הוא הלך. אדיש לעוברים מסביבו, או לשמש שהפריעה לעיניו לראות
את הדרך. הוא מצמץ מדי פעם, כדי להראות שהוא אנושי. היה זה
איש צעיר, כבן עשרים ושתיים, והוא היה יפה. תמיר. חסון. כל
אחד שעבר לצדו והעיף מבט, בטח התרשם; ממצחו הרחב והגלוי אשר
שידר תבונה, סנטרו הבולט שהתריס למתבוננים והפגין חוצפה ועזות
רוח. אפו הצר, לסתו ועצמות לחייו הביעו גבריות ואומץ, עיניו
בהירות עם ניצוץ של טוב לב ותמימות, ולבביות נשתקפה משפתיו
המלאות, האדומות. והוא הלך. הרוח מנשבת בשיערו הכהה, החלק. היה
בו משהו בוגר. במראהו, נראה כבחורים בגילו, אך תווי פניו שיקפו
בגרות. בהליכתו, מדי פעם היית יכול לראות את הבעות פניו
משתנות, כמי שמשוחח עם עצמו. אך מבטו נשאר מרוכז, ישיר- אל
הדרך. לעיתים, יכולת לראותו משוטט ברחוב באותה שעה כמו ביום
שלפני, עם אותו המבט ואותה ההליכה. ובפעמים אחרות, יכולת
למוצאו בנמל. הוא היה הולך לאורך החוף, ממשיך עד לסוף המזח,
ומתיישב בדיוק מתחת למגדלור, עם הפנים לים. קלסתר פניו תמיד
נראה שליו, ואם זאת סוער. הוא התחבט עם עצמו. שעה ארוכה תמיד
היה יושב שם, באותה התנוחה. לעיתים הסיט את שערו מהמצח, ושב
לאחוז בסנטרו ולהרהר. הוא חשב על הזמן. תמיד חשב על הזמן.
הזמן, אשר אמור להיות מושג סמלי, משפיע פיזית על כל מי שנקלע
בדרכו. איך סמל יכול להגיע אל עצמים מוחשיים? הרי העולם המוחשי
משפיע על העולם הסמלי, ולא ההפך, חשב. הוא היה מקנא בצעירים
ממנו. היה רואה, מזווית עינו, נערים בתיכון- צוחקים בקולניות.
החל לשחזר את תקופת התיכון, מלא ברגשות אשם איך עברו לו החיים.
והוא, בסך הכל בן עשרים ושתיים. והזמן... הוא כבר לא יחזיר
אותו למה שהיה פעם. כבר לא יוכל ליהנות שוב מתקופת הצבא,
מהתיכון ואפילו מהיסודי- אשר מכל התקופות הללו היו לו זיכרונות
כל כך מתוקים. כל יום, חשב על השנה שעברה, על החודש שעבר
ואפילו על היום שעבר. איך לא ניצל אותו כראוי. איך היה יכול
להפיק את המרב והמיטב מאותו פרק של זמן.
והזמן.... איך שנא את הזמן. הזמן היה האויב הכי גדול שלו. הזמן
גורם לאנשים להיראות אחרת, להתנהג אחרת, לחשוב אחרת, ולהרגיש
אחרת. הזמן מקלקל, כמעט היה תולש שערותיו מרוב זעם, בכל פעם
שעלתה לו מחשבה זו.

והיו תקופות שהוא לא היה בכלל. בכל חודש, נסע להפלגה כבת
שבוע בספינה בה עבד, כנער סיפון פשוט. בלילה, לאחר שגמרו את
עבודות הסבלות והניקיון, התאספה קבוצת הספנים, שותים בירה
להנאתם, משתכרים וצוחקים בקולי קולות. והוא, הוא היה נשען
על הסיפון, הרוח פורעת את שיערו בחוזקה, ועיניו נעוצות בחושך
מצריים הזה, שקיים רק בלב ים. לא יכולת להבדיל בין שמיים למים
מרוב החשיכה. אך, קרוב לספינה, יכולת להבחין בתנועה מלווה
בקצף, של דולפינים ששחו לצד הספינה. כשהרעש של הספנים הלך
וגדל, כתוצאה משיכרונם, היה מפנה אליהם באיטיות את מבטו, מביט
בהם דקה ארוכה במבטו האדיש, גומר בליבו לא להיות כמוהם כשיהיה
בגילם, ואז מבטו שוב היה נח על הים, אשר גליו המתנפצים בדופן
האונייה היו גורמים לו להרהר יותר מתמיד.

