[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








פרק א'
כבר עברו תשעה וחצי שבועות מאז שצלחתי את בר המצווה והרבי
עדיין מתקשר אלי כל ערב ומתחנן שאבוא לבקר אותו בבית הכנסת.
אני אומר לו שאין לי זמן, שיש לי לימודים, שהכרתי מישהי, שאני
שוקל להתנצר, הכל שקרים! העיקר שיעזוב אותי, אפילו רק שיבין
שאני לא רוצה לראות אותו ושיעזוב אותי בשקט. אבל הרבי ממשיך
להתקשר. קוראים לו קריסטוף יששכר ויש לו שבעה חתולים. זה סיפור
מוזר. אחד מהסיפורים האלה שאני לא יודע בכלל אם כדאי להתחיל
לספר אותם, שמא לא יאמין מישהו ואז יהרס המצב רוח ותצטער
שהתחלת לספר.
הכל התחיל כשאבא שכר לי את הרבי. זאת אומרת, אבא הוא די מליין.
הוא מרוויח 800 שקל בשעה. הוא קבלן ומסורתי. יש לי אבא שהוא
קבלן מסורתי. ההורים של אבא מתימן ומגרמניה. אבא נראה בעיקר
כמו תימני אבל הוא תמיד רצה שאני אהיה יותר גרמני מתימני, אם
לא בגנים אז לפחות בהתנהגות ובסנוביות. ובכל זאת הוא רצה שאני
אעשה בר מצווה. בהתחלה לא רציתי אבל אבא הבטיח לי שאם אני עושה
בר מצווה הוא יעשה לי חגיגה גדולה באולמי קריסטל ומתנות בשווי
לפחות עשר שעות עבודה.
אני לא אידיוט. עשיתי חישוב של הזמן שיקח ללמוד את ההפטרה
לעומת הזמן שלוקח לעמוד בצומת ולהרוויח 8000 שקל כשמוכרים דגלי
ישראל, פרחים ומנקים שמשות. חד משמעית הגעתי למסקנה שהפטרה זה
דבר הרבה יותר משתלם. שבוע לאחר מכן ביקרתי את הרבי קריסטוף
בפעם הראשונה.

רותה, בת הרב, הייתה ישובה על הכורסה כשנכנסתי לסלון, ומשחקת
הייתה עם שלושה מהחתולים בפה פעור לרווחה. היא הייתה גדולה
ממני בשנה, לבושה בחצאית שהגיעה לברכיה וגרביונים שחורים היו
לה עור בהיר ורך כמו נעלי ספורט לבנות וחדשות. כשראתה שאני
מוסיף לעמוד בפתח החדר הרימה עיניה, סקרה אותי לרגע במבטה
ומיהרה להשפילן  שוב לחתולים.
'אבא יתפנה אליך עוד מספר דקות, הוא עסוק עם תלמיד אחר.'
אמרה.
'מה את? המזכירה שלו?' שאלתי.
'אני הבת שלו.' אמרה רותה בלי למצמץ.
'אפשר לשבת?'
'בטח' הורתה לי על המקום שלצידה. 'אני מצטערת שלא הצעתי. רוצה
כוס זיפ?'
הסכמתי והיא קפצה ממקומה למטבח וחזרה עם כוס זכוכית שקופה עם
מגני דוד כחולים לבנים של דגל המדינה וזיפ מתקתק בתוכה. היא
התיישבה לידי ונעצה בי מבט סקרן.
'זה השיעור הראשון שלך?'
'כן, למה?' שאלתי ולגמתי מהזיפ.
'אבא תמיד אומר שהשיעור הראשון הכי חשוב. בשיעור הראשון הוא
כבר יודע אם התלמיד רוצה להאמין או שאין לו בלבו שום יראת
אלוקים.'
'איך הוא יודע את זה?'
'הרבי תמיד יודע.'  אמרה וצחקה 'אתה לא יודע?'
שתקתי וגרדתי בפדחתי.
'אני בא ממשפחה חילונית.' אמרתי 'את יודעת מה זה?'
היא צחקה. 'גם אבא שלי היה פעם חילוני. הוא סיפר לנו על זה. זה
נשמע לי די משעמם, אם להגיד לך את האמת. לא חסר לך משהו
בחיים?'
'את יודעת כמה אבא שלי מרוויח?' אמרתי לה.
'כמה?'
'בואי נאמר שבשעה אחת של עבודה אבא שלי מרוויח מספיק בשביל
לשכור את אבא שלך ללמד ילד מפגר לשיר את ספר בראשית מתחילתו
ועד סופו. הבנת?'
'זה הרבה.' היא אמרה 'בטח יש לכם המון חפצים בבית.'
'ועוד איך.' אמרתי.
שתקנו לכמה שניות ואז רותה הרימה את עיניה.
'איך הזיפ?' שאלה.
'טעים, תודה.'
'ראיתי אותך פעם במגרש של בית ספר הדר משחק כדורסל.' אמרה.
'שיחקת טוב.'
הסמקתי. היא נראתה בכלל לא רע, בת הרב.
'תספרי לי על אבא שלך.' ביקשתי 'למה הוא מלמד כל מיני ילדים
חילוניים לשיר את ההפטרות שלהם? אין לו משהו יותר טוב לעשות
בחיים?'
'אבא אומר שכל ילד שהבאת אותו לבר המצווה, עשית מצווה.'
'את אוהבת אותו?' שאלתי.
'הוא בסדר.' היא אמרה 'הוא לא מכה אותי או משהו כזה. הוא גם די
חכם. אני חושבת.'
'אם הוא מאמין באלוהים הוא בטח לא כזה חכם כמו שאת עושה ממנו.'
אמרתי.
'למה?'
'רק פתי מאמין לכל דבר מאמין באלוהים.' פסקתי.
'אני חושבת שאתה טועה, אבל אני לא אתווכח איתך. מי שלא מסוגל
להאמין באלוהים מסוגל להאמין להכל, זה לא אני אמרתי את זה
ראשונה. אז למה אתה עושה בר מצווה, אבל, אם אתה לא מאמין?'
'אבא שלי הבטיח לי שאקבל המון כסף ומתנות אם אני אעשה בר
מצווה.'
'אל תגיד את זה לאבא שלי.' אמר רותה 'הוא ממש יעצב. הוא ילמד
אותך בכל זאת, אבל זה יעשה אותו עגום. אני לא רוצה שיהיה עגום
ונעצב.'
'אז את כן אוהבת אותו.' אמרתי.
'כנראה שכן. אני לא רוצה שיהיה לו עצוב. אולי זה עניין של
הרגל, אולי אפילו תועלת.'
'ואת מאמינה באלוהים?' חקרתי.
'בוודאי.' היא גרדה באפה.
'מה כאן כל כך וודאי?' שאלתי.
'וודאי שזו החלטה הרבה יותר נכונה בשבילי מלהחליט שהוא לא
קיים. זה גם הרבה יותר מתאים לשאר ההנחות השרירותיות שעליהן
מבוססים חיי.'
'אבל למה את חושבת שהוא קיים?'
'פעם הייתה לי הרגשה.' אמרה רותה 'עכשיו אני כבר לא סומכת על
ההרגשות. יכולתי לסמוך על ההרגשה. אבל זה לא קשור. אני משערת
שהוא יכול אולי הוא קיים ואולי לא. אני מעדיפה לחשוב שכן. זה
יותר מתאים לחיים שלי כמו שאני מכירה אותם. זה גם עושה לך קצת
סדר בבלאגן של העולם.'
'כל דבר שתאמין בו יעשה לך סדר בעולם.'
'אולי.' היא אמרה 'אני אוהבת להאמין באלוקים. זה מתאים לכל שאר
הדברים שאני מניחה ויודעת על העולם.' לפתע פהקה והתמתחה. שדיה
המתפתחים נצמדו לבד הכותנה של חולצתה. באיזור חלצי הורגשה
מתיחה קלה.
מהמסדרון בקע קול חריקת הדלת וקולו של הרבי קריסטוף המשוחח עם
התלמיד היוצא מהשיעור.
'אל תגיד לו שאתה לא מאמין באלוקים.' אמרה רותה 'בבקשה. אם הוא
ישאל, תגיד לפחות שאתה מאמין שיש כח עליון אבל אתה רק לא יודע
מה בדיוק. זה יעציב אותו אם תגיד לו שאתה לא מאמין.'
'בסדר.' אמרתי סתם כך.
'אם תהיה בסדר אתה יכול אפילו להנות מהלימודים אצלו.' המשיכה
זו להרביץ בי תורתה.  
רבי קריסטוף יצא מחדרו מחזיק מקטרת חומה וקטנה בין שתי שפתיו.
'אני מבין שאתה נמרוד בן שמעון.' אמר בקול עדין ויציב.
'הריני.' הודעתי.
'ובכן, נמרוד בן שמעון, אנא גש לחדרי, אצטרף אליך בעוד דקות
מספר.'
כשחיכיתי לרבי בחדר ראיתי שיש לו המון ספרים. עלעלתי בהם.
לפעמים אהבתי לעלעל בספרים, אבל לא יותר מזה. רובם אבל היו
בנושאים של יהדות וכל מיני שעמומים כאלה, כך שאפילו לעלעל בהם
לא היה כיף.
הרבי קריסטוף חזר לאחר מספר דקות כפי שהבטיח.
'נמרוד בן שמעון, מהי בעיניך העליה לתורה?'
זכרתי את מה שרותה אמרה. 'אני מצטרף לעדת עם ישראל כיהודי בוגר
הרשאי לקרוא מהטקסט הראשי והקדוש ביותר לעם היהודי.' אל תשאלו
אותי מאיפה הקרצתי את זה.
הרבי קריסטוף צמצם את עיניו והביט בי בתשומת לב.'
'ואלוקים?'
'אתה הוא עד שלא נברא העולם ואתה הוא משנברא העולם. ה' הוא
האלוהים.'
אחר כך התחלנו בשיעור. הוא לימוד אותי לקרוא את הטעמים. זה היה
קשה והייתי צריך להתרכז. כשיצאתי והרבי קריסטוף הוביל תלמיד
חדש לחדרו. נותרתי עוד רגע לבד עם רותה בסלון.
'הוא אוהב אותך.' אמרה רותה.
'מאיפה את יודעת?' שאלתי.
'הוא לא מלמד אף תלמיד שהוא לא אוהב. חוץ מזה הוא כמעט אף פעם
לא אומר למישהו מילה טובה בסוף השיעור.'
'איפה את לומדת בכלל?' שאלתי.
'אני לומדת בישורון.'
'מה זה?! זה ממש לידנו.' אמרתי.
'אמרתי לך שראיתי אותך משחק כדורסל בהפסקה. היית טוב.'
'חשבתי שאסור לכן להסתכל על בנים.'
היא שתקה.
'אני קובעת מה אסור לי.' אמרה לבסוף.
'את לא נשמעת לי אדוקה במיוחד.'
היא שוב שתקה ולאחר מספר שניות כל כך התנבכתי מהשתיקה שהלכתי.

