במה חטאתי?
במה שגיתי?
מה כה נורא
שכבר עשיתי?

כמה שאני מנסה להתפשר,
אני פשוט לא יכולה לוותר.
אך בסוף אותה התוצאה:
הספור מתחיל מהתחלה.

למה כולם הולכים נגדי?
אפילו חבריי ומשפחתי,
כבר לא מוכנים כלל לדבר,
ולמה? אף אחד כבר לא זוכר.

זה מתחיל תמיד מהדברים הקטנים,
ובמהרה זה הופך לריבים ענקיים.
גם אם זה מסרק שלא הושם במקומו,
בסוף מגיעים לחדר ולנקיונו.

עוברים ל"אין טלויזיה וטלפון!"
ואחרי זה לא נותנים לך לישון.
בלי יציאות מהבית ובלי חברים
וכבר ישר בא להפרד מהחיים.

אומרים לעצמנו "אני אנקום"
ובסוף אותנו מעמידים במקום.
חושבים על חברים "כמה הכל אצלהם טוב",
על שהם יכולים לבלות, לאהוב.

ורק אנחנו בבית יושבים,
מנקים, מסדרים ורבים עם ההורים.
ואי אפשר עם אף אחד לדבר,
כי פשוט אין למי לספר.