אתם יודעים איך זה בעיתונים, כשמישהו מתאבד תמיד יש על זה
כתבה. קמים בבוקר, קוראים את העיתון, ורואים מול העיניים כתבה
כזו יפה שהקדישו לה חצי עמוד.
אותו דבר איתי, רק שהפעם קמתי וראיתי את ההורים שלי. המבט על
פניהם הסגיר שמשהו רע קרה ומיד התחלתי לחשוש.
-"מה קרה?"
-"מישהו בגילך אתמול התאבד, קפץ מבניין. גם כן מהרצליה. בן 15
סה"כ איזה סיבות יש לו להתאבד?"
משכתי בכתפיי כששמעתי זאת.
זה לא ממש עניין אותי, אני כבר הבנתי ממזמן שעדיף לא לקרוא
עיתונים ולהקשיב לחדשות כי בשביל מה כל עגמת הנפש הזאת של
לשמוע שעוד חייל נהרג לנו בשטחים  ועוד ילד התאבד אתמול בלילה?
אחרי ששומעים כזה דבר נהיים עצובים ובדיכאון בגלל שחבל על
המשפחות השקולות.
"הכרת אותו?" היתה השאלה הבאה שנשאלה אבל העדפתי לא להתייחס
אליה וללכת ישר למקלחת. אני מעדיף להשתדל ולהישאר כמה שיותר עם
שמחת חיים ולכן אני לא שומע חדשות וקורא עיתונים.
חוץ מזה שכל החיים שלי סובבים סביב חדשות. אימא שלי עובדת
כקריינית בחדשות של הערוץ הראשון אז היא כל הזמן חייבת להקשיב
לחדשות בשביל לדעת מה קורה ואבא שלי בכלל היועץ המשפטי של
מפלגת העבודה כך שכל מה שקשור לפוליטיקה (שזה בעצם כל מהדורת
חדשות שקיימת) הוא חייב לראות ולהתעדכן. ככה שקשה להתחמק מזה,
אבל מנסים. תקראו לזה מעין "מרד נעורים".
דבר הבא שאני זוכר הייתי במקלחת והידיעה על הילד שהתאבד - הרחק
מחוץ למוחי.

כמה שבועות אחרי זה היה שיעור לשון, ורק חצי מהכיתה הופיעה.
אפילו לא. אני חושב שזו הפעם היחידה שהמורה הצליחה באמת ללמד
כי לא היה מי שיפריע.
"איפה כל הכיתה? מה בלעה אותם האדמה?" היא שאלה.
מישהי ענתה לה, קצת עצובה, שהם הלכו לאזכרה של איזה ילד אחד,
חבר שלהם שהתאבד לפני חודש.
לא קישרתי את זה להוא שההורים שלי דיברו עליו, זה מלפני כמה
שבועות, בעצם חודש.
האמת היא שגם לא ידעתי כל כך מי זה כי לא הכרתי אותו, ונראה לי
כל כך מוזר שאני שומע יותר מפעם אחת את צירוף המילים "ילד"
ו"התאבד" באותו משפט.
הפעם זה דווקא עניין אותי, רציתי לדעת במי מדובר. שאלתי אותה
מי זה ואז היא התחילה לספר עליו די בכלליות. אמרה שהיא אישית
לא הכירה אותו אבל חברה טובה שלה, ענבל, היתה ידידה טובה שלו
והיא נורא בדכאון מאז.
לא התחברתי לזה. לא עניין אותי כל המוות, בכל זאת, על אף
הסיפורים הנלהבים של אותה אחת. כאילו, זה יפה והכל אבל זה לא
דיבר אלי, המוות שלו. הקשבתי בלהיטות אבל אחרי השיעור די שכחתי
מכל העניין.
כל מה שעניין אותי זה לחזור הביתה, להקליט כמה דיסקים למיני
דיסק שלי ולהקשיב לאמפי3ים חדשים שהורדתי מהאינטרנט.

שבוע אחרי זה הלכנו לשחק כדורגל כמה ילדים מהשכבה ועוד ילדים
מבי"ס אחר. אחרי המשחק הלכתי לדבר עם השחקן ששמר עלי. קראו לו
איתי. התחלנו לדבר ובסוף החלפנו טלפונים. אני חושב שאפילו אפשר
להגיד ש נהיינו חברים די טובים יחסית.
אבל משהו הפריע לי, הוא כל הזמן היה עצוב כזה. מדוכא.
יום אחד הרמתי אליו טלפון ושאלתי אותו:
"תגיד, למה בזמן האחרון אתה נראה כל כך בדיכאון? קרה משהו?"
"איבדתי את החבר הכי טוב שלי ולקחתי את זה קצת קשה אפשר להגיד"
הוא ענה בטון הדכאוני משהו שלו.
"מה קרה? רבתם? למה שלא תרים טלפון ותגיד לו שאתה מצטער או
שתדברו על זה ותסדרו את כל העניין?"
"זה לא זה, זה לא כזה פשוט"
"למה? אתה צריך עזרה?"
"הוא התאבד."
שתקתי. התחלתי לחשוב על אותו אחד שההיא משיעור לשון דיברה
עליו.
"תגיד לי... זה ההוא מלפני חודש וחצי ש...?" שאלתי בנסיון
לדלות מידע נוסף
"כן. הכרת אותו?"
"לא ממש..."
"איזה ילד מוכשר. חבל לך על הזמן. היו לו כל כך הרבה תוכניות
לעתיד, הוא היה כל כך חכם וכל מה שהוא עשה זה ליהנות מהחיים.
פשוט היה לו יום רע אחד והוא החליט לזרוק את הכל. ככה זה
כשאנשים בדיכאון טוטאלי. נמאס להם מהכל ולא אכפת להם מכלום.
כולל עצמם. כולל החברים הטובים שלהם. אני עדיין מנסה להבין למה
הוא עשה את זה".
ניסיתי לנחם אותו, באמת שניסיתי, אבל הנחמה היחידה שיכולתי לתת
לו היא בכך שאמרתי שאני מצטער ושאולי עדיף שנדבר פעם אחרת
כשהוא ירגע.
ניתקתי את הטלפון והתחלתי לחשוב לעצמי, התחלתי לחשוב על אותו
ילד ובעיקר על ההתנהגות שלי כלפי המקרה שלו.
האם באמת הייתי כזה אנוכי? באמת לא היה לי אכפת בכלל? ולמה
עכשיו אכפת לי בעצם - רק כי אני מכיר מישהו שנפגע בגלל המוות
שלו? יכול להיות שאני באמת כזה צבוע כמו שאני חושב?

מדהים לראות איך מוות משנה לבנאדם כשאתה לפחות קצת מכיר מישהו
שנפגע בגללו. מדהים לראות איך התגובה שלי כלפי המוות שלו
השתנתה במהלך 6 שבועות, ורק כי הכרתי את איתי, מישהו שהכיר את
זה שמת.
אני עדיין לא מכיר את ההוא שמת, לא יודע אפילו את השם שלו. לא
מכיר את החברים שלו פרט לאיתי, לא יודע מה הוא למד בבית ספר,
לא יודע מה היו התכניות שלו לחיים, לא פגשתי פעם אחת את ההורים
שלו, באזכרה שלו בטח לא הייתי וגם לא בקבר.
אבל אני מכיר את איתי ואכפת לי מאיתי.
ועכשיו אכפת גם לי.



תודה לאיציקתון על העזרה בניסוח.