בבוקר למחרת, כששחקתי כדורסל בהפסקה הגדולה, התחלתי לפתע לחשוב
שאולי רותה צופה בי. הבטתי אל הגדר שהפרידה בין הבית ספר שלנו
לבית ספר ישורון. היא לא היתה שם. אבל אולי היא הייתה באחת
הכיתות, צופה בי מאחד החלונות. לפתע הרגשתי שונה לחלוטין.
חשבתי על רותה ואיך שהיא מביטה בי ומהר מאוד איבדתי את הריכוז
ואיבדתי שלושה כדורים עד שגדי התרגז והחליף אותי בשחקן אחר.

אחרי הצהריים כשהלכתי לרבי קריסטוף רותה ישבה על ספת העור
החומה בסלון וצפתה בקשר משפחתי.
'פישלת היום במשחק הכדורסל.' היא אמרה וסגרה מיד את הטלויזיה
עם השלט.
'לא הייתי מרוכז.' פלטתי.
'בטח חשבת על זה שאני מסתכלת עליך והתרגשת.'
'זה לא זה.' קראתי.
'אני מצטערת.' היא אמרה 'לא התכוונתי להפריע לך. אם אתה לא
רוצה, אני לא אסתכל עליך. לא רציתי להפריע לך לשחק.'
'זה לא משנה לי.' אמרתי 'את יכולה להסתכל עלי. זה ממש לא
משנה.'
'אם הייתה בך טיפת כנות, היית אומר שזה כן משנה.' אמרה.
לא יודע מה נחת עלי, לפתע התפרצתי. 'ואם הייתה בך טיפת הגינות
לא היית עוד מטיפה לי מוסר אחרי שדפקת לי את כל המוניטין בבית
ספר.'
היא הביטה בי המומה. 'למה אתה מתכוון?'
'שבוע הבא הטורניר בבית ספר הוברמן ועכשיו אני כנראה לא נכנס
לנבחרת, בגללך. על מצפונך.'
היא שתקה ורבי קריסטוף בדיוק יצא וקרא לי להכנס לחדרו. הלכתי
אחריו, מחשבותי עסוקות ברותה. ישבנו ביחד עוד שעה ארוכה,
משננים את הטעמים, קוראים מההפטרה ומהפרשה שלי בספר במדבר
שעסקה בהרפתקאותיו של משה במצריים או משהו דומה. כשיצאתי רותה
ישבה ישיבה מזרחית על הספה מול הטלויזיה הכבויה בסלון.
'אני מצטערת.' אמרה בלי להסתכל בי 'לא התכוונתי להרוס לך את
המוניטין.'
פתאום הרגשתי רע. 'זו לא אשמתך.' אמרתי.
'אם תבוא מחר לגדר ליד ארגז החול של הקפיצה לרוחק, אני מבטיחה
להראות לך משהו מעניין.' אמרה רותה.

