אבנר הסתכל על צביק וחייך מעין חיוך מהוסס. לפתע הוא הוריד את
מבטו והסתכל על הגיטרה האקוסטית השחורה שעמדה שעונה על ברכיו.
הוא ליטף אותה קלות, בעדינות, ולפתע שוב הרים את מבטו. כעת הוא
הסתכל עלי.
-"נו, אתם מוכנים?", שאל בקול דק ומתרגש. אני לא יודע מה בקשר
לצביק, אבל אני כבר הייתי מוכן עשרים דקות לפני כן. צביק ישב
על המיטה שעמדה בצד החדר ותופף על ברכיו איזה מקצב של שיר מטאל
זה או אחר. מבטו היה ממוקד על נקודה מסויימת בחלל שלא היתה לא
אבנר ולא הגיטרה שלו. אני די בטוח שהוא נמנע מלהסתכל עליו
בכוונה. שפתיו היו קפוצות ועיניו שידרו מעין הבעה זגוגית. לא
היה לי ספק - צביק היה משועמם.
יכולתי להבין למה הוא היה משועמם כי בסך הכל הרגשתי בדיוק
כמוהו. הרגליים שלי כבר התחילו לכאוב מהעמידה הממושכת במקום
אחד, אבל עדיין החזקתי את עצמי עומד. אם זה לא היה אבנר שהחזיק
את הגיטרה הארורה, כבר הייתי שובר לו אותה על הראש.
אבל זה היה אבנר. זה היה אבנר והבטחנו לו - גם אני וגם צביק.
לא יכולנו להגיד לו לא - לא לאבנר.

בעצם, כל הסיפור הזה התחיל בערך חודש לפני כן.
היה זה בוקר קיצי וחמים והשעה היתה עוד מוקדמת, מספיק מוקדמת
כדי שקרני השמש יפיצו נועם באוויר ולא חום מעיק ונורא. השמש
התחבאה מאחורי מספר עננים במעין ערפל חלש והפיצה את קרניה
בלובן שקוף שכזה. בשניה שנשמע הצלצול יצאתי מהכיתה ורצתי לי
לכיוון הדשא, קולט את חום השמש ונושם את האוויר הצח.
ישבתי חמש דקות תמימות על הדשא, בוהה בקבוצות תלמידים יוצאים
מכיתותיהם, מדברים זה עם זה ולא זזתי לרגע אחד. הרגשתי בלתי
נראה. כאילו אני יכול לשבת שם שעות בלי שאיש ישים לב אלי,
כאילו אני יכול לעבור בין אנשים ולעשות להם פרצופים משונים
ואיש לא יגיד לי דבר. היתה זו הרגשה נפלאה שעשתה לי מצב רוח
נהדר. נהניתי פשוט לשבת שם ולהסתכל על כולם. לראות ולא
להראות.
לאחר דקה נוספת של ישיבה בלי תזוזה, קלטתי את אבנר ניגש אלי
מרחוק. כנראה שלא הייתי בלתי נראה אחרי הכל. זה עשה אותי קצת
מאוכזב. הוא התקרב אלי בהליכה מהירה, מפלס את דרכו בין קבוצות
התלמידים שעמדו או ישבו להם ברחבי החצר, ולבסוף, כאשר הגיע
למרחק של מטרים ספורים ממני, יכולתי לראות שהבעת פניו שהיתה
נרגשת ושמחה הפכה להיות תמוהה במקצת.
-"אחי", הוא אמר במה שנראה כהסתייגות, "אתה נראה כמו חרדון".
כאן אולי המקום להרחיב טיפה על אבנר, מחברי הטובים ביותר: נער
נמוך ורזה עם נמשים על פניו, שיער אדמדם, עיניים ירוקות וחיוך
דבילי נסוך באופן תמידי על פניו. בחור חביב ביותר, ללא ספק,
שתמיד הצליח להצחיק אותי באיזו יציאה משעשעת, אבל משום מה,
באותו רגע בו הוא עמד מולי ובחן אותי בהבעה מסתורית חשתי קצת
טינה כלפיו.