יום אחד, לאחר שכחודשיים לא נשלח להפלגה, רב החובל של האונייה
בה עבד טלפן. הוא הוזמן לעבוד באוניית נופש בתור עובד
חדר-מנוע. הוא ארז מעט בגדים במזוודה, והשתהה מול המראה לפני
שיצא מביתו. הוא התבונן בבבואתו, מסופק מן העובדה שקמטים,
קרחת או שיער לבן עוד לא היו לו, הרגיש מנצח במלחמת הזמן. נטל
את תיקו והלך ברגל לכיוון הנמל. כשעתיים לאחר מכן, יצא בהפלגה
על אוניית הנופש. לאחר שמשמרתו בחדר המנועים נסתיימה, הלך
להשקיף על הים, מהסיפון. היו הרבה אורות על הספינה, שהפיגו
במקצת את החשיכה שהיה רגיל אליה בהפליגו בספינות משא, והרעש
היה עוד גדול מהרעש שעשו כל הספנים השיכורים גם יחד. אבל אותו
זה לא עניין. הוא היה שרוי בעולם המחשבות שלו.
"סליחה?" נשמע קול נשי מאחוריו. הוא הסתובב בבהלה, ובעיניו
הופיע מבט משתהה.
"לא טעיתי. אתה באמת יפה-תואר." אמרה נערה יפה כבת שמונה עשרה.

"ת...תודה." הוא מלמל בקול עמוק ועיקם את פיו למשהו שהיה
יכול להזכיר חיוך.
"הים מקסים אותי בכל פעם מחדש." אמרה הנערה בחולמניות והשקיפה
על הים, וכמוהו, נשענה על מעקה הסיפון, שיערה מתבדר ברוח.
"כן, גם אני חושב כך." הוא השעין את סנטרו על אגרופו.
"נדמה שאנשים הללו באו רק בשביל הקזינו, הבריכה, ה...הפוזה."
אמרה הנערה בעצבות מבלי להסיט את ראשה מכיוון המים. הוא
המשיך להתבונן בים ושאל: "ומה את עושה פה?"
"אני באתי בשביל הים. הוא נותן לי השראה." היא אמרה ולאחר מכן
שאלה: "ומה אתה עושה פה?"
"אני עובד פה." הוא אמר, סנטרו עדיין מושען על אגרופו ומבטו
חולמני מתמיד.
הנערה הופתעה: "אבל אתה כל כך צעיר...? חשבתי שהנך עדיין
בצבא!"
"באמת?!" מבטו הואר ועיניו חייכו.
"באמת. לא הייתי אוזרת אומץ להתחיל לדבר עם מישהו שיותר מבוגר
ממני בהרבה." אמרה, והסיטה פירור ממכנסיה הלבנות.
"אני לא יותר מבוגר ממך בהרבה. אני משער שבסך הכל בשלוש שנים.
זה לא הרבה. זה לא הרבה בכלל. שלוש שנים זה כלום, למעשה."
הוא אמר, כמנסה לשכנע את עצמו, וכעס חבוי נשמע בקולו. הנערה
הביטה בו שעה ארוכה, מנסה להבין את טיבו. והוא, לא הסתכל
עליה, אף לא פעם אחת. "אתה יודע, שמתקיימת כעת מסיבה לכל
הספנים? אם תלך עכשיו, תוכל להגיע בזמן. האונייה אומנם גדולה
ובה פרוזדורים רבים, אבל אתה בוודאי מכירה היטב, לא?"
"לא. זו הפעם הראשונה שאני עובד על ספינה זו, ואין לי שום חשק
ללכת למסיבת הספנים, אשר בטח תהיה ריקה מתוכן. לא צריכים לבזבז
את הזמן על דברים שכאלו." התריס מבעד לאגרופו.
"מה שמך?" שאלה הנערה בהתעניינות.
"כשאת רוצה לקרוא לי, געי בגבי. אדע שזו את.", אמר.
"אתה תמיד כל כך ציני?!", התפרצה הנערה ואחר, הוסיפה בקול שקט:
"אתה רוצה שאלך?"
"לא, חלילה. חברתך נעימה לי." הוא אמר והתכופף כדי לבחון טוב
יותר את הדולפינים.
