החיים התחילו בשביל כולנו עם השמע יריית הפתיחה. כולנו התחלנו
לרוץ. כאילו שהירייה לא הספיקה שוחררה גם בובת ארנב המחוברת
למסילה שהקיפה את המסלול וגרמה לכל אחד מאיתנו באיזשהו שלב
לדלוק אחריה. המסלול בו אנו רצים הוא מעגלי, עובדה שהתגלתה לי
רק לאחרונה, ומספר הרצים בו משתנה. יש כל מני סוגי רצים, ולכל
אחד סגנון ריצה טיפוסי. יש כאלה שמיריית הפתיחה רצים ולא
מסתכלים לצדדים ולא עושים כלום חוץ מלרוץ, בין אם הם רצים מהר
או לאט. יש כאלה שרצים בכוונה לאט ומנסים בכוח ליהנות מהריצה,
כשהם מסתכלים על היציעים מסביב ומעוד כל מני חלקים בסביבה. אלה
מנסים לשכנע את עצמם ואת אחרים שהם נהנים ומאושרים מהמסלול
ושכולם צריכים לנהוג כמותם. יש רצים שבשלב כלשהו רצו מהר
והתאמצו אך עם הזמן הלכו והאטו ועכשיו הם זוחלים קדימה במיאוס
גמור מהחיים ומהמרוץ. יש אנשים פה שחושבים שהם ייחודיים משום
שהם מצאו דרך ריצה ייחודית בעוד שכל האחרים רצים כמו כולם. אלה
רצים הפוך, בזיגזג, בדילוגים ובעוד אינספור וריאציות שהמוח
האנושי יכול להמציא. יש אנשים שממהרים מאוד ומנסים ככל יכולתם
להגיע לקו הסיום, ולחלקם יש הסברים ממש משכנעים למה להגיע לשם
לפני כולם. על אלה בעיקר אני מרחם, מפני שאני יודע שבסוף
המירוץ האדם שירה את יריית הפתיחה יורה בכל העובר את קו הסיום.
ומה איתי? אני הפסקתי לרוץ לפני כמה שעות. בינתיים אני מתבונן
באנשים ונהנה מזה בעודי צוחק על טיפשותם. יחד איתי יושבים עוד
כמה כאלה שעצרו. עוד כמה שעות בטח ימאס לי לשבת פה ואני מתכנן
ללכת לסרט בקולנוע שאחד העוצרים המליץ לי עליו. אחרי הסרט אולי
אלך לאכול ארוחה טובה באיזו מסעדה באיזור. התחלתי כבר לתכנן את
החיים החדשים שלי- ואני שוקל ברצינות מסלול קרייריסטי במינהל
עסקים. איזה רציניים הרצים נראים, אתם צריכים לראות את זה, ממש
מצחיק.