אני עכשיו מנותקת מהכאב שלי, יכולה להסתכל על הכול כאילו זה
קורה לאדם אחר, המראות חוזרים אלי מידי פעם אבל שמתי את עצמי
כרגע על נהג אוטומטי, השליטה שלי בחיים במילא שואפת לאפס.
הייתי רוצה לכתוב שיר לרעם, הייתי רוצה להביע רגשות, הבעיה
היחידה היא שאם אני אפתח את הסכר אני מפחדת שאני אטבע.
הכול קורה כל כך מהר, אתמול ראיתי ביחד עם סולו את הקסטה
שצולמה ביום שישי לפני 4 ימים שיכלו באותה מידה להיות 4 שנים,
רעם מכין לנו ארוחת ערב, אני רואה את האושר בעיניים שלו ולא
הייתי עצובה הייתי מאושרת כי זה סיפק לי קצת את הגעגועים, אני
יודעת שלסרטים האלה תהייה משמעות לגמרי שונה בשביל המשפחה
שלו.
עייפה מכל הבירוקרטיות שמסביב ובכלל לא יודעת איפה אני רוצה
להיות, העתיד לא הולך להיות קל, העבר כואב מידי וההווה ריקני,
מה לא הייתי עושה בשביל להניח לרגע את הראש על החזה של רעם.
מנסה להיזכר ברגעים היפים ותמונות עולות לי בראש, רעם שוחה אלי
מניח את הראש על המזרון ים הורוד ואומר לי איך הוא משתלב יפה
עם הצבע של הבגד ים והשיער, אני קופצת למים והוא נוגע לי בשד,
הוא אומר שנסחפתי ואם הוא היה יודע שזה כל כך רחוק אולי הוא לא
היה שוחה אבל הוא רק רצה לשאול אותי אם לעשות לי גם את הכביסה,
אמרתי שהוא מתוק אבל אני יעשה את זה בעצמי אחר כך ואני יודעת
שזה היה סתם תירוץ בשביל לבוא עד אלי, הוא הודה בזה ואמר שהוא
התגעגע ושהוא ישאיר אותי לבד כי זה בטח מה שאני רוצה, אמרתי לו
שאני כבר חוזרת והוא הביא לי נשיקה ושחה חזרה.
התמונה השנייה שעולה לי בראש זה העיניים של רעם שהוא מביט אלי
כשהוא מתפנק לי על החזה ומוצץ שד, הוא אמר לי שזה גורם לו
מבוכה שאני מסתכלת עליו כי הוא מרגיש כמו ילד אבל איתי הוא
מרגיש טבעי להיות ילד, אני אוהבת את החיוך שלו במיוחד שהוא
רוקד ועושה את התנועות הקפיציות האלה עם הראש מצד לצד.
הוא תמיד אמר לי שהוא לא אוהב לצלם כי הוא מרגיש שהוא חודר
לפרטיות של אחרים ואת התמונות שלו הוא שומר בראש,לפעמים הוא
היה מודיע לי "עכשיו צילמתי אותך", את האלבום שלי ושל רעם אף
אחד לא יראה.
פחדתי מהאהבה שלו אלי, ראיתי שאין לה גבול, ביום האחרון שלנו
ביחד התעוררתי מאוחר כי נשארתי לדבר עם סולו כל הלילה הוא
הודיע לי רשמית שזו הפעם האחרונה שאנחנו לא הולכים לישון ביחד
בגלל שהוא התעורר לפני ולא יכל לעזוב את החדר כי הוא התגעגע
אלי, סולו תמיד סיפר לי איזה קשה היה להעיר את רעם אבל אני
פשוט הייתי צריכה לפתוח את העיניים לספור עד עשר ותמיד עוד
לפני הוא כבר פתח את העיניים והסתכל עלי חזרה, ישר מחבק אותי
כשאני מרגישה את זקפת הבוקר שלו בבטן שלי.
הוא היה מתגעגע אלי מתוך שינה גם אם הייתה לנו מיטה זוגית
ענקית בבוקר אני אמצא את עצמי כמעט נופלת מקצה המיטה כשרעם
תופס את כל הכרית ומתכרבל עלי.
פחדתי להרוס אותו הרגשתי כאילו קיבלתי את המתנה הכי יפה שיש
ישר מהחנות על פי הזמנה, "אפשר לקבל אחד בחור רגיש, אינטליגנט,
אוהב טבע, בלי משקעים רגשיים", פחדתי לפגוע בו, רציתי לאהוב
אותו כמו שהוא אוהב אותי.
שעה לפני שהכול קרה אמרתי לו "אולי בורקאי זה לא המקום" הוא
כבר לא ידע מה להגיד, הוא אמר לי "אם אני מזכיר לך את המשפחה
שלך ואת ישראל, את אומרת לי להפסיק כי את סתם מתגעגעת ואם אני
מנסה להגיד לך כמה טוב יהיה לך פה את מתלוננת שאת לא יודעת אם
זה נכון בשבילך" אמרתי לו "אז תציע משהו אחר" הוא אמר לי "בואי
ניסע מכאן" אמרתי לו "טוב יאללה לברזיל" והוא אמר "מחר אני
מזמין כרטיסים" אז חייכתי והוא שאל "למה את מחייכת ככה? אני
רציני", אמרתי לו "רעם אין לי כסף" , "תעזבי את הכסף, נסתדר",
"אבל אז תמצא לך שם בחורות ברזילאיות יפות עם תחת חמוד ותעזוב
אותי"
"רק אם תהייה שם אחת עם שדיים גדולים, עיניים ירוקות ושיער
ורוד."
הלכנו על החוף, הכול היה כל כך יפה ודיברנו שטויות דביקות
שמביך לעלות על נייר, אמרתי לו "אני אוהבת אותך כל כך שבא לי
לאכול אותך", "אם תאכלי אותי לא יישאר ממני כלום אבל ככה אני
תמיד יהיה איתך" באופן הכי טבעי שאלתי "מה? אתה תמיד תרצה
להיות איתי?" אבל לפני שהוא הגיב הוספתי מהר בשביל לצאת מזה
"מקסימום אני יעלה אותך בסיאנס דרך גראפסים".
עכשיו הוא תמיד איתי האהבה שלו כותבת את המילים האלה, המילים
האחרונות שלו אלי לפני שהוא צנח על החוף היו: "ליאה, את
בסדר?".
רעם אני יהיה בסדר בשבילך שתוכל להמשיך לחיות דרכי, תמיד אמרת
לי שאני כל כך טובה אליך ואני הכחשתי, ואתה התעקשת "גם אם בא
לך זמן לעצמך מספיק שתביאי לי נשיקה אחת ואני שוב לגמרי
מאוהב", נושק'ה שלי לפחות אני יודעת שעשיתי אותך מאושר.
"אני לא רוקד, אני לא רוקד שעצוב" ניגן ארקדי דוכין ברקע כשאני
צרחתי אל השמיים והירח יודעת שזו הפעם האחרונה שאני מניחה את
הראש על החזה של רעם.