והיא מרגישה שהיא כל הזמן
עומדת בסערה.
מרגישה שכל הזמן
היא חייבת לעמוד
במרכז הסערה
כי אם לא -
איך תרגיש שהיא חיה?..
שהרי שנים
סופות עזות חלפו על פניה
והיא אפילו לא הרגישה
לא נתנה לעצמה להרגיש..

הרוחות שנושבות מכופפות אותה
מרעידות את גופה
חובטות בנפשה
כמו דלת שנטרקת
מהרוח
עוד פעם ועוד פעם
לא נותנות לה מנוחה..
והיא שומעת את
הרעמים שמזעזעים
את השקט שלה
שרועמים בקולם
את מה שהיא לא רוצה לשמוע

והברקים
שבהבזק מביאים את האור
אבל היא לא מצליחה לראות אותו
לפעמים כן..
לא תמיד הוא בהיר
לפעמים הוא בהיר מדי
המראות לא תמיד מלבבים
וקשה גם לראות..
ואז גם בא הגשם
ששוטף את הכל
אבל גם מציף
ומעלה על פני השטח
את כל מה שהצליחה
להדחיק
והערפל הזה שבא עם הסערה
השמיים הקודרים
שגם אם מסתכלים
לא רואים ממטר
והיא דווקא מנסה להסתכל
להביט לראות
לעיתים היא מצליחה
וכשהיא רואה
היא כל כך פוחדת
מהמראות
שלעיתים היא מעדיפה
את הקדרות

והבוץ הזה שדבק בבגדיה
היא מנסה לנער אותו
לא כמו פעם שידעה
כי לא תתן לבוץ לדבוק בה
היום היא קצת יותר
סלחנית עם עצמה
יודעת שהבוץ הוא חלק
מהסערה
ואי אפשר למחוק אותו לגמרי

והיא עומדת שם
מייצבת את גופה
מרגישה שהיא
עומדת באומץ
שהרי לא קל לעמוד בסערה..
והיא נותנת לרוחות
לגשם
לברקים ולרעמים
לסערה
להיות שם
בנפשה
ואפילו לא יודעת
אם בכלל יבוא
השקט שאחרי..