אולי זה בגלל שהוא אמר לי שאני נראה כמו חרדון.
-"מה קורה, אבנר?", שאלתי עם חיוך על פני.
-"חיים, אתה יודע", באה התשובה, ובעקבותיה הוא מיהר והתיישב
לידי.
-"ואללה", עניתי ויותר לא הוספתי.
אבנר הסתכל עלי במבט משונה כאילו ציפה שאגיד עוד משהו. השתררה
שתיקה מעצבנת ומעיקה שלא הפריעה לי כל כך. הרגשתי שאני חוזר
להיות בלתי נראה ושעוד מעט אבנר יעזוב אותי בשקט אחרי שיבין
שאני מנסה לנפנף אותו משם.
הוא המשיך לבהות בי, כמו ציפור טרף שמחכה לעוט על טרפה, פותח
את פיו לרגע בניסיון להגיד משהו, אך שוב סוגר אותו. הוא עשה
זאת מספר פעמים, באחת מהן אף נשמע קול יוצא מגרונו שנשמע כציוץ
דקיק ומעוות, אך מלבד זאת לא יצא דבר, חוץ מריח לא נעים של
כריך טונה, אולי.
-"נו, אז מה חדש?", שאלתי בסופו של דבר בתמימות חביבה, כאילו
שלא שמתי לב ששעה הוא מנסה להגיד לי משהו.
-"אממ... סתם...", הוא גמגם, "אתה יודע... הכל כרגיל...".
-"כן, אה?", חייכתי חיוך ארסי ושתקתי. שיערתי לעצמי שאם הוא לא
רוצה לספר לי כבר את הדבר הזה שבשבילו הוא גרר את עצמו עד אלי,
אז זאת באמת לא הבעיה שלי. מצד שני, מעולם לא ראיתי אותו מתנהג
ככה. הוא תמיד היה כל כך נינוח ולא היתה לו בעיה לדבר על כל
דבר שבעולם. מצד שלישי, הוא בדרך כלל לא נהג לדבר על עצמו.
כמובן שזה לא מה שהפריע לי להמשיך להיות מניאק כלפיו.
-"תשמע...", אבנר לפתע סינן בלחש עם הבעה נבוכה על פניו, "אתה
יודע שאני לומד לנגן על גיטרה כבר שנתיים ככה, נכון?".
-"כן... אני יודע...", עניתי בהיסוס. הכרתי את אבנר כבר מספר
שנים באותו הזמן - אחרי הכל היינו חברים טובים - והוא אמנם
הזכיר את העובדה שהוא לומד לנגן על גיטרה מספר פעמים, אך הוא
מעולם לא התייחס לנושא זה בצורה משמעותית לידי או ליד צביק,
שהיה חבר טוב של שנינו. אולי כאשר הוא רק התחיל ללמוד, בעצם,
ואז הוא היה חדור התלהבות, אך לא מעבר לזה. לא היה לי מושג מה
הוא הולך להגיד בנושא.
-"אז... אמממ...", הוא המשיך בקול סדוק, כמעט מתפוצץ, "כתבתי
איזה שיר... ו... אני רוצה להשמיע את זה למישהו... ו...", הוא
עצר ולקח נשימה עמוקה ולמרות שאני כבר ידעתי מה יהיה המשך
המשפט, היתה לי איזושהי הנאה מלראות אותו מתפתל ומנסה לסיים
אותו בעצמו. הנהנתי באיטיות כאילו כדי להראות לו שאני מבין
ולנסות לעזור לו לשפוך את המילים החוצה, "ו... עניין אותי
אם... אולי תוכל מתישהו לשמוע... אתה וצביק... לבוא אלי
ושתשמעו את מה שכתבתי?".
חיוך רחב התנוסס על פניי. "למה לא?", עניתי, "יכול להיות נחמד.
נדבר על זה כבר מתישהו".
