לפעמים אני רחוק ואין בי כח לחבק, גם חיוכך לא מרצה את הזאב
שבי. אני חולם מראות ואת כמו זכרון דהוי שהותרתי מאחור. אני
אקח את מגעי איתי ומרחבים יהיו גבולות . לנצח תבכי כשאעלם
בישימון של קור.

עוד מעט
מתוך אפור של קור
תאירי מסביבי שמחה
ועוצמתי תדע רכות.
גם זאבים יודעים להתפשר.

לפעמים את רחוקה ואין בך כח ללטף, גם קסמיי לא יכולים לצפור
שבך. את יוצרת יקומים ואני כמו עולם ישן שהחרבת בתוך הזמן. את
תקחי את צבעייך איתך ורעיונות יהיו גבולות. לעד אשא קדרות
כשתעלמי בתוך יקום של כפור.

עוד מעט
מתוך סגול של צחוק
תצבעי בי כוכבים
ראשך תניחי על חזי.
גם צפורים יודעות להתאהב.

לפעמים אנחנו קרובים ואין בנו גוף. גם מחשבות רעות לא יכולות
לאהבה. אנחנו כמו טפות של עוד מנצנצות על פני הים, נושאות
איתנו אגדות כי אין זרם שיקבע בנינו מרחקים. לעולם נצחק כשנעלם
בתוך כל היופי הזה.

עוד מעט
שקוף של חוסר עקביות
יתמלא ביופי ופרטים:
את ואני.
גם רוחות יודעות להשתהות.