למחרת בבוקר, כשקמתי לצאת ללימודים, נזכרתי במה שרותה אמרה
וצחצחתי שיניים חזק יותר מתמיד, עד שירד לי קצת דם, כדי שיהיו
השיניים לבנות לבנות ויפות לקראת הפגישה.
כשהגעתי לארגז החול בהפסקה הגדולה, רותה כבר חיכתה שם לבדה
בחצאית בד שחורה ורחבת שוליים וחולצה כפתורים  ארוכת שרוולים
ולבנה.
'הגעתי. עכשיו מה יש לך להראות?'
'רציתי רק לדבר איתך.' אמרה 'אני לא רוצה עוד להראות לך
כלום.'
'אז שיקרת?' שאלתי.
'לא שיקרתי. רציתי לדבר איתך.'
'בתורה כתוב לא לשקר.'
'אתה יכול ללכת' היא אמרה 'אם אתה לא רוצה להשאר.'
התיישבתי לצידה בצד השני של הגדר.
'אבא אמר לי שאתה תלמיד טוב. הוא אמר שאתה קולט מהר ומבין את
החומר.'
'אני שמח לשמוע.'
'לא אמרת לו שאתה לא מאמין, הא? בבקשה אל תגיד לו, זה באמת
יכאיב לו.'
'למה את דואגת לו?' שאלתי 'מה פתאום את מדאיגה את עצמך בכל
מיני עניינים כאלה? את הבת שלו. הוא גדול ממך פי שלוש או ארבע
אולי. את לא חושבת שהוא מסוגל לדאוג לעצמו?'
'מה שאני חושבת על אבא שלי זה ענייני. אני רק רוצה שלאבא שלי
יהיה טוב?'
'אז למה את לא מודה שאת אוהבת אותו?'
'אתה אוהב את אבא שלך?'
'בטח.' אמרתי 'בגללו אני בעולם הזה?'
'אבל אתה אוהב אותו?'
'בטח.' אמרתי 'איך אני יכול שלא?'
'אם אתה לא יכול שלא, זאת לא אהבה. אהבה צריך לבחור.' היא אמרה
'איזו מין אהבה זו כשהיא כפויה עליך בניגוד לטבעך.'
'למה?'
'כי אם אתה אוהב מתוך כורח, זה לא אהבה, זה כורח. ואיזה מין
סיבה זאת שבגללו אתה בעולם הזה? אתה אוהב את העולם הזה?'
'כן.'
'אני לא.' היא אמרה 'אני אוהבת רק את אלוקים, אבל את העולם לא.
את העולם אני לא אוהבת בכלל. אני רק חיה בו, ואני אוהבת לחיות
בו, אבל אותו אני לא אוהבת ולא אוכל אי פעם לאהוב כי אף פעם לא
אוכל להסכים לו.'
בפעם הראשונה די הרבה זמן לא ידעתי מה להגיד.
'את סתם מקשקשת.' אמרתי לבסוף וזרקתי אבן לכיוון ארגז החול של
הקפיצה לרוחק.
היא תפסה ביד אחת בגדר, הביטה בי וחייכה חיוך עדין של עלמה
סינית מראשית המאה ה- 20 המכינה עצמה לצלום.
'נשקת פעם ילדה?' שאלה.
'בטח.' שיקרתי 'ואת?'
האישונים שלה נפתחו. 'עוד לא...' היא אמרה 'אבל גם אתה לא. אתה
משקר.'
'לך אסור בכלל לפגוש אותי. בטח מחפשים אחרייך עכשיו. זה אסור
לך. איך את מדברת עם ילד חילוני?'
'אני מחליטה מה אסור ומה מותר. אמרתי לך.'
'את חושבת. את לא מחליטה כלום. נראה לך שאת מחליטה משהו?!'
'כל דבר בחיים אני מחליטה. שום דבר אני לא עושה בלי שאני
מחליטה אותו.'
'את מחליטה ללכת לבית ספר?'
'אם לא הייתי מחליטה, לא הייתי הולכת לבית ספר.'
'ואז היו שמים אותך בבית משוגעים...'
'אז היו שמים. אם לא הייתי רוצה, לא הייתי הולכת. אני הולכת,
סימן שאני מחליטה ללכת.'
'חכמולוגית.' אמרתי 'את בטח כלואה כל היום בבית. בטח לא נותנים
לך לעשות כלום.'
'דווקא לא.' היא אמרה 'אני לומדת הרבה דברים מעניינים מאוד על
אלוקים והתנ"ך.'
'בטח היית רוצה להתנשק עם ילד ואפילו את לא מעיזה.'
'זה לא עניין של לא מעיזה.' אמרה.
'אז איזה עניין זה?'
'זה עניין של רצון.'
'איזה רצון?'
'אמרתי לך שאני עושה מה שאני רוצה.'
'היית מעיזה להתנשק איתי.'
'זה לא עניין של מעיזה.' אמרה שוב.
'אז איזה עניין זה. מה קשורה הנשיקה לרצון. אני אוהב מישהי אז
אני מנשק אותה, או נניח אם היא מוצאת חן בעיני, אז אני מלטף
אותה ואז מנשק אותה. זה דחף.'
'איזה שטויות זה...' אמרה וצחקה. היא הניחה את ידה השניה על
הגדר והביטה בי.
'את רוצה ללבוש חצאית?' אמרתי 'הרי את זה את חייבת, מה יש לך
להגיד על זה?'
היא שתקה לרגע. 'זה לא חשוב לי לא ללבוש אותה. זה לא חשוב עד
כדי כך שלא ארצה ללבוש אותה.' היא אמרה.
האמת שהחצאית התאימה לה. היא הייתה יפה מאוד עם החצאית הארוכה
שלה.
'אני חייבת ללכת.' אמרה וקמה ללכת.
'אני אראה אותך היום בערב.' אמרתי 'אני בא לרבי קריסטוף.'
'למדת בבית?'
'לא.'
'תלמד! זה חשוב.  אחרת לא תצליח. אתה תשמח אותו אם תלמד.'
'זה לא אכפת לי אם אני משמח את אבא שלך. זה לא נגדו, אבל לא
אכפת לי.'
'אם אתה כבר פעם אחת עולה לתורה בחיים שלך, תעשה את זה כמו
שצריך. בבקשה. אין לזה שום משמעות בשבילך?'
'אני לא חושב שאיך שאני אעלה לתורה ישנה את כמות הכסף שאני
אקבל.'
'אז זהו זה? הכסף?'
'כן.' אמרתי ולקקתי את שפתי.
'אני מרחמת עליך.'
'ואני מרחם עליך יותר.' אמרתי בנסיון להפגין בוז 'מאמינה
באלוהים...'
'אני חייבת ללכת. אל תשכח ללמוד.'
היא התרחקה. גופה מכוסה בשכבות על שכבות של בגדים, שלא אראה את
פלאי גופה הנפלאים לאדם וכמהתי לפלאי נשמתה החבויה. היא הייתה
היפה ביותר שראיתי מימי ובת הרבי. נזכרתי בסרט קונילמל שראיתי
לפני כמה חודשים עם מייק בורשטיין. נזכרתי בקטע שמייק בורשטיין
שר על זה שהוא הולך להתחתן עם בת הרב ובדרך לכיתה זמרתי לעצמי
את השיר. סתם כך.

כשהגעתי הביתה פתחתי את המחברת של הרבי קריסטוף והתחלתי לשנן
את הטעמים. ישנם כ- 30 טעמים שונים, כמו שיש 72 שמות לאל.
הרגשתי כמו תלמיד בכיתה א' והתרגזתי, אבל איכשהו רציתי שהרבי
קריסטוף לא יהיה עגום ונעצב, אז למדתי אותם חזק וכשהגעתי בערב
לרבי קריסטוף הוא היה גאה בי ואפילו פעם אחת בשיעור טפח לי על
השכם וקרא לי 'תלמיד חכם'.
'אבא שלך קרא לי תלמיד חכם.' אמרתי לרותה כשיצאתי מהשיעור. היא
ישבה על הספה עם ספר. 'מה את קוראת?'
'זה ספר האגדה.'
'על מה הוא מספר?'
'זה כל מיני סיפורים יפים שקשורים לאמונה. אמרתי לך שהוא אוהב
אותך.'
'את הולכת לבית כנסת כל שבת?' שאלתי.
'בטח.'
'אז את גם תראי את הבר מצווה שלי.'
'מה חשבת?'
'יש לך טיפים לתת לי?'
'אני לא יודע איזה טיפים. מה זה חשוב בכלל איך אתה קורא? הכי
חשוב מה למדת מהרבי בכל הזמן הזה, לא? בסוף הרי ירגמו אותך
בסוכריות ותקבל את הכסף שלך בכל מקרה.'
'אף פעם לא קראתי לפני קהל כזה.' אמרתי.
'הייתי אומרת לך לא להתרגש, אבל מה זה חשוב בכלל. הכי חשוב
שפשוט תתרכז ותנסה להרגיש את הדבר הזה כשאתה עומד מול ספר
התורה וקורא ממנו. זה לא דבר שקורה כל יום בחיים, לעלות
לתורה.'
'לא לי. זה לא יקרה.' אמרתי 'ולך זה ישנה איך אני אקרא?'
'זה ישנה לי רק איך תלמד.' היא סגרה את הספר ונעמדה מולי.
'אתה יודע לעשות ברכת כוהנים?'
נענעתי בראשי לאות לא.
'נו באמת, אתה כוהן. בוא תראה.' והיא תפסה לי ביד והצמידה לי
את האצבעות כפי שהכוהנים הצביעו. אהבתי כשנגעה לי באצבעות.
אצבעותיה היו רכות משלי.