-"מבטיח?", שאל בקול תמים.
-"כן, מבטיח", השבתי. באותו רגע הוא ממש הזכיר לי ילד קטן
שמבקש מאבא שלו, שנוסע לחוץ לארץ, איזה משהו מגניב.
-"סבבה", אמר אבנר בטון של סיפוק, "רק אל תשכח - הבטחה זאת
הבטחה. בכל מקרה, אני הולך לקנות משהו בקיוסק, אתה בא איתי?".
יותר לא שמעתי מאבנר מילה על עניין השיר הזה שהוא כתב. באותו
היום, זאת אומרת. הוא חזר להיות אותו אבנר ישן שכל הזמן מריץ
קטעים ושכיף לדבר איתו. לא הנער המוזר וההססן שדיבר איתי באותו
יום.

-"טוב... בסדר... הנה... אני כבר מתחיל...", סינן אבנר במעין
חצי חיוך שכאילו בא לפצות אותי ואת צביק על זה שהוא גרם לנו
לחכות כל כך הרבה זמן, "רק תנו לי לכוון שניה את הגיטרה...",
הוא המשיך חצי לחייך את חצי החיוך שלו תוך לפיתת הגיטרה
וקירובה אליו.
התקרבתי טיפה אל צביק שהיה עדיין עסוק בתיפוף על ברכיו. כעת
הוא עבר למקצבי ג'אז קצת יותר מסובכים. "תגיד", לחשתי לעברו,
"הוא לא היה יכול לכוון את הגיטרה שלו כבר לפני שעה?". צביק
משך את כתפיו באדישות בלי להסתכל עלי אפילו. הוא בדיוק הכה
בעזרת המקל הדמיוני שלו בנקודה כלשהי באוויר שהיה יכול להיות
נחמד אם היתה נמצאת בה מצילה, אבל מצד שני גם יכול היה להיות
נחמד עם המקלות תיפוף של צביק היו אמיתיים, ובכלל, היה הכי
נחמד אם אבנר היה גומר כבר לכוון את הגיטרה שלו.
הסתכלתי על אבנר בעוד הוא הפיק צלילים שונים מהגיטרה תוך
כיוונה. משהו אמר לי שהגיטרה כבר היתה מכוונת מלכתחילה ושאבנר
סתם ניסה להרוויח עוד זמן. הוא היה אדום כולו וידיו רעדו תוך
כדי שהוא כיוון את הגיטרה. הוא באמת התרגש, המסכן. היה חבל לי
עליו מאוד באותו רגע. הפניתי את מבטי אל צביק וראיתי שהוא ממש
נסחף עם תיפופיו הדמיוניים - הוא זרק את ידיו בקצב מסחרר לכל
עבר כמו מרבה רגליים ששפכו עליו דלק ושרפו אותו. בכל מקרה, היה
בהחלט יותר מעניין להסתכל עליו מאשר על אבנר.
מצד אחד ממש לא היה לי חשק לחכות שאבנר יגמור לכוון את הגיטרה
וימצא תירוץ חדש לעכב את כל הסיפור ובהחלט רציתי ללכת משם, מצד
שני, סיקרן אותי באמת לשמוע את השיר הזה שלו. חוץ מזה, אני בכל
זאת הבטחתי לו שאני אבוא לשמוע את זה, ולא היה לי ספק על
החשיבות של זה כלפיו. בהחלט, זה היה מאוד חשוב לו.

אחרי שאבנר ביקש ממני לשמוע אותו שר את השיר הזה שלו נשארתי
שקוע במחשבות על כך. איך הוא מנגן? איך הוא שר? מה פתאום הוא
רוצה שאני וצביק נשמע אותו? כל מיני שאלות צצו במוחי.
כמובן שיום אחרי זה כבר שכחתי מכל הסיפור. כמובן גם זה לא נמשך
הרבה זמן.
קצת אחרי שחזרתי מבית הספר, זרקתי את עצמי על מיטתי בניסיון
לתפוס תנומה לשעה-שעתיים. צביק היה אמור לבוא אלי אחר הצהרים
ורציתי להיות קצת יותר ערני כשיגיע.
