יש חברות סתם ויש חברות אמת. יש חברות להן משקרים רק בשביל לא
להיות לבד, ויש חברות להן מתחייבים כי בלעדייהן לחיים אין
משמעות. איש חכם שאל אותי פעם: "האם אתה עוזב חברת סתם או אתה
עוזב חברת אמת?". עמדתי בשקט ולא עניתי כלום.
השאלה הזאת נשארה בתוכי עוד הרבה זמן אחרי ששכחתי ממנה. יום
אביב אחד, בארץ רחוקה אך לא זרה כל כך, זה חזר אליי כמו
בומרנג.
איזה קפיצה נתתי. העיניים שלי נפתחו כמו שני מסכי ענק, בזמן
שניסיתי בכח להזכר בתשובה שלי. השאלה הייתה ברורה. אך למרבה
הצער לא הצלחתי להזכר מה עניתי. הייתי מעדיף לחשוב שלא עניתי
כלום. כי אם עניתי באותו רגע התשובה שלי ודאי הייתה שגויה.

אתמול, חצי שנה אחרי שעזבתי, הייתי נותן הכל כדי לחזור אחורה
בזמן לאותו יום, ולהגיד לו עם דמעות בעיניים: "אני עוזב חברת
אמת".
אומרים שמעריכים את האומנים רק אחרי שהם מתים. יכול להיות
שמעריכים את מערכות היחסים רק אחרי שהם נגמרים? כמה פעמים
אמרתי לך שאת ילדה שלי וכמה פעמים באמת היית ילדה שלי? כמה
פעמים חשבת בתוך תוכך שאת לא באמת ילדה שלי אבל בכל זאת תתני
לי להגיד את זה כי זה עושה לך טוב?

היום, חצי שנה ויום אחד אחרי שעזבתי, אין לי סדר בדברים. הסרט
נע והאצבעות מקלידות. כמו מזג האויר פה. פתאום שמש, פתאום גשם,
פתאום הוריקן. אומרים שבארצות סקנדינביה, אנשים מתאבדים הכי
הרבה בגלל שקר. אולי פה, איפה שחם ויורד גשם בלי שום סדר
האנשים מתבלבלים יותר? זה די הגיוני. הדבר הראשון שמלמדים
בשיעורי פילוסופיה זה שהדבר הכי חשוב בחיים זה סדר. סדר מעל
הכל. אני די מסכים עם זה. כי אם אין סדר אז יש בלאגן. לפעמים
נחמד שיש בלאגן, במיוחד בהתחלה. זה נותן הרגשה של ציפיה. זה
נותן מוטיבציה לסדר את כל החלקים אחד אחד עד שאין יותר בלאגן,
ואז יש סדר שוב. מעניין מה היתה נקודת המפנה איפה שהבלאגן
הפסיק להיות מרגש, והתחיל להיות מפחיד. אולי הייתי צריך להפסיק
או להתחיל מחדש. איך יודעים מתי לשחזר את הצעדים אחד אחד עד
שחוזרים למקום ממנו מתחילים? ידוע שזאת הדרך הכי טובה לא
להסתבך יותר מדי... אם הולכים לאיבוד, פשוט עושים סיבוב של 180
ומתחילים לחפש פרצופים מוכרים, עצים שמזהיים. לפעמים מגלים שזה
לא פשוט כמו שחושבים בהתחלה. אנשים שפעם הכרנו עכשיו מסובבית
את הראש כאשר עוברים לידם. עצים שהגנו עלינו מהגשם, פתאום
נראים קטנים מדי. ושוב אני מוצא את עצמי בנקודת המוצא שלי, אבל
לבד.

מחר, חצי שנה ויומיים אחרי שעזבתי, אני אשאל את עצמי "האם
עזבתי חברת סתם או חברת אמת"? הפעם, כמו בפעם הראשונה שאיש חכם
שאל אותי את אותה השאלה, אני אעמוד בשקט ולא אענה כלום.