פרק ב'
שישה שבועות ארכו הלימודים לבר המצווה, פעמים בשבוע הייתי פוגש
את רותה בבית הרבי ועוד מספר פעמים בבית הספר. היינו מדברים על
כל מיני נושאים. לא הסכמתי איתה כמעט על כלום, אבל חשבתי שהיא
ילדה יפה והיא הייתה גם הילדה הכי חכמה שהכרתי. פעם אחת כשהיה
פסח, שבוע לפני שהייתי צריך לעלות לתורה, לא היה בית ספר וגם
לא ראיתי את רבי כריסטוף שבוע. התגעגעתי אליה ורציתי לראות
אותה. הפתיע אותי  שהתגעגעתי אליה ככה ולא ידעתי כלל איך
לפוגשה. פחדתי שאם אתקשר לרבי כריסטוף הוא ירים ואני לא אדע מה
להגיד, או שהוא ישמע ויבין שאני רוצה להפגש עם רותה. פחדתי
שהוא יהיה עגום ונעצב, אז במקום זה ישבתי בבית עצוב. עד שיום
אחד, באמצע חול המועד, הטלפון צלצל ואמא אמרה שיש איזה ילדה על
הקו. זו הייתה רותה.
'היי, זאת רותה. חג שמח! מה נשמע?'
'הא, זאת את.' אמרתי 'מה את לא צריכה ללכת להתפלל או משהו?'
'תשתוק. בא לך להפגש?'
'אם את יכולה להתפנות מהתחינות שלך אין לי בעיה עם זה.'
'למה את כזה מקניטן?'
'למה את כזאת דתיה?'
'הסברתי לך. אני אוהבת ויראה את אלוקים.'
'ואני אוהב וירא את אלי יצפאן.'
'הוא מצחיק?' שאלה.
'לאללה.'
'נפגש מתחת לבית הכנסת הספרדי היום בשעה 21:00 בערב.'
'את מטורפת? כל כך מאוחר? מה קרה? מה את עושה שעות נוספות
בתפילות בבית כנסת עד הלילה?'
'אני חוזרת מביקור אצל סבתא שלי. אני יכולה להפגש איתך לחצי
שעה.'
קבענו.
השעה הייתה חמש בערב. היו לי עוד ארבע שעות וחשבתי שהן לא
יעברו. היו לי כל מיני מחשבות. חשבתי שאולי היא רוצה להגיד לי
משהו. אולי היא רוצה להגיד לי שהתאהבה בי. חשבתי על אפשרות כזו
והחלטתי שאם היא מאוהבת בי אני אנשק אותה. החלטתי שאם היא
מאוהבת בי גם אני מאוהב בה. חשבתי עלינו מתנשקים למרגלות בית
הכנסת. דמיינתי שנברח לאיים הקריביים ביחד ונחיה ביחד בבקתה
באי מלא תיירים מכל העולם. פתאום לפני שיצאתי חשבתי על זה שיש
לי שפם נוראי. רציתי להוריד אותו כבר המון זמן, אבל הילדים
בבית ספר הפחידו אותי שאם אני אוריד אותו הוא יגדל הרבה יותר
מהר אז דחיתי את זה כבר שנה שלמה.  אז הלכתי לאבא וביקשתי ממנו
שילמד אותי להתגלח. הוא היה קצת מופתע אבל חייך. הלכנו לחדר
אמבטיה ואבא הוציא מכונת גילוח.
'אתה מבין?' אבא אמר 'אבא שלי לימד אותי איך להתגלח, אבל מה
שיפה זה שהיום בכלל לא צריך ללמד כלום. היום יש לנו מכונות
גילוח. אתה מחבר את המכונה לחשמל והכל בטוח והיגייני.' אבא
חיבר את המכשיר לחשמל וזמזום מעצבן וחזק מילא את חדר האמבטיה.
'אבא, אבל מה עם השפם? עכשיו הוא יגדל יותר מהר?'
'נו מה חשבת? מהרגע שאתה מגלח, זו התחייבות, אתה לא יכול לחזור
לרגע לפני שגילחת.' אבא הגיש לי את המכונה.
חשבתי על זה רגע.
'אולי אני צריך לשקול את זה?'
'אני לא רוצה ללחוץ עליך.'
'מתי אתה התגלחת פעם ראשונה?'
'אני, הו הו, זה היה. זה היה בשנת 60.'
'יופי, תספר לי קצת היסטוריה. בן כמה היית?'
'בן 13.'
'אבא, אתה תאהב אותי גם אני אפשל בבר מצווה.'
אבא הביט עלי במבט שמח והתנפל עלי. 'הרבי קריסטוף התקשר אלי
אתמול ואמר שאתה מתקדם יפה מאוד. הוא קרא לך תלמיד חכם.'
'אבא. אם לא הייתי רוצה לעשות בר מצווה, היית מכריח אותי?'
'אתה רוצה לעשות בר מצווה?' שאל אבא מופתע 'חשבתי שאתה עושה את
זה רק בשביל הכסף.'
'לא אכפת לי.' אמרתי 'אבל היית מכריח אותי?'
אבא ניתק את המכונה מהחשמל ולקח אותה מידי. 'איך אני יכול
להכריח אותך?'
'לא יודע, נניח היית משאיר אותי במעצר בית.'
אבא צחק. 'אתה רואה יותר מדי סרטים אמריקאים. מתי שמנו מישהו
בבית במעצר בית?'
'אז משהו אחר.'
'אם היית מסרב הייתי מאוכזב, אבל לא הייתי כופה.'
'אז למה אני עושה את הבר מצווה? בגלל הכסף?'
'למה אתה חושב שחתכנו לך את הזין?'
'אבא!' 'קראתי.
'סתם בדיחה.'
'אבא תהיה רציני. אני רוצה להבין.'
'גם הרצל רצה להבין, אבל זה לא יצא. שמעת פעם את המשפט הזה?'
'אבא!' קראתי 'אני לא רוצה לעלות לתורה בגלל הכסף.'
'אז תעלה לתורה בגלל שאתה מאמין בזה!'
'אבל אני לא מאמין. אולי עדיף כבר שאני בכלל לא אעלה. אולי אני
סתם אהיה מנוול אם אני אעלה ואקרא שם מכל מילה בזמן שאני גם
יכול לירוק שם על כל מילה בספר, מבחינתי.'
'זה לא משנה לך?' הביט עלי אבא בתמיהה ופרץ בצחוק.
'אבא, למה אתה כל הזמן צוחק?'
'אתה מצחיק.' הוא אמר וצחק. 'איזה קשקשן אתה. תעלה לתורה ותגיד
את הדברים האלה ותקבל את הכסף וכל הדודות ינשקו לך את הלחי. מה
זה כבר משנה?'
'אבל זה סתם יהיה בדיחה, זה יהיה לצחוק על כל בית הכנסת.'
'ואכפת לך שם ממישהו.'
'כן.' אמרתי. 'אני לא רוצה לצחוק עליהם.'
'אז תאמין.'
'תפסיק כבר!'
'תפסיק אתה!'
שנאתי אותו כל כך באותו רגע.
'אתה סתם עושה את עצמך דתי.' אמרתי 'אתה אפילו לא דתי. אתה סתם
כלום. אתה לא דתי ולא כלום.'
'אני אמרתי שאני דתי?' התמם אבא.
'אתה...'
'אני אמרתי שאני דתי?'
'אתה לא אמרת כלום. אתה כאילו אף פעם לא אומר כלום, אבל אתה
הולך לבית הכנסת כל יום כיפור, ובמתן תורה, ובפסח ואתה עושה את
עצמך כאילו. ובעצם בכלל לא אכפת לך.'
'מה אתה יודע? אתה בן 13.' אבא צחק. 'אני הלכתי לבית ספר דתי
לפני שאתה בכלל נולדת.'
'אני בכלל לא הייתי פה אז, ומה זה בכלל משנה? מה זה משנה מה
עשית פעם? כל זה לא שווה כלום עכשיו.'
'אני אדם מסורתי. אני מכבד את הדת.' הרים את קולו ונופף במכונת
הגילוח 'אתה לא תגיד לי מה זה שווה. כל מה שאתה יודע על אלוהים
אתה יודע רק כי אני שילמתי על זה. אתה חי על חשבוני ואתה מעז
להטיף לי מוסר על אלוהים.'
'אתה לא יודע כלום על אלוהים. אתה לא יודע כלום על כלום. אתם
סתם כלום.' צרחתי ויצאתי מהחדר. עוד שמעתי אותו צורח, לא יודע
מה. תפסתי את התיק שלי ורצתי החוצה מהבית. לאחר מספר דקות
מצאתי את עצמי מתנשף ובוכה מול בית הכנסת הספרדי.