בשניה שעצמתי את עיניי נשמע צלצול מחריד שבא מכיוון הטלפון
שעמד ליד מיטתי. באותו רגע עלו במוחי שתי תהיות: הראשונה היתה
"למה צלצול הטלפון נשמע יותר מחריד כאשר מנסים לישון?" והשניה
היתה "למה לא ניתקתי את חוט הטלפון מהקיר?". בעוד שתי השאלות
הללו מעסיקות את מוחי, הטלפון המשיך לצלצל והבנתי שרוב
הסיכויים שהוא לא יפסיק אם אני לא אענה ושכנראה אין סיכוי שאני
אצליח לנמנם בזמן הקרוב. שתי השאלות התפוגגו במוחי תוך כדי
שהתרוממתי לכיוון השפופרת.
-"הלו?", עניתי בקול מעט ממורמר.
-"היי אחי, מה קורה?", נשמע קולו הידידותי של אבנר דרך
הטלפון.
-"אה, בסדר, אתה יודע. מנסה קצת לישון", ניסיתי להעביר לו רמז
קטן בעדינות, "מה איתך?".
-"אני מצוין", השיב הוא בקול עליז, "תשמע, רק התקשרתי לוודא
שאתה זוכר...".
-"זוכר מה?", השתוממתי.
-"מה שדיברנו אתמול... נו... עם השיר...", היסס אבנר. לפתע הוא
שוב נשמע כמו מישהו אחר - לא הוא עצמו. הקול המהוסס והחלש שלו
נראה לי כמשהו משונה מאוד.
אני עצמי נזכרתי די מהר במה מדובר, במיוחד אחרי שאבנר הזכיר את
המילה "השיר" שדי הכילה בחובה את כל הסיפור.
-"בטח, בטח שאני זוכר!", השבתי במהירות, שקרן מסריח שכמוני,
"איך אפשר לשכוח כזה דבר?".
-"כן... אז מתי אתם רוצים לבוא אלי... לשמוע?...".
-"מתי שבא לך! מתי אתה רוצה?", עניתי.
-"עוד חודש ככה...".
-"חודש?!", עניתי בתמיהה. לפי ההתלהבות שלו הייתי בטוח שהוא
ירצה לנגן לנו את השיר הזה שלו כמה שיותר מהר. כנראה שטעיתי.
"אתה בטוח?...".
-"כן, אני רוצה זמן להתכונן... שלא יהיה בעיות... מבין?",
המשיך אבנר בשלו.
-"סבבה, אין בעיות...".
-"אז נדבר על זה כבר מתישהו... ואל תשכח - הבטחה זאת הבטחה.
יאללה... ביי".
הוא אפילו לא נתן לי הזדמנות להשיב לו - הוא ניתק כמה שיותר
מהר. לא הצלחתי להבין מה כל הסיפור הזה. כל התמיהות שהיו לי
אחרי השיחה שהיתה לי איתו בבית הספר שבו ועלו במוחי. מה הקטע
של אבנר?
כאשר צביק בא אלי זמן מה מאוחר יותר, אחרי ששמענו מוסיקה
וסיפרנו זה לזה חוויות מרגשות ופחות מרגשות, הוא לפתע פנה אלי
ושאל: "תגיד, אבנר דיבר גם איתך על הקטע הזה של השיר שהוא רוצה
להשמיע לנו?".
-"כן!", עניתי לו מיד. אמנם גם אני וגם צביק היינו חבריו
הטובים של אבנר, אך אין ספק שאבנר היה בקשר יותר טוב עם צביק.
מהסיבה הזאת ציפיתי שהוא יהיה זה שיוכל להאיר את עיניי קצת
יותר בקשר לכל הנושא הזה. "יש לך מושג מה הקטע הזה?".
