בוקר אחד, כשהכנתי לעצמי סנדוויץ' לבית-ספר שמעתי רעש מתחת
לרצפה. כאילו מישהו לקח מכוש וממש ניסה לשבור את הרצפה של
המטבח שלי מלמטה. עקבתי אחרי הרעש בשקט עד שאיתרתי את הבלטה
שממנה בקעו הקולות. 'מי שם???' אמרתי בקול רם. 'חרא....' ענתה
הבלטה.
'עלו עלינו שוב... אמרתי לך שאנחנו צריכים לעבוד בלילה!' 'זה
גם מה שאני אמרתי יא טמבל! אתה זה שמתווכח איתי תמיד...' הלבנה
המשיכה להתווכח עם עצמה עד שנמאס לי. צעקתי על הלבנה לסתום את
הפה ולהזדהות מיד. שקט השתרר במטבח, למזלי אבא שלי סיים לשפץ
את המנורה במטבח ולא החזיר את כל הכלים למחסן. בעצבים הסתובבתי
לשולחן, הרמתי פטיש, והנחתתי אותו במהירות על הבלטה המדוברת,
שנשברה במקומה. 'הוא רציני יוסוף - כדאי לנו לצאת מפה...'
'אתה צודק, כרגיל.'. מתחת לרצפה שני גמדים קטנים במיוחד החלו
לדחוף את השברים של הבלטה מלמטה.
'אני יוסוף, אחראי על החפירות', 'ואני איברהים, אני אחראי על
יוסוף'.
הפועלים נראו לי ערביים במקצת (מבלי להשמע גזעני) שכן הם לבשו
כפיות לבנות ובגדים לבנים ערביים. 'ולאן בדיוק אתם חושבים שאתם
חופרים ???' צעקתי בזעם על שני הגמדים. 'אל המטבח שלך, יש לנו
הודעה להעביר לך מהבוס' השיב איברהים, האחראי, 'זאת בעיה שלכם'
צעקתי עליו 'זה המטבח שלי וזה הבוקר שלי ואתה עושה רעש ומפריע
לי ! תחזור מאוחר יותר, שלום' 'חכה שניה... זה דחוף' דחק בי
איברהים.
הסתובבתי אליו בהבעת פנים מיואשת. 'הבוס שלנו, זה שאחראי על
מחלקת התיחזוק שלח אותנו אליך. שמענו שאתה רוצה להתאבד...'.
שלושה ימים לפני זה באמת יניסיתי להתאבד. 'כן, זה אני... איך
אני יכול לעזור לכם?' איברהים מיהר לענות: 'כל פעם שמישהו רוצה
להתאבד, הבוס שלנו יודע על זה ושולח אותנו כדי לבוא אליו
ולהסיח את דעתו מההתאבדות. לבלבל לו את השכל קצת כדי שישכח
מהמצב שלו. מנהג ישן שלנו זה לשבור את הבלטה המרכזית של המטבח
כדי לפנות אליו, בד"כ אנחנו עושים את זה בבוקר כי אנחנו יודעים
שבני אדם, כשהם הרגע התעוררו הם מאוד עלובים בהתנגדות שלהם...'
באותו רגע יוסוף שם לב לזה שיש לי עדיין את הפטיש ביד ודחף את
הכתף של איברהים עם הכתף הקרובה שלו והנהן עם הראש לכיוון היד
עם הפטיש שלי. 'אתה כנראה, שונה...' תיקן את עצמו איברהים,
'בכל אופן, כשאנחנו מבלבלים לבןאדם את השכל לרוב אנחנו מצליחים
להעסיק אותו בדבר אחר שיוציא אותו מהרצון שלו להתאבד. 'אתם
יעני שליחים של אלוהים?' שאלתי בבלבול 'בעירך...' אמר יוסוף
למרות רוחו של איברהים שהתעצבן שיוסוף ענה במקומו.
'כשאתה לא יודע על עצמך שום דבר יותר? פה אנחנו נכנסים
לתמונה!' אמר איברהים כמו איזה סיסמא ותפח על שכמו של יוסוף.
'מרשים...' אמרתי. 'אבל זה לא משנה את העובדה שאני רעב ושיש לי
בית-ספר עוד חצי שעה...' אמרתי. 'אין בעיות, תיקון הבלטה על
חשבוננו דרך-אגב, יבוא מתקן עוד איזה שלוש שעות. להתראות
חביבי!' אמר איברהים בחיוך. 'רגע ! רגע ! צעקתי, למה במקום
לבלבל לבןאדם את השכל, לא תנסו להכניס לו קצת היגיון? או אולי
קצת תקווה?' שאלתי במהירות, התשובה לא איחרה לבוא 'מחלקת שמחה
ותקווה בהנהלת דאווד - הבלטה השניה מימין...'.
לא שמעתי מהם יותר לעולם.
הסיפור לא מספר על המחבר. אין לי נטיות התאבדות. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.