היא מתרחקת והולכת
מרקע חיו של אהובי,
והוא פנוי אליי יותר ויותר
ואני ממלאת את חלל יומו,
וקולו שוב ענוג אליי.
אני לא ממש יודעת
אם אני ממלאת מקום
של הרגעים החסרים בו
קול נשי וענוג האוהב אותו
אבל אני שמחה להיות שוב בקרבתו,
לשמוע אותו מהדהד לי הודעות מצחיקות
עמוסות עסיס אהבה והומור,
והנה עכשיו בין לבין אני אהובתו,
והוא מבקש קרבתי וחוזר על כך,
"מתי תבואי, כשתבואי" וכו'.
ואני שומעת את דנדוני המילה שלו
ומתענגת בכל שריר ושערה,
נותנת לגופי לנוע
למקצב הנפלא הזה
של רווית הגעגוע.
ואני מוסיקאית של רגש,
והרגש מתמלא ומציף,
ואני זוכרת הפעם להיות
קצת יותר מינורית בתנועותיי,
לא לשמוח מידיי לא לתת מידיי,
לא להיענות אליו מדיי,
להיות קצת פחות נגישה
לחיכו המריח עסיס,
המעורר לשוני המשתוללת
על סוכריית שיעול זמנית
שנפלה קורבן.
יוני 2006 |