-"מה אני יודע?", משך צביק את כתפיו באדישות האופיינית לו, "יש
לאבנר הזה את הקטעים שלו. הוא דיבר איתי כמה פעמים על זה, אז
סבבה, אם זה מה שאוכל אותו, אז נשמע את השיר הזה שלו ונגמור
עניין".
אין ספק שהיתה לו נקודה. ישבתי שם ובחנתי את צביק שהמשיך לשבת
בחוסר המעש התהומי שלו ולבחון אותי בחזרה.
-"אז לחכות, אתה אומר?", שאלתי. שאלה שבמבט לאחור וגם במבט
לפנים, ובכל מבט, בעצם, נראתה לי מטופשת לחלוטין.
-"כן", השיב צביק בקול קר. "אידיוט", הוסיף לעצמו בקול חרישי.
אני לא חושב שהייתי אמור לשמוע את זה.
אז חיכינו. אמנם לא ישבנו ימים שלמים בלי מעש בציפייה דרוכה
שאותו חודש יעבור, אבל אי אפשר להגיד שזה לא עניין אותנו. לא
רק בגלל העובדה שבכל זאת היה מדובר באבנר, חברנו הטוב, שרצה
להשמיע לנו איזה שיר שחיבר - דבר שכלל לא היה אופייני לו
ועניין אותנו לדעת במה מדובר, אלא גם בגלל שבערך כל יום הוא
התקשר אלינו והזכיר לנו "לא לשכוח, כי הבטחה זאת הבטחה" כך שלא
היתה לנו ברירה, אלא לחכות. הוא היה ממש נודניק בנושא הזה -
מדי פעם ניסיתי לשדל אותו אולי להקדים את הזמן של "הופעת
הבכורה" כי נמאס לי לצפות לכך, אך הוא נשאר בשלו - עוד חודש,
ואז עוד שלוש שבועות, ועוד שבועיים, וכך הלאה.
צביק, לעומת זאת, היה הרבה יותר מאופק ממני, אולי בגלל שהוא
בכל זאת הכיר את אבנר קצת יותר טוב ממני או אולי בגלל שהוא היה
אדיש בצורה לא אנושית - שתי האפשרויות היו נכונות, למרות
שהשנייה נראתה לי יותר הגיונית. העניין הוא שלצביק היתה בעיה
קטנה בכל מה שקשור להבעת רגשות - לדעתי הוא פשוט העדיף שלא
לעשות זאת הרבה מרצונו החופשי. לכן, לא התפלאתי שכל הנושא לא
הפריע לו כמו שזה הפריע לי, למרות כל הנדנודים של אבנר.
בסופו של דבר, אותו יום אכן הגיע. החודש עבר.

.
-"אני מוכן", הכריז אבנר לפתע והעיר אותי ממחשבותיי.
-"יופי, הגיע הזמן", סינן צביק שכנראה שנמאס לו לתופף באוויר,
"איך קוראים לזה?".
-"אמממ... עוד אין לזה שם", השיב אבנר במבוכה, "אז אני בינתיים
קורא לזה גראגרא".
-"גראגרא?!", פלטנו אני וצביק בו זמנית בהשתאות, רק שצביק גם
הוסיף: "איזה מין שם דפוק זה גראגרא?!".
-"הייתי משועמם", באה התשובה ההגיונית, "מוכנים?".
-"כבר שעה בערך", עניתי.
-"אז הנה זה בא...".
אבנר לקח נשימה עמוקה, ניגן איזה אקורד כדי לוודא שהגיטרה לא
עשתה איזה משהו טיפשי מהזמן שהוא הפסיק לכוון אותה עד לאותו
רגע (עשרים שניות בערך, אבל עם גיטרות אי אפשר לדעת, במיוחד לא
אצל אבנר, מסתבר). הוא הסתכל עלינו, הסתכל על הגיטרה, שוב
הסתכל עלינו, הסתכל על התקרה, גירד את מצחו לרגע והתחיל לנגן.