אהובתי עמדה שם והביטה בי בעיניים גדולות ותוהות.
'מה קרה?' שאלה בקול מודאג.
'זה אבא שלי. הוא סתם זלזלן.' אמרתי.
'על מה אתה מדבר?'
'לא אכפת לו שאני אקרא מהתורה בבית כנסת ביום שבת רק בגלל שאני
רוצה כסף.'
'אבל חשבתי שגם לך לא אכפת.' תמהה.
'אבל הוא רוצה את כל זה. לו צריך להיות אכפת.'
'אבל מה אכפת לך?'
'אכפת לי. אני לא רוצה לקרוא שמה ושתחשבי שאני מנוול.'
'בוא. רואים אותנו פה. זה לא טוב.' לקחה את יד וידה והובילה
אותי לגן השעשועים מאחורי בית הבית כנסת, והתיישבנו על הנדנדה
הכחולה שבמרכזו.
'מה קרה?' שאלה 'לא חשבתי...'
'אני לא מבין.' צרחתי 'אני לא מבין בשביל מה...' הקול שלי היה
נרעש וקולני והדהד ברחוב. אני חושב שגם קצת הבהלתי את רותה.
'די, אל תצעק, אני שומעת אותך.' ליטפה את ידי. 'מה אתה לא
מבין?'
'למה... למה כל זה? למה אלוהים רוצה שאני אקרא מהתורה הקדושה
שלו אם אני בכלל לא מאמין לו... אם אני רוצה לירוק לו על
התורה... למה הוא סובל את זה?'
'אבל אתה כן רוצה. אתה רוצה לקרוא מהתורה.'
'אבל אני לא רוצה.'
'אבל אתה רוצה, עובדה שאתה קורא.'
'אבל רק בגלל הכסף.'
'אבל אתה קורא. אתה קורא בתורה.'
'ועכשיו זה עושה אותי דתי?'
'זה לא עושה אותך דתי. אתה לא צריך לצעוק. זה רק עושה אותך
יהודי שקורא בתורה, ויש לזה ערך בדת היהודית. אתה עוד צעיר
ובגלל זה...' היא נאנחה ונשתתקה.
'אבל איך את יכולה לסבול את זה? איך את יכולה לסבול שאני אקרא
מהתורה הקדושה שלך שאלוהים נתן למשה בהר סיני. אתם מחטיאים
אותי. הרי אני שקרן. אני הולך לעלות לשם ולשקר. אני הולך לעבור
על דברה.' ירדו לי דמעות ונגבתי אותם. אפילו לא היה לי אומץ
להתבייש.
'אתה לא יכול לקרוא מהתורה ולשקר.' היא אמרה בקול רגוע.
'למה לא? למה לא?'
'כי התורה היא אמת.'
'אבל אני יורק על התורה! מה אני דתי?! מה אני מאמין באלוהים?!
איך זה לא מפריע לך. אם היית קצת הגונה...'
'אבל אני שמחה. אני שמחה לשמוע אותך קורא מהתורה. אני שומעת
אותך שר כל שבוע. אתה לא יודע כמה יפה אתה שר. לא היה לאבא
תלמיד אחד ששר יפה כל כך כמוך. אתה שר כמו חזן. יש לך קול כל
כך מתוק וטהור, כאילו הוא עולה ממעמקי המקווה.' היא ליטפה את
ראשי.
'אבל את לא תתחתני אתי אף פעם, גם אם אני אשיר ממש יפה, כי אני
לא דתי. זה העניין? אסור להתחתן איתך אם אני לא דתי? מה אסור
לי להתחתן איתך בגלל שאני לא שומר בשר וחלב?'
'מה הקשר של להתחתן...'
'זה קשור, כי אני אוכל גדי בחלב של אימו ובגלל זה...'
היא ליטפה לי את השער.
'מה זה קשור? אתה רוצה להתחתן איתי?'
'ואם הייתי רוצה?'
'אבל אתה רוצה?'
'אני רוצה.' אמרתי.
היא חייכה. 'די, אל תבכה.'
'אבל זה נכון! את לא תרצי להתחתן איתי רק כי אני לא מאמין
באלוהים.'
'זה לא בגלל שאתה לא מאמין. זה דברים אחרים.'
'אבל בגלל זה? בגלל שאני רואה טלוויזיה וכדורגל בשבת?'
'מה קרה?' שאלה בעיניים מודאגות.
'את לא אוהבת אותי בכלל? אפילו קצת לא?'
'למה אתה שואל?'
רציתי להכות אותה באותו רגע. במקום זה התנפלתי עליה ונישקתי
אותה. מבחינתי זה היה אותו הדבר. תפסתי לה בראש חזק והצמדתי את
הפה שלי לפה שלה. להפתעתי היא לא התנגדה. היא אפילו שתפה פעולה
והלשונות שלנו נצמדו. ללשוני היה זה כלקפוץ לבריכה שלא יכלה
לשער עומקה, לאצבעות ידי היה זה כטיול ביער הסבוך, לנשמתי
כאטיילותא, טיולו מלא החדווה של רבי עקיבא בגן העדן.
כך נותרנו שלובים אחד בשני למשך מספר רגעים וכשניתקתי פני מפיה
הביטה בי בפנים עצובות או מוכיחות. תקופה ארוכה שתקה וכשדיברה
עשתה זאת בקול שקט ורציני.
'לא היית צריך לעשות את זה.' אמרה וניגבה את פיה בידה.
'אבל אני שמח שעשיתי את זה.'
'אבל עשית אותי עצובה.'
'אבל אנחנו עשינו מה שרצינו. זה מה שרצית, לא? אחרת לא היית
עושה את זה.'
'אני בת ארבע עשרה. אני בת ארבע עשרה. את החטאת אותי. זה אסור
לי, אתה מבין. החטאת אותי, אתה מבין את זה בכלל?'
'עשינו מה שרצינו. מה חשוב יותר מזה?'
'אתה לא מבין.' נאנחה 'למה עשית את זה? באמת חשבת שאני רוצה את
זה? אם הייתי רוצה הרי הייתי מנשקת אותך ממזמן. זה בכלל חשוב?
אתה בכלל לא אוהב אותי. עכשיו החטאת אותי.'
'אני כן.' אמרתי. 'מה זה משנה? אף אחד לא ראה.'
'יכולנו להתאהב באמת.' היא אמרה 'אז היית יכול לזכות בי, אולי.
אני בעצמי לא יודעת למה הייתי מסוגלת. אולי זה אפילו עדיף היה
ככה. אבל עכשיו אני רואה מי אתה באמת.'
חבטתי לעצמי בפנים, לא יודע למה.
'ועכשיו זהו? עכשיו הכל נגמר?'
היא שתקה.
'אולי אני זה שרואה את הפרצוף האמיתי שלך.' אמרתי.
'אולי...' היא אמרה 'אני לא מתביישת בו. אני גאה בו. אתה סתם
לא מבין אותו.'
'אני מבין את כל מה שהגיוני. מה שלא הגיוני אני לא מבין. כמו
האלוהים שלך.'
'מה הוא קשור עכשיו?'
'זה אותו הדבר.' אמרתי 'דתיה!'
היא קפצה עלי וחבקה אותי.
'אל תגיד את זה. אפילו אם עכשיו נפרד. יום אחד אולי תבין את
זה. הרי אתה לא באמת זוקף את זה לחובתי, את האמונה שלי.'
'ובעוד שלושה ימים הבר מצווה שלי.'
'ומה אתה רוצה להגיד בזה?'
'את תבואי לראות אותי שר?'
'אני באה כל שבת לבית כנסת, אתה יודע את זה.'
'אני אשיר יפה. אני אשיר חזק ויפה. אני לא אבייש את התורה.'
'גם לא היית יכול.'
'ובכל זאת. את תתגאי בי. אם אני אשיר יפה את תאהבי אותי?'
'אני אוהבת אותך.' היא אמרה.
'אז למה לא?'
'כי אני לא יכולה לתור אחרי מה שלבי ועיני מבינים?'
'מה יש? מה יש שיותר חשוב מזה?'
'אלוקים.' היא אמרה.
'איזה מין אלוהים זה. אלוהים זה מה שהלב שלך אומר לך.'
'לא.' אמרה בנחרצות. 'הלב שלי אומר לי דברים אחרים. אמרו "ולא
תתורו אחרי עיניכם ואחרי ללבכם." אלוקים הוא בתורה.'
'אז את לא אוהבת אותי.'
'תאמין לי.' היו לה דמעות בעיניים. 'אין דבר שאני רוצה יותר.'
'איזה מין אלוהים זה שמונע ממך את מה שאת הכי רוצה?'
'ה' הוא האלוהים.' פסקה ולא יספה.

