בכל סוף שיחה
הוא שוזר את מרחקה
של השיחה הבאה,
ובכל פעם היא רחוקה יותר,
נדבר מתישהו,
נדבר אם יצא, כשיהיו חדשות.
ודאיות שיחותיו הולכת ודוהה עם הזמן,
כך גם הצער שלי הולך ומתכהה
יחד עם הוודאות המתמסמסת.
לפעמים אני שואלת עצמי
למה לי אותו לעזאזל,
הוא והאיכות המחורבנת שלו.
הלעיטו על הפשטות שלי כל כך הרבה
צעיפי השתדלות שמרוב צעיפים
הוסתרה נשמתי הברורה ,
ועכשיו איני אלא
צעיפים מתנפנפים לרוח דבריו.
ואי אפשר לראות לי את העיניים,
אני מרגישה מבעד למילה,
ולא מסגירה עוד את צערי ברבים.
אני לבושה בקפידה,
מאופרת בעידון מדויק,
הולכת על עקבים קטנים,
מהלכת קסם בקלילות יחסית.
ואיני אני. |