אותו יום היה יום שבת. אני לא יודע אם אבנר תכנן את זה מראש כך
שזה לא יהיה יום לימודים והוא יוכל לשבת מהבוקר עד הצהרים
ולהתכונן על השיר הזה שלו, דבר שאני בהחלט יכול לשער שהוא
נכון, אבל בכל מקרה, זה הסתדר לי בצורה נוחה.
קמתי בסביבות הצהרים המוקדמות. היתה לי שינה טובה וארוכה, דבר
ששימח אותי מאוד. הלכתי באיטיות, גומע כל פיסת זמן קטנה של
חופש שיכולתי, אפילו שהיה מדובר רק ביום שבת. התחלתי להכין
לעצמי משהו קטן לאכול, כאשר לפתע נזכרתי שהגיע היום. ה-יום.
אותו יום עליו חשבתי כבר חודש שלם.
מיהרתי להרים טלפון אל אבנר. הוא צלצל מספר פעמים וכאשר כבר
עמדתי לנתק, ענו לי.
-"הלו?", שאלתי.
-"אתה בא? צביק כבר פה", נשמע קולו המתרגש של אבנר. הוא נשמע
טיפה הססני, אך הלהט שלו האפיל על כך.
-"אין בעיות, רק תן לי להתארגן ואני מגיע", עניתי בהתלהבות,
בלי להבין למה בעצם אני מתלהב בשביל אבנר. הוא עצמו לא ענה לי
אפילו וישר ניתק. המניאק.
אכלתי משהו וזרקתי את עצמי מהבית כמה שיותר מהר. למזלי הטוב,
ביתו של אבנר היה במרחק כמה רחובות בלבד ממני, וגם הרחובות
הללו שהפרידו בינינו לא היו כאלה מרחק גדול. התחלתי לצעוד
בצעדים מהירים כשכל הדרך אכלו אותי מחשבות על השיר הזה של אבנר
ומחשבות מציקות אף יותר שתמהו למה זה כל כך מעניין אותי.
כשצלצלתי על הפעמון בדלת ביתו של אבנר, צביק פתח לי את הדלת.
על פניו לא היתה הבעה מלאת עניין במיוחד והיא לא נראתה כהבעה
של אדם ששמח לראות אותי. מצד שני, מדובר בצביק, אז לא
התפלאתי.
-"בוא", הוא אמר בקול עייף. היה ניכר בו שהוא לא בדיוק התלהב
מכל הסיפור הזה, אבל היי - "הבטחה זאת הבטחה".
נכנסנו לבית ביחד ומיהרנו לחדרו של אבנר. הוא ישב שם, על כסא
קטן מעץ והחזיק את הגיטרה האקוסטית שלו על ברכיו.
-"אהלן", ברך אותי, "בוא, שב כאן", סיים והצביע על המיטה
שניצבה מולו, עליה צביק כבר הספיק להתיישב.
-"לא, תודה".
-"טוב, זה גם ככה לא כזה משנה. כל הסיפור הזה ימשך גם ככה כמה
דקות", הוא אמר בטון מרגיע. קולו רעד קמעה, אבל בסך הכל הוא
הצליח להסתיר את התרגשותו בצורה לא רעה בכלל.
-"כמה דקות, הא?", חייכתי, "אין בעיות".

הסתכלתי על השעון. עברו 40 דקות מהרגע שהגעתי לביתו של אבנר עד
לאותו רגע. רטנתי קלות, אך עד מהרה התעשתי והתבוננתי באבנר
עצמו שהתחיל לנגן.
אצבעותיו של אבנר רעדו בזמן שהוא פרט קלות על מיתרי הגיטרה, לא
מסיר את עיניו לרגע מהן למקרה שהוא יתבלבל. הוא פרט לו בעדינות
על המיתרים, מתאם לעצמו במוחו איך הוא רוצה בדיוק שהצליל ישמע,
ופורט על המיתר בחוזק מתאים, בדיוק כמו שצריך. הוא ניגן,
ובסופו של דבר הוא גם התחיל לשיר.
הוא שר בקול קצת צרוד, לא יומרני מדי, לא מנסה לעבור גבולות
שהוא לא מסוגל, פשוט קול נעים שהשתלב לו יפה עם רעש הגיטרה
שליוותה אותו. אמנם הקול רעד מההתרגשות של אבנר, רעד מאוד,
אפילו, אבל זה דווקא הוסיף לנועם השיר.
השיר עצמו, למרות היותו שיר אקוסטי ושקט שכזה, שיר של בנות,
דווקא היה שיר די קצבי ונעים. באחת מהפעמים שנשמע הפזמון
החוזר, אף זמזמתי אותו בשקט ביני לבין עצמי.
גם המילים היו חביבות - לא משהו נבוב מדי, אך גם לא משהו מסובך
מדי. מלים תופסות - מלים נעימות שהתחברו להן זו עם זו בצורה
יפה. לא שאני ממש מתיימר להיות מבין גדול במוסיקה, אבל מה
ששמעתי נשמע טוב.
כעבור דקה או שתיים שחלפו להן ביעף, בלי שכלל הרגשתי, אבנר
סיים לשיר בסיום חמוד למדי, כמו השיר עצמו, שבהחלט הלם אותו.
השיר עצמו לא ממש הלם את אבנר, אך הוא בהחלט הפתיע אותי לטובה.
שקלתי למחוא כפיים, אך מכיוון שאני וצביק היינו הקהל היחיד
בחדר, הגעתי למסקנה שזה עשוי להיות מאוד מטומטם.
צביק עצמו לא מחא כפיים מיוזמתו, אז הבנתי שהמסקנה שלי היתה
נכונה.
אבנר רעד כמו משוגע. הוא הניח את הגיטרה בצד והסתכל עלי ועל
צביק לחילופין במהירות. הוא מחה זיעה ממצחו בעזרת חולצתו
והתנשם במהירות.
-"נו? נו?", שאל במהירות, "מה דעתכם?".
הסתכלתי על אבנר שהיה לחוץ כמו הכפתור של קומת הכניסה במעלית
באחד ממגדלי התאומים דקה אחרי שמטוס התנגש בהם, ואז הסתכלתי על
צביק.
צביק עדיין ישב לו על המיטה. הוא לא חייך, לא צחק, לא עשה
פרצוף מתוסכל, לא כעס ולא כלום. הוא פשוט הסתכל על אבנר ואמר
לו:
"זה נשמע כמו חרא יוצא מתחת".
אבנר הסתכל על צביק עם פה פעור והוא לא ידע איך להגיב. בעצם,
אין תגובה שיכולה להתאים למצב כזה. כל דבר שעושים בכזה מצב
נגמר רע. הוא לא יכל לפול על הרצפה ולהתחיל לבכות, הוא לא יכל
להשאר אדיש אחרי תגובה שכזאת והוא בטח שלא יכל לקחת את הגיטרה
ולשבור אותה על ראשו של צביק תוך צרחות קולניות ורמות: "תמות,
יא חתיכת בן זונה! תמות!!!", למרות שבאופן כללי זו נראתה לו
האפשרות שהוא היה בוחר בה.
בסופו של דבר, אחרי דיון מהיר של מוחו שסקר את כל האפשרויות
המתאימות להגיב, הוא בחר באפשרות שונה לחלוטין:
-"מה אמרת? אני לא חושב ששמעתי אותך", הוא אמר וחייך חיוך
רגוע.
צביק לא חייך. הוא המשיך להישיר את מבטו הקפוא אל תוך עיניו של
אבנר וחזר על דבריו באיטיות ובקול ברור. הוא ממש הקפיד לבטא כל
תנועה ועיצור בצורה הטובה ביותר שיכל.
-"זה נשמע כמו חרא יוצא מתחת", אמר.
כעת לאבנר לא היתה כל דרך להתחמק. הוא שמע את זה והוא שמע את
זה טוב מאוד. לא היה לו ספק שהוא שמע את אבנר אומר ששירו נשמע
כמו חרא יוצא מתחת. הוא לפת את הגיטרה מצווארה, ובמוחו הוא כבר
ראה תמונה של גופתו של צביק מבותרת לחתיכות קטנות ומגואלות
בדם, למרות שטכנית, זה די קשה להגיע למצב שכזה בעזרת גיטרה
בלבד.
בסופו של דבר הוא שמט את הגיטרה ופשוט אמר: "אה" כזה של "אין
לי מה להגיד". הוא הסתכל על צביק ונימי עיניו נעשו אדומים
מהרגיל. הוא רעד ושקשק בכל גופו ונראה היה כאילו הולך לקרות לו
משהו שלא בשליטתו. אני משער שאם הוא היה יותר מבוגר ב40- שנה,
הוא היה חוטף התקף לב. אני, באופן אישי, לא רציתי להיות שם
כשזה יקרה.
-"אמממ... אני דווקא חושב שהשיר היה די חמוד", אמרתי עם חיוך
קטן ולבבי על שפתיי, "באמת, לא רע בכלל".
אבנר לא ענה לי. הוא כאילו היה מרוכז במשהו אחר לגמרי. אולי
הוא עדיין היה שקוע במחשבות על צביק כעיסה משונה של בשר ודם או
אולי ניסה להיזכר לעצמו איך נשמע חרא בזמן שהוא יוצא מתחת, לא
קול נעים במיוחד ובטח שלא מעורר תיאבון.
הוא המשיך לשבת יציב על כיסא העץ הקטן עליו ישב במהלך כל השעה
האחרונה, לשבת שם ולבהות לו קדימה, ואז לפתע אמר: "טוב... זה
היה השיר...".
הוא לא אמר עוד משהו, הוא פשוט המשיך לשבת שם ולחכות. אני
הבנתי את הרמז די מהר, סיננתי איזה "ביי" חפוז והתחלתי לצאת
מהחדר, בלי לבדוק מה קורה עם צביק. ממש לא היה לי חשק לראות
איך זה ייגמר.
לא הסתכלתי אחורה עד שיצאתי משטח הבית של אבנר. כאשר הסתכלתי
אחורה, ראיתי את צביק רץ לעברי. כנראה שגם הוא הבין את הרמז או
שהוא סתם לא רצה להשאר לבדו עם אבנר. הוא הגיע אלי והסתכל עלי
באותו מבט אדיש שכמעט מעולם לא סר מפניו. באותו רגע זעמתי עליו
בצורה יוצאת דופן.
-"תגיד, מה זה היה צריך להביע?!", צרחתי עליו, "נגיד שאתה באמת
חושב שהשיר שלו היה כזה גרוע, למה אתה חייב להיות כזה חסר טאקט
ולהגיד לו את זה כמו שאמרת?! לא יכולת להיות קצת יותר עדין?!
ידעת כמה זה היה חשוב לו!!! אתה כזה אידיוט!!!".
-"מה?!...", השתומם, "לא, אתה לא מבין!".
-"מה יש לא להבין?!".
-"קיימת להקה צעירה פה באזור שקוראים לה 'חרא יוצא מתחת' והשיר
הזה פשוט הזכיר לי טיפה את הסגנון שלהם, זה הכל. חשבתי שאתם
מכירים אותם...", הוא הסביר.
-"מה... ברצינות?...", הייתי המום.
-"לא", אמר צביק וחייך חיוך זדוני, "זה באמת היה שיר גרוע".
הפעם זה הייתי אני שעמד עם פה פעור ולא אבנר. זו היתה אחת
מהפעמים היחידות שאי פעם ראיתי את צביק. ידעתי שהוא מניאק, אבל
לא בקנה מידה שכזה. עמדתי מולו קפוא למשך חצי דקה שבמהלכה הוא
עצמו הביט בי וחייך את החיוך הזה שלו. בסופו של דבר נמאס לו
ממני, הוא משך בכתפיו, אמר "ביי" והלך.