פרק ג'
שלושה בקרים לאחר מכן קמתי בשעת בוקר מוקדמת במיוחד. הרבי
קריסטוף הגיע לביתי עם שחר על מנת לדבר איתי מילים אחרונות
לפני העליה לתורה. אחר כך התלבשתי ויצאנו לבית כנסת. לא
התרגשתי. בחניה ליד בית הכנסת חיכו המכוניות של כל הדודים
התימנים והגרמנים שלי.
לפני שעליתי לבמה הרבי קריסטוף נשא נאום קצר. הוא דיבר על פרשת
השבוע והוסיף ואמר שאני היום מצטרף לעם היהודי. מעכשיו, אמר,
תצפה הקהילה כולה לראות אותי כל שבת בבית הכנסת, שהרי הצטרפתי
אליהם עכשיו כיהודי מן המניין.
כנשעמדתי על הבמה לצד התורה ותפסתי באצבע להצביע על האותיות
השחורות וראיתי את רותה מביטה בי מעזרת הנשים, פניה חלוקות
בחריצי העץ. היא חייכה. הרמתי את קולי כמו שרבי קריסטוף לימד
אותי וראיתי את חיוכה מתרחב. כחזן גדול הרעדתי בגרוני את
המיתרים וקראתי בנשמה שלמה. וכל פעם שהרמתי עיני להביט בקהל,
נפגשו בי עיניה הנוצצות של רותה, ופניה צחקו.
לעיתים נעצרו הדמעות בפתחי עיני, כי כל שורה שאמרתי הייתה
כפואמת אהבה לרותה. רציתי לשיר לה כדי שתבין שאלוהים לא רוצה
להפריד בינינו. וכל פעם כשהגעתי למילה משה הגבהתי את קולי בקול
תרועה והבטתי בעיניה הבורקות של רותה. כשיכורה הייתה מהברות
התורה הבוקעות מבין שפתי, וראיתי אותה מהנהנת, וכל פעם ששרתי
ה' הנהנה ביתר כח ועוצמה. ואחר כך, כשירדתי מהבימה, החלו כל
הילדים ובני הדודים לרגום בי את הסוכריות והממתקים, וגם רותה
רגמה אותי בכוח רב בעודה צוחקת צחוק גדול ומשוחרר. וגם אני
חייכתי אליה וצחקתי. רציתי לצעוק לה אבל לא העזתי. מאושר יותר
לא הייתי מימי. נשאתי את התורה אל ביתה ועברתי, כאהרון הכהן,
התורה בידי, בין קהל המתפללים. והקולות העזים שעלו מכל צדדי
בית הכנסת התערבלו במוחי והרגשתי שאני אחד מנושאי ארון הקודש,
וצחוקה של רותה התגלגל בדעתי כברקים וקולות מעל הר סיני,
ולוחות הברית השבורים של משה כאילו נשברו על סלע שפיותי, ועגל
הזהב הוקם במרגלות חלצי ולפתע כשהרגשתי שאיני יכול לעמוד עוד
בלחץ חשתי את שתי רגלי שוקעות באדמת צלמוות טובענית וקרסתי על
רצפת בית הכנסת, ספר התורה הוטל לחלל האוויר בעוצמה והכה בחזי
לפני שנחת על רצפת בית הכנסת.
התעלפתי וכשהתעוררתי ראיתי את הרבי קריסטוף מחזיק את התורה
בידיו החסונות, אבא ואמא צופים בי מלמעלה בדאגה.
'תתנו לו אוויר' צעק החזן. 'תתנו לו אוויר' וקולו החזק מילא את
חלל האולם.
בצד ראיתי את רותה מביטה בי בדאגה ובוכה. היא הייתה בזרועות
אימה שניחמה אותה והביטה בי בעיניים עצובות.
'אבא, אנחנו לא מבטלים את החגיגה, נכון?' שאלתי.
'מה קרה?' שאלתי קולות אחרים קוראים באולם.
'הילד התרגש.' שמעתי את דוד יעקב אומר 'זה הכל. רוצים שהילד
יזכור ארבע וחצי עמודים בעל פה, מכריחים אותו לצעוק אותם בקול
רם לפני כל הבית הכנסת ולהרים את הספר תורה העצום הזה ואחר כך
מתפלאים שהוא קורס על הרצפה. הדתיים האלה, אני אומר לך...'
רציתי מאוד שרותה תבוא לחגיגה. רציתי את זה יותר מכל דבר אחר
בעולם. רציתי שתבוא ותביא לי מתנה.
אבא הנהנן, הרים אותי על זרועותיו ונשא אותי החוצה מבית הכנסת.
מאוחר יותר אותו היום, עם רדת הערב, כבר הייתי בפתח אולם
השמחות, לוחץ ידיים, עונה באדיבות על מילות הברכה ואוסף מתנות
וצ'קים בידי העמוסות.
רותה הגיעה מוקדם יחסית.
'אבא הרשה לי לבקר אותך.' היא אמרה. 'אתה בסדר?'
'זה לא היה נורא כמו שזה נראה.' אמרתי 'זה נראה נורא?'
'דאגתי לך.'
'קיוויתי שתדאגי.'
היא חייכה. 'אף פעם לא ראיתי ילד עולה יפה כל כך לתורה כמוך.
ואני בבית הכנסת הזה כבר הרבה שנים.'
חייכתי. 'שרתי רק את השם שלך, בכל מילה.' אמרתי.
'אבא היה כל כך מאושר. היית צריך לראות את הפנים שלו.'
'הסתכלתי רק על הפנים שלך.'
'וכשנפלת, הוא הסתכל עליך... כאילו נפל בנו שלו.'
'ואיך הסתכלת את?'
'אני דאגתי לך.'
'בואי נעזוב את המקום הזה. בואי נלך לשבת לבד באיזשהו מקום.'
'ומה עם האורחים?'
'האורחים יכולים לדאוג לעצמם. אני כרגע התעלפתי, אני זקוק
למנוחה.'
הלכנו ונכנסנו לאחר ממשרדי ההנהלה שהיו צמודים לאולם השמחות.
'את יודעת למה התעלפתי?' שאלתי.
'לא.'
'גם אני לא. אני כבר לא יודע אם זאת את או התורה.'
'היא הייתה כבדה?'
'זה לא זה.' אמרתי 'הרגשתי את הנטל שלה. הרגשתי שאני יהודי. את
יודעת איזה הרגשה זו?'
היא הנהנה בראשה. 'אני חושבת.'
'עכשיו אני מבין.' אמרתי. 'למה לא אמרת קודם?'
'מה הייתי צריכה להגיד?'
'עכשיו אני מבין למה.'
היא לטפה את שערי.
'הקול שלך מתחיל להתחלף.'
'אני אוהב אותך.'
'אני אוהבת אותך גם כן.'
'מה אבא שלך היה אומר אם היה יודע שאת מלטפת אותי.'
ידה כאילו נרתעה מעל ראשי.
'זה ענייני.' אמרה 'אם אתה רוצה שאני אפסיק...'
'לא.'
'אתה חושב שבאמת הרגשת את זה?'
'אני חושב.'
'נמרוד!' שמעתי מישהו קורא.
'כן!'
'האורחים פה, אתה לא רוצה לקבל את המתנות.'
'אני חוזר עוד כמה דקות.'
רותה הביטה עלי בפנים רציניות.
'כדאי שתחזור לשם.'
'אני אראה אותך?'
היא שתקה.
'אז את עדיין כועסת? אני לא יכול לסבול את המחשבה שלא נתראה.
למה את לא רוצה לראות אותי?'
'אמרתי לך. אני רוצה. אסור לי.'
'עכשיו את סותרת את עצמך. ובכלל, עכשיו אני מאמין.'
'אם אתה מאמין, אתה יודע מה אתה צריך לעשות.'
'השתגעת? אבא שלי יהרוג אותי.' קראתי.
רותה נאנחה. 'זה ממש לא חשוב. אם היית מאמין היית עושה את
זה.'
'רותה. את יודעת שלך זה נראה פשוט. תחשבי במקומי. אני לא יכול
פתאום להצטרף לאלוהים אחרי כל הזמן הזה.'
'אבל למה? אם אתה מאמין?'
'אבל זה לא רק שאלה של אני. יש לי הורים... אמרו, "כבד את אביך
ואת אימך."'
'ולא התכוונו לזה כמו שאתה אומר. אם אתה חוזר בתשובה זה לא
ביזיון של הההורים שלך. אוי להורים שזה בשבילם ביזיון.'
'אני אבוא בשבת. אם אני אבוא לבית הכנסת כל השבתות תסכימי
להפגש איתי?'
היא הביטה עלי בספקנות.
'אתה תבוא?'
'אני מבטיח.'
'כל עוד תבוא אני מבטיחה שנפגש לפעמים בבית הספר, אבל לא בבית
הכנסת. אבל אתה חייב להבטיח שלא להתנפל עלי כמו שהתנפלת.'

