את יודעת נפשי הכואבת
חללים שהותרת בתוכי
לא מוצאת שלווה, לא מנוח
רק כאב מלווה באימה.
נפשך היפה בתוכי היא שוכנת
מפיצה את אורה לעולם
אך כאב בה נטעתי לנצח הזמן
יבער בנופיי אפילה.

אני אוהב אותך כמו בוקר אל תוך החלום
קורא שפיותו בתוך הטירוף
לגעת בך עוד פעם כמו בשחר ימיי
רק רגע לפני שתלכי מעימי.
לחוש מחדש כסופים אל לדעת
כשנוגעים שוב באושר בתום הקרבות
רק בזאת הן חפצתי לגעת
והנה התהום פעורה.

הצער סוגר דלתות של אור
חונק פעימות של שמחה
וכאב נולד מסוף דעתי
עד טבור הוויתי
לפגוש המקום בו אני כלום.
הבכי שוקט מריקנות גופי
אל חלל שהותרת מסביבי
וטירוף נולד מסוף הוויתי
עד טבור דעתי
לאבד את אני מהכל.

אני מרגיש את אלוהים עוזב את גופי