הנערה אחזה בכתפו ומשכה אותו בחוזקה לכיוונה- כתוצאה מכך, עמדו
אחד מול השניה. הוא היה מופתע. דקה ארוכה התבוננו אחד
בשנייה, מבלי להוציא הגה. "אני אוהבת אותך, אתה יודע?" פלטה
הנערה.
"את לא אוהבת אותי." הוא אמר בהחלטיות מגחכת.
"כן, אני כן. אני אוהבת אותך. ואני רואה שמבעד למסכה המוזרה
שלך, מסתתר אדם טוב לב." הנערה אחזה לו את היד. הבחור המוזר
הזה, שלא ענה לה, ונראה כל כך שונה מהשאר, הדליק וסיקרן אותה
כאחד. היא משכה כסא-נוח מאחת הערמות, התיישבה, והושיבה אותו
בכוח. הוא התבונן בה. היא הייתה יפה- לבשה לבן, אשר התאים
לעורה השזוף. עיניה הכחולות, הרכות, הביטו בו במבט שונה. מבט
כזה לא הכיר אף פעם. הוא נשען על הכסא, ידיו מאחורי ראשו,
והביט בשמיים הכחולים-שחורים, עם הירח, ומיליוני כוכבים אחרים
שנצנצו מעליו. "אתה מסקרן. על מה אתה חושב עכשיו?" שאלה הנערה
והתבוננה גם היא בשמיים.
"אני חושב על זה ש... אם היינו גרים בצדק, שנה אחת הייתה
משולשת משנה רגילה שיש לנו על כדור הארץ, מכיוון שצדק מרוחק
מהשמש, ולו לוקח יותר זמן להקיפה." אמר והמשיך להתבונן על
השמיים.
הנערה קימטה את מצחה ושאלה: "ועל מה חשבת לפני שהגעתי והפרעתי
לך במחשבות?"
"את שונה. אף אחד אף פעם לא התעניין במחשבותיי." אמר בתמיהה.
"אני בטוחה שהרבה אנשים היו רוצים לדעת על מה אדם כמוך חושב.
אתה נראה כל כך שקט, מהורהר. הרבה אנשים מסתכלים עלייך
בסקרנות. אבל לא כולם כל כך סקרנים כמוני, כנראה, אם אני
היחידה אי פעם ששאלה אותך..." אמרה הנערה, "התחמקת מהשאלה
בצורה יפה, יש לציין. אם אתה רוצה לספר לי על מה חשבת, בבקשה
ספר. אם לא, לא הכריחך."
"את לא תביני. את צעירה מדי. אני לא רוצה לסבך אותך בטירוף
הזה.", הוא אמר והניע את ראשו.
"ביחס לילדים בני שש עשרה, אני מבוגרת. לזמן אין חשיבות
בעיניי. חבל שבעינייך כן." אמרה בעצבות והתכוונה לקום.
הוא קפץ כשחשב ששמע צלצול פעמונים ליד אוזניו, מרוב אושר:
"הזמן ל-א חשוב לי. הוא לא חשוב לי בכלל. הלוואי והזמן היה
בר-מחיקה מהעולם."
"בכל זאת, הזמן הוא שמחזיק את העולם." ניסתה הנערה לפייס את
רוח ההתרגשות שפרצה בו, אך בו זמנית שמחה שקלעה למטרה הנכונה.

"לא, בני האדם הם אלו שיצרו את הזמן." ניסה לשכנעה בהתלהבות.
"בני האדם יצרו את המושגים לזמן. הם קבעו, למשל, שקוראים לזמן-
'זמן', והם יצרו את פרקי הזמן- שנייה, דקה, שעה, וכן הלאה. הם
המציאו מכשירים למדידת הזמן. אבל הזמן, כשד- בלתי נראה, מחולל
דברים-בלתי יאומנו." אמרה הנערה וחייכה כשראתה איך הניצוץ
בעיניו נדלק, ושפתיו נפתחות כמוכן אומר.
"אז את בעד הזמן?" שאל בעצבנות מתעניינת.
"בעד הזמן??? איך אפשר להיות בעד משהו, שאינו מתחשב
בדמוקרטיה?" אמרה הנערה בחריפות.
"גם רודנים, עריצים ודיקטטורים לא מתחשבים בדמוקרטיה, ויש להם
תומכים ומתנגדים!" התעקש.
"אבל אותם מתנגדים יכולים להפיל אותם, הם יכולים לשנות משהו,
אם היו ממש משתדלים. את הזמן אי אפשר להפיל. זמן הוא לא בן
אדם!" קראה הנערה.