החל מאותה שבת התחלתי להיות אורח קבוע בבית הכנסת השכונתי
שלנו. כשהגעתי בשבת הראשונה ישבתי לבדי בספסל האחרון. כשרבי
קריסטוף ראה אותי קם ממקומו וניגש אלי.
'אתה חזרת.' אמר, מופתע בעליל.
'חשבתי שאני צריך לחזור.' אמרתי.
'כמובן. אני שמח לראות שחזרת. חשבתי שיש בך משהו.'
דבריו שמחו את לבי.
'אבל מה עם ההורים? הם יודעים לאן אתה הולך.'
'בטח שהם יודעים. למה שלא ידעו?' למעשה אף אחד מהם לא ידע למה
אני יוצא מוקדם כל כך ביום שבת. אמרתי להם שאני הולך לחבר.
'לפעמים ההורים לא מבינים. אתה לא יודע איך זה היום...'
'אני יודע.'
'אתה רוצה לקרוא היום מהתורה?' הוא שאל.
'אתה רציני?'
'נשאר לנו עוד קורא אחד חופשי.'
'חשבתי שזה תמיד שמור מראש.'
'השבוע אחד הקוראים חולה.'
הסכמתי מיד וכשהגיע תורי לקרוא מהתורה הביטו בי כולם במבט
סקרני. אך הפעם לא התרגשתי. ממקומי על הבימה יכולתי לראות את
רותה מביטה בי בהפתעה. פניה נסכו בי כוח ועוצמה ובעודי קורא
הרגשתי כאילו אני מנגן על על מיתרי קולי כמוסיקאי מוכשר הפורט
על כלי מיתר, וקולי הדהד ברחבי היכל בית הכנסת, גלי הקול
מרחפים בין מגני הדוד למנורות ולאריות יהודה. כשסיימתי מנושף
ומותש ראיתי את הרב קריסטוף מביט בי בעינים משתאות.
לאחר שהסתיימה התפילה ניגש אלי רבי קריסטוף.
'אם לא הייתי מכיר אותך, הייתי חושב שאתה חזן ותיק יומין.' אמר
בחיוך.
'אני רק שר כמו שלימדת אותי.'
'יפה מאוד.' אמר הרב 'אתה מוסיף כבוד לבית הכנסת. אתה חושב
שתבוא גם שבוע הבא?'
רציתי לשאול אותו אם ירשה ויתיר לי לקחת ביתו ולקדשה לאישתי.
רציתי להגיד לו שאני אוהב את רותה. ראיתי אותה מתרחקת עם אימה,
לבושה בחצאית לבנה וארוכה. האם  בכלל יוכל לקבל את פני אהבתנו?
הרי גם אם הייתי דתי ידוע לא היה מקבל אותי כחתן, שהרי שנינו
צעירים מדי.
'כבוד הרב.' אמרתי לבסוף 'אני מקווה שאוכל להגיע בכל שבת ושבת
מאלה שנותרו לי עוד בימי על פני הארץ כי קרבת אלוהים לי טוב.'
הרבי קריסטוף חייך. 'מילות שפר בוקעות כאבני יקר מלשונך.' אמר
'ימים יגידו. נו, ימים יגידו.'

פרק ד'
שבע שבתות רצופות באתי לבית הכנסת, וכל פעם העלה אותי הרב
קריסטוף לתורה, ובכל פעם קראתי בקול גדול בפני קהל העדה וכבר
באו רבים וברכו אותי ואמרו לי  עד כמה יקרו להם קולי וזמרתי.
וגם מבתי כנסת במקומות אחרים בעיר היו באים רבים המתפללים לבוא
ולשמוע קולי ואחרי כל תפילה היו באים ומברכים אותי.  
עד שבשבת השמינית, כשעמדתי לצאת מהבית וקראתי מילות שלום הגיחה
אימי לפני.
'לאן אתה חושב שאתה הולך?' שלבה זרועותיה על חזה.
'מה זאת אומרת? לחבר?'
'לאיזה חבר?' הניחה עתה כפות ידיה על מותניה על מנת להדגיש עוד
יותר את סמכותה.
'לרמי.'
'בשבע בבוקר?'
'כן, קבענו להפגש.'
'אדוני הצעיר. לא תשקר, לא שמעת את הדיברה הזאת שככה כתוב
בתנ"ך. אז למה אתה מסבן אותי תגיד לי? אבא שלך ואני יודעים
בדיוק איפה אתה מסתובב בשבועות האחרונים.'
'נו אז מה?'
'אז מה? אני לא אתן שהבן שלי ישטפו לו את המוח בכל מיני אמונות
סרק של פרימיטבסקים מטורללים משכונת התקווה.'
'שרה.' שמעתי את קול אבי בוקע מחדר השני.
'כן.'
'שרה, גשו אלי בבקשה לחדר השני.'
ניגשנו יחדיו לחדר השינה. אבא עוד שכב במיטה, גופו העליון ערום
מכוסה עד החזה בשמיכה.
'נמרוד. למה אתה רוצה לבית הכנסת?'
'זה חשוב לי.' אמרתי 'אני רוצה להתנשא?'
'מה אתה רוצה? להתנשא? מה אתה רוצה להתנשא? על מי? על ההורים
שלך?'
'לא! זה לא קשור אליכם, אבא. אני רוצה להתנשא מעל טבעי. מעל
העובדות האובייקטיביות, החולפות, חסרות המשמעות. אני רוצה
לעבוד את אלוהים, הדבר היחיד שהאדם יכול לעשות בעולמנו. הדבר
היחיד בעל משמעות.'
'מי אמר לך את השטויות האלה?'
'אף אחד...' אמרתי 'קראתי חלק וחלק חשבתי. אני גם חושב הרבה
יותר מאז שהכרתי את הרבי קריסטוף.' לא רציתי לספר להם על
רותה.
'כמה הם משלמים לך?'
'מה?'
'נו, אני יודע שהם מקבלים כסף מהממשלה על כל מתפלל, בטח הם כבר
רשמו אותך בספרים שלהם. בטח אתה כבר רשום גם בשלוש ישיבות
ומקבלים עליך כסף ובינתיים השב"כ רושמים את השם שלך בתיקים
שלהם.'
'אבא!' קראתי.
אבא קפץ ממיטתו ונעמד מולי במצ'תונים ירוקים. 'בן!' קרא 'כתוב:
"כבד את אביך ואת אימך למען יאיריכון ימיך על פני האדמה."
עכשיו אם אתה רוצה להאריך ימיך איתנו פה בבית, על פני האדמה,
ולא לעוף מפה לעזאזל, כבד את אביך ואת אימך ותעזוב את
המטורללים האלה.'
'הם לא מטורללים!' קראתי.
'הם מטורללים!'
'אבל מי קבע...'
'אני קבעתי. הם מטורללים. מי שמאמין באלוהים הוא מטורלל. איפה
אלוהים? הא? תראה לי אותו?'
'אינו גוף, ולא ישיגוהו משיגי גוף, ואין לו דמיון כלל.'
קראתי.
'תראה לי את האלוהים שלך! הא! איפה הוא? איפה הוא! למה כל הארץ
הזאת נראית כמו חרא? הא! תגיד לי! למה הכלבים מחרבנים פה על
המדרכות? למה הדתיים גונבים מהקופה הציבורית? למה הקצינים
אונסים החיילות? למה השומרים נרדמים באמצע השמירות? למה המגזר
הציבורי תמיד בשביתה? הא! עם סגולה, תגיד לי מי פה עם סגולה?'
'שאין עניין השגחתו יתברך שמו עניין השגחתנו, ולא עניין הנהגתו
לברואיו עניין הנהגתנו למה שאנו מנהיגים ואין כוללתם הגדרה אחת
כפי שחושב כל נבוך.'
'הם שטפו לו את המוח!' קראה אמא שלי 'אתה רואה מה הם עשו לו
אברהם? הם שטפו לבן שלנו את המוח! אמרתי לך לא להתקרב לבית
כנסת הזה!'
'אמא, תפסיקי.' התרגזתי כל כך 'אף אחד לא שטף לי את המוח, אם
כבר אז אני שטפתי את המוח לעצמי.'
'מהשבת הזאת והלאה אתה מרותק לבית עד שאתה מפסיק להאמין
באלוהים!' צעק אבא  ונחיריו רוטטים 'אני לא הולך לגדל פה חולי
נפש בבית.'
'אתה לא יכול לרתק אותי הביתה ביום שבת. זה פגיעה בחופש הדתי
שלי!'
'ומה אתה חושב? שאם היית גדל במאה שערים היו נותנים לך חופש
דתי?'
'זה לא משנה לי מה הייתי במאה שערים. אני עשיתי בר מצווה לפני
חודשיים ואני עכשיו אדם בוגר. אתה אמרת את זה והרבי קריסטוף
אמר את זה. ואני יכול לבחור לעצמי מה שאני רוצה!' שוב צעקתי
עליו. לא רציתי לצעוק אבל לא הצלחתי לעצור בעצמי.
'אתה לא בוגר מספיק בשביל לראות את כל הדברים האחרים של העולם
הזה. תאמין לי בן, אני הייתי בעולם הזה. מה אתה חושב? שזה קל
להיות חילוני? הכי קל להיות דתי. אתה מאמין באלוהים, אתה הולך
לגן עדן ועוד משלמים לך על זה. מה רע? אבל אדם חילוני נאלץ
להתמודד עם החיים... עם השאלות...'
'אתה בכלל לא יודע מה זה להאמין באלוהים! הדבר היחיד שהאמנת בו
אי פעם זה בעצמך ובטובתך. וזה בכלל לא קל להיות דתי ואתה גם אף
פעם לא היית את זה, אחרת לא היית מעלה על דעתך דבר כזה. אתה
היית תמיד עצלן מדי בשביל להתגבר בבוקר כאריה. ואתה בכלל לא
מתמודד עם אף שאלה. זה עניינך. אני לא רוצה להגיד לך מה לעשות.
אבל אתה גם לא יכול להגיד לי מה לעשות. אתה יכול לנסות, אבל
אני אעשה מה שאני רוצה.' הסתובבתי ויצאתי מהחדר.
'תחזור לפה!' הוא צרח 'תחזור לפה מיד.'
כעבור מספר דקות כבר הייתי בחזית הבית כנסת. בין קבוצת האנשים
שנאספה לה מספר דקות לפני תחילת התפילה, עמדה רותה עם שתי
אחיותה הצעירות, לבושה בשמלה לבנה, גרביונים לבנים ונעליים
אדומות.
'ההורים שלי זרקו אותי מהבית. אין לי יותר לאן לחזור.'
'הו אלוקים! אסור שיראו אותנו.' קראה במהירות ובקול נמוך.
'אני מאמין באלוהים רותה, בזכותך.'
'מה? מה אתה רוצה ממני?' היא הביטה בי בעיניים מבולבלות.
'אני רוצה לעבור אליכם. אני רוצה לגור איתכם בבית. בבית של רבי
קריסטוף. החלטתי לעשות את כל מה שצריך, כמו שאמרת.'
'אתה לא חושב שאבא שלי יכול לקחת אותך מההורים שלך?'
'למה לא? הם חוטאים. הם עכו"ם. אני לא יכול לגור בבית שלהם, עם
הסכו"ם הטמא שלהם, עם הטריפות.'
'נמרוד, אתה עוד ילד.' היא אמרה.
'אני לא ילד. אני קורא מהתורה.'
'אתה עדיין ילד.'
'אני לא.'
'טוב אז אתה לא.' היא קראה בחוסר סבלנות. 'אתה לא יכול לעזוב
ככה את ההורים שלך.'
'ומה אם התורה דורשת?'
'אבל מה התורה דורשת ממך? בוא!' והיא התחילה לרוץ במורד הרחוב.
שתי אחיותיה הביטו עליה בתמיהה. ואני רצתי אחריה. עד שלא ראינו
כבר את הבית כנסת, והיא לקחה את ידי.
'נמרוד, אני לא רוצה שתבין אותי לא נכון.'
'שאני אבין מה לא נכון?'
'אני אוהבת אותך, אבל אתה לא שייך אלינו. לא כרגע.'
'אבל איך אני לא שייך אם הכרתי את מקומי.'
'אתה לא שייך כי אתה לא יכול להכיר פתאום את מקומך ולעזוב את
ההורים שלך. אני אפילו לא מוכנה שתעזוב את ההורים שלך. אני לא
יודעת. אפילו הייתי חושבת שזה נכון. ואפילו שאני בכלל לא אוהבת
את ההורים שלך. תנח להם. אתה יכול להמשיך לחשוב, תמשיך גם
להאמין, אבל בבקשה אל תעזוב את הבית של ההורים שלך.'
'אבל אני רוצה להיות עם התורה ואיתך.'
'אבל אני לא יכולה להיות איתך. לא עכשיו.'
'את לא רוצה.'
'כן אני לא רוצה. אני רוצה להיות איתך, אבל לא עכשיו. אני רוצה
שתחשוב על זה הרבה לפני שתצטרף אלינו. אני לא רוצה שתצטרף
אלינו בלי שתחשוב על זה.'
'ואז מה?'
'אם עוד שנה עדיין תאהב אותי. אני לא קלה, אתה יודע?! אתה בכלל
לא מכיר אותי. אבל אם עדיין תרצה לקבל אותי על עצמך, אני אדבר
אם אבא שלי ואנחנו נתחתן. אנחנו נתחתן בבוא היום בטקס גדול.'
'ואם לא.'
'אם לא אז נשכח אחד את השני.' אמרה ללא להניד עפעף.
'ואיזה סוף זה יהיה?' התעצבתי.
'זה יהיה סוף אמיתי.'
'את תתני לי נשיקה.'
'אני לא יכולה לנשק אותך. אני לא רוצה.' היא אמרה. 'הבאתי לך
משהו אחר, אמיתי יותר.' והיא הושיטה לי שקית ניילון ששלפה
מתיקה. כשהבטתי בתוכה הבחנתי בחמש מחברות קשות כריכה בצבעים
שונים.
'מה זה?' שאלתי.
'תפתח אחת מהן ותקרא. ותקרא.'
הוצאתי אחת מהמחברות מהתיק ופתחתי אותה. היא הייתה מלאה בכתב
ידה העגלגל והאדמדם של רותה.
'אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה
מול סוף בין-פארן ובין תפל ולבן וחצרת ודי זהב.' המשכתי לדפדף
בספר, 'ארור מקלה אביו ואמו ואמר כל העם אמן.'
המחברת השניה שפתחתי התחילה במילים: 'ואלה שמות בני ישראל
הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו.'
'את העתקת את התנ"ך כולו?' מלמלתי והגשתי לה אחד את הספרים.
'רק את התורה.' היא אמרה. 'רציתי להעתיק אותה כמו שהמלכים עשו.
רציתי לדעת איך אני ארגיש.'
'מתי הספקת?'
'אני מעתיקה אותה כבר שנה שלמה, כל מוצאי השבת, בקצב של בית
הכנסת . לא ידעתי למה אני עושה את זה. ושמרתי אותה אצלי בבית
בלי לדעת למה, עד שהכרתי אותך. אבל לפני חודשיים כששמעתי אותך
שר בבית הכנסת הבנתי. אני רוצה שזה יהיה לך. שתקרא.'
'את נותנת לי את התורה?'
'לא התכוונתי שזה ישמע ככה...'
'לא! בבקשה. תתני לי את התורה.'
'כתבתי לך הערות בשולי הדפים, את הפירושים הכי יפים של רש"י.
לא כתבתי הכל, אבל העתקתי לך את ההערות הכי יפות. זה הדברים
הכי נשגבים שאני מכירה.'
'תודה.'
'גם כתבתי לך כל מיני דברים שחשבתי בעצמי בזמן שקראתי.' הנמיכה
קולה.
'אני אקרא אותם גם כן ואחשוב.'
'וגם אם אתה לא בא לבית כנסת, קרא ממנה בשבתות את מה שאנו
קוראים בבית הכנסת, כי השבת קדושה ונועדה כדי לקרוא בה על
התורה ולשמוח על קבלתה ועל קבלת שבת. אל תכעס שלא רציתי לנשק
אותך.' היא השפילה עיניה.
'איני כועס. אני צריך לחזור הביתה.'
'אני צריכה לחזור לבית הכנסת שהרי כולם מצפים לי.'
'חזרי את אם כן לבית הכנסת ואני אחזור לביתי ובעוד שנה, אם
ירצה הדבר, נפגש שוב  שנה הבאה בשבת מתן תורה שנינו כמאמין
ואמונתו.'
והיא הלכה לא לתת בי מבט שני. אהבתי אותה על כך. ובשבת הבאה
נעורתי והתורה לצדי.











loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
- "סליחה, מה
השעה?"

- "לפי שעון
ישראל?"

- "כן".

- "קיץ, או
חורף?"

- "סתיו"

- "GMT או
CET?"

- "גם וגם".

- "עם קרח או
בלי קרח?"

- "בלי".

- "צ'יפס עם
זה?".

- "כן".

- "מזומן, או
אשראי?".

- "אשראי,
והרבה."

- "חמוץ מתוק או
ברביקיו?"

- "יש חרדל?"

- "כבש או
הודו?"

- "כבש".

- "שחור או
לבן?"

- "בז'".

- "אוקיי. אה...
מה הייתה
השאלה?"...


תרומה לבמה




בבמה מאז 22/6/02 9:34
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עידו הרטוגזון

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה