה
למן שער לבן מדהים ביופיו. התחלתי להתקדם אליו באופן לא מודע.
צעדי הפכו מהירים יותר ויותר עם התקרבותי אל השער הלבן.
סקרנותי לגביו רק גברה עם הצעדים. יכולתי לראות מלאכים נמצאים
מאחוריו, ומשחקים ביניהם. קולות טהורים משכרים נשמעו מבעדו.
"אייל" שמעתי את שמי. "אייל" קולה של הילה. הקול הגיע מאחורי.
הסתובבתי במהירות.
הילה!
נזכרתי.
הילה בכתה.
"לא.. " אמרתי לה ברכות. "אל תבכי."
"איך אוכל?" שאלה אותי בקול מיוסר וקורע לב. "אתה עוזב אותי!"
התייפחה. "לא אעזוב." אמרתי לה. היא המשיכה לבכות. "מבטיח!"
צעקתי. היא הביטה לכיוון השער הלבן לרגע, והמשיכה לבכות. הבטתי
לשער. ראיתי שכל הקולות שקטו, והמלאכים מביטים בי בפליאה. הילה
נעלמה.
"לא!" צעקתי לעברם. "אני לא בא אתכם!" שמעתי מלמולים
והתלחשויות ביניהם. לפתע דמות מכוערת צצה מתוך היופי השמימי
ששרר מבעד לשער הלבן. היה זה הגורל. הוא הביט בי בפנים חמוצות.

הוא פתח את פיו. הקול שיצא מגרונו לא היה קול. היה זה צליל
צורם של חיכוך הנוצר בין מתכת ללוח עץ.
"א..ת..ה  ל..א  ת..צ..ל..י..ח" אמר בקושי.
פתאום הכל נעלם.
שחור.
ריק.

יכולתי לראות את עצמי כאילו מבעד לבועת מים. ראיתי את עצמי
שוכב במיטת בית חולים, מחובר למכשירים שונים. הייתי שרוי
בתרדמת.
מסביבי היו הוריי, אחי, וכמה חברים. הסתובבתי כמטורף. חיפשתי
את הילה. לפתע נעצרתי. ראיתי את דמותה העדינה יושבת בקצה החדר
ומביטה בדמותי הרדומה בעצב. הבחנתי בדמעות על לחייה. לא יכולתי
לשאת זאת. רציתי לגשת אליה. הגורל ניגש אלי ועצר אותי.
"ה..י..א  ל..א  י..כ..ו..ל..ה  ל..ר..א..ו..ת  א..ו..ת..ך"
צרב.
"א..ת..ה  ל..א  ק..י..י..ם"
שנאתי אותו כל כך.
מכוער כזה. מגעיל. רשע.
"היא בוכה!" צעקתי לו מצביע על הילה. "תביט בה לרגע, תראה מה
עשית!" הגורל הביט בי במבטו האדיש ושתק. "למה?" שאלתי אותו.
"למה אתה מתאכזר לתמימות הזו? אתה שובר אותה!"
הגורל לא הפנה מבטו אל הילה. המשיך לחדור אל מבטי בעיניו
הצהובות, הנוזליות. חשתי בחילה ממבטו. הגורל סימן לי להביט
לאמי. הסתובבתי לכיוונה. ראיתי את אמי עומדת ליד מיטתי ומדברת
עם רופא. לפתע פרצה בבכי. הקולות היו מעומעמים, ולא הבנתי מדוע
אמי בוכה.  הגורל הסביר לי טוב מאוד מדוע בכתה. אמר לי שהרופא
טוען שאין לי שום סיכוי להתעורר מהתרדמת, ושעליו לנתק אותי
מהמכשירים.
"לא!!" צעקתי אל הרופא. "אני פה! אמא! אני פה!" אמא המשיכה
לבכות, והרופא עזב את החדר. המשכתי לצעוק. הגורל התגלגל מצחוק.
הבטתי בו בזעם.

נשארתי בחדרי בבית החולים עד שהוכרחתי להשלים עם העובדה שאמא
לא תפסיק לבכות, ונוכחותי לא תעזור. כנראה אמות עוד הלילה.
אמרתי שלום לאמא, וריחפתי לכיוון חדר ההמתנה, שם ישבה הילה.
רציתי לומר מילים אחרונות לאהבת חיי.



למרות שאינה רואה אותי, היא יודעת שאני שם. היא מדברת אלי, אבל
קשה לי להבין. הכל מעומעם. אני מרגיש סחרחורת קלה. מתחיל
להתנועע מצד לצד. עוצם עיניים. מאבד את הילה.
"הילה.. " ממלמל. "הילה.. "
הילה קופצת ממקומה ורצה לחדרי. אני מנסה לעוף אחריה. אני רואה
אותי בחדר מתחיל לפרפר. אני שומע במעומעם אותי צועק להילה
מילים אחרונות.
"תאהבי אותי, הילה." שומע צפצוף צורם, ואחריו יללת כאב של
הילה.
שחור.
הנה הגורל. הוא מחכה לי ליד השער הלבן. והמלאכים, כולם שם,
מחכים רק לי.
והנה אלוהים, קצת שרוט וחבול מתגרות עם הגורל, אבל מחייך.
מאחורי אני שומע את הילה. אני מביט בגורל. הוא אינו מופתע. רק
עומד ומחייך לו חיוך רקוב.
"הפעם אני באה אתך" היא לוחשת. "אין יותר דרכים חזרה."
אני שומע אותה אבל לא רואה.
אני מחפש אותה, "הילה? איפה את?" מגשש בשחור שמחוץ לשער הלבן
אחר קולה. אבל עכשיו אני שומע בכי ממש לידי. הילה בוכה. "למה
אני לא רואה אותך?" אני שומע אותה ממלמלת. "למה עשית את זה?"
אני שואל שבור. "חשבתי שרק כך נהיה ביחד לנצח" היא ממשיכה
להתייפח, ואני לא מוותר, מגשש מחפש.
ארבע ידיים משתלטות עלי. שני מלאכים גוררים אותי לשער הלבן.
בכייה של הילה מתרחק. אני מנסה להיאבק אני צועק בכל הכוח, וככל
שצועק הבכי רק גובר.
"ה..י..א  ה..ו..ל..כ..ת  ל..מ..ק..ו..ם  א..ח..ר"
והגורל צוחק.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
קניתי תקליט של
סי היימן.
זה היה או זה או
עוזי חיטמן ו...
נו מה אתם הייתם
עושים
במקומי?!?!


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/6/02 0:12
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נטע סופר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה