הערה: את הסיפור הזה כתבה דידוש, שביום יום אפשר לקרוא לה
עדי, והיא הקדישה לי אותו. תהנו.

עידו החבר הכי טוב שלי יודע עליי הכל. מהגן אני והוא ביחד לא
עוזבים אחד את השני. רבים ומשלימים, משלימים ורבים. טוב, ככה
זה כשאוהבים מישהו לפעמים רבים בכוונה על דברים שטותיים רק
בשביל העיקרון, אפילו כשאתה יודע שאתה לא צודק, וכל זה רק
בשביל שאח"כ נוכל להשלים, כי הפיוס זה הדבר הכי כייפי בחברות.
יום אחד בתחילת השנה של כיתה י' סיפרתי לעידו על תמר, בחורה
שפגשתי בקניון, פה, בת"א, ניגשתי אליה ושאלתי אותה "מה השעה?"
אני לא טוב בהתחלות, אני מהביישנים. עידו מאוד שמח בשבילי ואמר
שהוא מקווה שהיא באמת שווה, כי מגיע לי הטוב מכולן, הוא באמת
התכוון לזה, אני יודע, כי הוא החבר הכי טוב שלי.
יום שישי אחד בערב יצאתי עם תמר לטיילת. החזקנו ידיים והתחבקנו
על החוף ואז, הצעתי לה חברות. עידו אמר לי לעשות ככה, הקשבתי
לו. היא הסכימה וחייכה ונאמה נאום חברות כזה. מהנאומים הרגילים
האלה של  "אני אוהבת אותך" , "אני לא רוצה לפגוע בך" ו"אתה
יותר מידי חשוב לי", אבל לא ממש הקשבתי לה. הייתי יותר מידי
נרגש מזה שיש לי עכשיו חברה חדשה, הסתכלתי עלייה, מהנהן עם
הראש ומחייך.
היה לנו מושלם אחד עם השני, אהבתי להיות איתה, ויותר מזה,
אהבתי לאהוב אותה. היינו מדברים על הכל, צחקנו הרבה ובילינו
בכל מקום אפשרי , מועדונים, פאבים, מסעדות, קניונים, ובגן
הציבורי ליד הבית שלה, שם היה לנו את הספסל. ספסל שהוא רק
שלנו, חרטנו עלי עם מפתח 'תמר פלוס יובל' וקישטנו בלבבות. אני
ותמר רבנו המון, ריבים שטותיים, בלי סיבה של ממש, אבל ככה זה
כשאוהבים מישהו. וכמובן אחרי השלב הזה מגיע שלב ההתפייסות.
הייתי מתקשר ומתנצל, שולח פרחים עם סליחה. תמר באמת הייתה משהו
מיוחד, אהבתי אותה כל-כך, עשיתי הכל בשביל שהיא תהיה מאושרת,
הזנחתי את הלימודים, חברים, עבודה, הכל, וכל זה רק בשביל להיות
עוד רגע אחד קטן איתה.
באחד מימי החופש הגדול בבוקר, דיברנו בטלפון על ידיד שלה שבא
אליה.
זה לא מצא חן בעיני שהיא נפגשת איתו. התחלנו להתווכח על זה,
אמרתי לה שאני גם לא נפגש עם ידידות שלי יותר וביקשתי גם ממנה
שלא. היא לא הסכימה איתי והתחלנו לריב על זה. זה עניין של
עקרון, אני יודע שאני לא ממש צודק וזכותה ומותר לה להיפגש עם
מי שהיא רק רוצה, אבל העובדה שאני מוותר על הידידות שלי ועל
עוד הרבה דברים בחיים שלי רק בשבילה והיא לעומת זאת לא מוכנה
לוותר, הכעיסה אותי מאוד. היא צעקה עליי, אני עלייה והשיחה
הסתיימה בטריקת טלפון.
בערב הלכתי לגן הציבורי שלנו כדי לנקות את הראש, לשכוח מהצרות,
להיות עם עצמי. מרחוק ראיתי את תמר ועידו על הספסל שלנו
מתנשקים נשיקה של חברים. נזכרתי בנאום של תמר לפני שמונה
חודשים בטיילת, היא אמרה לי שאני חשוב לה ושהיא לא תפגע בי,
משהו כזה, אני לא בדיוק זוכר. ופתאום, אני תופס על חם את החברה
שלי עם החבר הכי טוב שלי ביחד. הפעם זה סופי, מהריב הזה אין
דרך חזרה, אני ותמר גמרנו, גם עידו יכול לשכוח ממני, אני אדם
עם עקרונות. לא מוכן לסלוח ולהשלים. לפעמים אפילו החבר הכי טוב
שלך שיודע עליך הכל, והחברה שלך שאוהבת אותך, בעצם לא יודעים
כלום. אבל אני אוהב אותם וככה זה כשאוהבים.