"אני עוד אנצח את הזמן!!! וכולכם תראו מה זה!" אמר, כמעט
בטירוף, וכבש את אגרופו בכף ידו הפתוחה.
"את הזמן אי אפשר לנצח! הזמן הוא לא מוחשי! עוד מעט תצפה שגם
ירד לו דם... לא תצליח להלחם נגדו! אתה יודע אבל, איך הוא עוד
ינצח אותך? הוא ינצח אותך כשתמות. אתה לא רוצה לחכות עד אז,
בשביל להבין שהנני צודקת." הנערה אמרה בקול רם, ולאחר שראתה
שיש קהל התעניינות בויכוח שלהם, נתנה במתאספים מבט מקפיא אחד,
אשר גרם להם להתפזר. הוא השפיל את ראשו בעצב, ושיחק בקצה
שרוכו.
"הזמן הוא כמו אהבה. אי אפשר להלחם נגדה. שני אלו הכי חזקים
בעולם הזה." אמרה הנערה ברכות.
"גם שנאה." הוא אמר.
"שנאה? את מי אתה שונא?" תמהה הנערה. הוא נראה בחור טוב כל
כך, אשר לא שונא דבר.
"אני שונא את הזמן." אמר בתוקפנות.
הנערה נאנחה: "תיארתי לעצמי. אפשר לשאול, למה אתה כל כך שונא
אותו?"
"אני רואה מה שהוא מעולל לאנשים חפים מפשע- הורס משפחות, מכער
אנשים, מבגר אותם וגוזל מהם את כל שמחת החיים אשר אותם הוא ג-ם
מקציב. ואותי חינכו מגיל קטן, שמי שפוגע באנשים חפים מפשע,
עונשו צריך לבוא עליו. ומכיוון שעוד לא מצאתי דרך לאסור את
הזמן, או להוציאו להורג, אני פשוט מסתפק בלשנוא אותו, לעת עתה.
עד שאנצח אותו, ונראה מי צוחק אחרון." באומרו הסתכל אל נקודה
כלשהי באופק במבט אכזרי.
"למה אתה שונא את הזמן? לא חשבת שהזמן הורג את הקשישים!" קרא
הנערה.
"אז מי הורג אותם, אם לא- הוא?!" שאל באי- סבלנות.
"מחלות, כמובן. אם כן, תשנא את המחלות." אמרה הנערה והתבוננה
בעיניו.
"טיפשי לשנוא מחלות. יש הרי כל כך הרבה. ו... לשנוא מחלות?
זה... טיפשי..." הוא מלמל והשפיל מבטו.
"זה בדיוק כמו לשנוא זמן. גם לשנוא זמן זה טיפשי." אמרה הנערה
בשקט. הוא שתק. "אבל אתה יודע איך כ-ן אפשר לנצח את הזמן?"
שאלהו הנערה במתיקות. הוא זקף את ראשו והיה דרוך להקשיב.
"לבלות בכל דקה ודקה. לעשות את הכיף של החיים שלך בכל יום
שעובר. להיות עם אנשים שאתה אוהב, במקומות שאתה אוהב." הנערה
אחזה לו את היד.
"את חושבת, שאני לא מנסה לבלות הרבה, כל יום, על מנת שחיי לא
יהיו מבוזבזים?" תמה.
"כאן הטעות שלך- יום לא נחשב מבוזבז, אם לא עשית בו משהו חשוב.
מספיק שתהיה מאושר. זה מספיק בשביל לעשות למישהו את היום, גם
מבלי לנצל את אותו יום, מעשית, עד תומו." אמרה הנערה, וחייכה.
והם התנשקו, מתוך יצר פנימי אשר משך את שניהם לעשות את אותו
הדבר. כל אותו הלילה לא עשו דבר חוץ מלשבת זה לצד זו. מדי פעם,
כשהנערה הסתכלה עליו, היא ראתה את פרופילו- שקט ורגוע, כשחיוך
רך נח על פניו וניצוץ הטוב והאהבה נצץ בחוזקה בעיניו. היא
חייכה לעצמה. היא אהבה אותו כל כך.
והוא ידע, שסוף סוף הוא מאושר מהזמן שלו- ולא מהזמן של
אחרים, ובפעם הראשונה הרגיש שהוא מנצל אותו כראוי.

הוא, התפייס עם הזמן שלו.