רמי עמד מול המראה והסתכל על השתקפותו. 'תסתכל על עצמך.' הוא
אמר לעצמו. 'אתה היצור הכי מגעיל שאי פעם הזדחל בעולם הזה. לא
פלא שאתה לבד.' הוא שפך על פניו כמויות מסחריות של אפטרשייב,
בתקווה שהריח ישנה משהו והלך להתלבש. האמת שרמי לא היה מכוער.
בכלל לא. למעשה, רמי היה אחד האנשים היותר יפים. חתיך הורס מה
שנקרא. היו לו אינספור חברות, ומספר רב יותר של חד ליליים.
כולן יפהפיות, אחת אחת. כולן אהבו אותו והשוויצו בו, והוא את
כולן זרק, אחת אחת. הוא אהב נשים. אהב להחליף. אהב לזיין. היה
בטוח שזו צורה של כנות מושכת כזו, "אני אוהב לזיין, לא טבעי?".
למרות הכל, הבנות רדפו אחריו, ואלו שלא רדפו, נשבו בקסמיו
במוקדם או במאוחר. רוב הזמן במוקדם. עד לא מזמן, הוא באמת היה
משהו מיוחד, דון חואן מודרני. עד לא מזמן, כשהביטחון עצמי שלו
ברח.
'למה אני הולך למועדון המגעיל הזה שוב?' שאל את עצמו תוך כדי
שריכת נעליו. 'כדי לראות בחורה יפה ולהתחיל לגמגם שוב כמו איזה
עילג?' הוא חטף הצצה אחרונה במראה, הזדעזע, ויצא לכיוון האוטו.
רמי לא הבין מה קרה בזמן האחרון, לא הבין מה גרם לזה או מה
התחיל את כל הסיפור. פתאום היה קופא למראה אישה יפה. אישה שעד
לא מזמן קרוב לודאי הייתה קופאת למראהו שלו. אישה שעד לא מזמן
הייתה מבקשת ממנו סיגריה, ושלוש שעות אחר כך מבקשת ממנו שיזמין
לה מונית מהדירה שלו.
רמי מיהר לעבור את מסדרון הכניסה למועדון והתיישב על הבר. 'למה
תמיד נגמר שיר דווקא כשאני נכנס?' הוא הרהר לעצמו. 'תמיד יש
שקט מעיק כזה והאורות מתבהרים וכולם מסתכלים עליי.' הוא הזמין
בירה, לקח לגימה בריאה והסתובב לכיוון הרחבה. עשרות אם לא מאות
בחורות רוקדות. הוא הדליק סיגריה. בחורות יפות. בחורות שתוך
שלוש דקות ושתי בירות היו מגיעות איתו לשירותים המטונפים של
המועדון. בנות שהמכשול היחיד שעמד בדרכו אליהן היא סיגריה אחת.
'בסך הכל לגשת לאחת מהן ולבקש סיגריה.' חשב. רק המחשבה גרמה
לבטנו להתהפך ולראשו להסתובב. "למה אני לא יכול לדבר איתך
יותר?" שאל בחורה דמיונית שרקדה מולו. "את בסך הכל בחורה, בסך
הכל בנאדם. למה אני לא יכול לדבר איתך?". "כי אתה מכוער כמו
הלילה!" צעקה לו הבחורה הדמיונית. רמי התעורר מהזיותיו, לקח
מציצה ארוכה מהסיגריה וזרק אותה על הרצפה. הוא הסתובב עם הכיסא
לכיוון הבר וראה אותו. הוא ישב שני כסאות משמאל והקפיץ טקילות
בקצב מסחרר. רמי קפץ מהכסא, רץ אליו וסובב אותו לכיוונו
בפראות. "הנה אתה יא חרא! כבר חודשיים אני מחפש אותך! לאן
נעלמת, קיבינימט?". "רציתי קצת זמן לעצמי. רציתי קצת לבד." רמי
לא ציפה לתשובה כזו מהביטחון עצמי שלו, הוא נשמע ממש עצוב.
"למה לא אמרת לי?" שאל רמי, "הייתי נותן לך זמן, משחרר אותך
קצת. אבל ככה? להיעלם?" הביטחון עצמי גיחך. "לא אמרתי? צרחתי!
אם לא היית עסוק כל כך בלהביט בעצמך במראה כל הזמן אולי היית
שומע. חוץ מזה, כבר נהייתי כזה שמן ומגעיל שכבר לא היה לי
מקום. הייתי חייב להתאוורר ממך קצת. רמי בחן את הביטחון עצמי
שלו. הוא היה לבוש יפה, אבל הבגדים שלו היו גדולים אליו בכמה
מידות. "אני רואה שרזית." הביטחון עצמי נראה מרוצה מעצמו
פתאום. "כן, הורדתי כמה קילו. יותר נכון לומר שבכל פעם שאתה
מגמגם מול בחורה, אני נהיה רזה יותר. עוד טקילה לכאן, מיידלע."
הוא קרץ לברמנית. "יפה, לא? אתה רוצה אותה?" הוא שאל את רמי.
"אני רוצה שתרגיש איך זה להיות בחור רגיל. בחור שלא יכול
להתחיל עם כל דבר שזז, בחור שמתבייש. בחור כמו תשעים אחוד
מהאנשים שרוקדים פה עכשיו." הוא הוריד את הטקילה והזמין עוד
אחת. "כל פעם שבחורה חייכה אליך, אני נהייתי שמן יותר. בכל פעם
שזיינת, אני נהייתי מגעיל יותר. לא יכולתי יותר. רציתי החוצה.
אני בטוח שאתה מבין." הביטחון עצמי צדק, רמי באמת רצה את
הברמנית. הוא רצה לבקש ממנה סיגריה, לקחת אותה לשירותים,
ולזיין לה ת' צורה, ככה סתם, לזכר הימים הטובים. "תקשיב אה...
יש לך שם בכלל?" שאל רמי. "אני מצטער," אמר הביטחון עצמי,
הסתובב אליו והושיט את ידו, "אלי.". "תנחומיי..." אמר רמי ולחץ
את ידו. "רב תודות לך. תחשוב על זה ככה, עד לפני חודשיים הייתי
אלי השמן. עכשיו מתחיל להשתפר." רמי התיישב לידו. "אני לא יכול
יותר ככה." הוא אמר לאלי. "אני מסתכל על עצמי במראה ונגעל
מעצמי. אני נכנס לכאן ואני בטוח שכולם מסתכלים עליי ומדברים
עליי. אני מנסה לדבר עם בחורה וקופא. רוב הפעמים אני בכלל לא
מנסה, כי אני יודע שהיא תצחק ותגיד לי 'לא'."
אלי הוריד עוד טקילה. "אתה ועוד מיליונים, רמי. מה הסיפור
הגדול, רד אל העם. לא לכולם קל, האמת שלרובם כמעט בלתי אפשרי.
מה גורם לך לחשוב שאתה מיוחד, כי אתה יפה? יש הרבה יפים, ולא
כולם חארות כמוך." רמי הביט בכוס הטקילה הריקה ושתק לרגע.
"אולי אתה צודק," הוא אמר לבסוף. "אולי באמת הגזמתי. אני
אשתנה. אני מבטיח." אלי הדליק סיגריה וצחק. "זה היה מהר. אני
אמור להאמין לזיבולים האלה?" רמי הסתובב אליו. "באמת! אני
מסתכל על עצמי אז, ובאמת הייתי מגעיל. ריק כזה. ריק כמו הכוס
הזו." אני בסך הכל רוצה להרגיש טוב עם עצמי שוב." הוא התחיל
לבכות. "אני לא מסוגל להיות חרד כל הזמן. אני לא מסוגל כל הזמן
לחשוב מה הבחורה הזו אומרת עליי ולמה כל האנשים האלה צוחקים
כשאני עובר לידם. אני לא מסוגל יותר לגמגם כל פעם שמישהי מבקשת
ממני סיגריה. אני לא יכול יותר להתהפך במיטה עד אמצע הלילה
ולרחם על עצמי. והכי אני לא מסוגל להיגעל מעצמי מול המראה. אני
אשתנה, אלי. אני מבטיח לך. רק תחזור. בבקשה." רמי ממש התייפח,
מנגב את אפו על השרוול ובודק שאף אחד לא ראה אותו. "תירגע כבר!
תראה איך אתה נראה!" אלי צעק. "אם אתה מבטיח ואם המצב באמת כל
כך גרוע ואם באמת למדת משהו מכל העסק הזה, אני אחזור." רמי זהר
מאושר, "כן! למדתי! אני באמת אשתנה. באמת." אלי חייך אליו
ונעלם.  הרגשת בטחון שטפה את רמי. הרגשה שחסרה לו כבר הרבה
זמן. הוא הרגיש את עצמו מתמלא אושר וחיים, איך כל המועדון עומד
פתאום לרשותו. הוא הרגיש כמו ביום הולדת, כמו שנכנסים לחדר של
מישהי בפעם הראשונה, או כשמישהו מחייכת אליך מהצד השני של
החדר. הוא הדליק סיגריה והתחיל ללכת לכיוון היציאה.
"סליחה?" הוא שמע קול מאחוריו, הסתובב וראה את הברמנית. "יש לך
סיגריה אולי?" היא שאלה אותו. "כמובן עלמתי. בבקשה." היא לקחה
ממנו את הסיגריה והדליקה אותה. "אני שרון," היא אמרה, "ואתה?"
"רמי, נעים מאוד." הם לחצו ידיים ושרון חייכה אליו. "אתה כבר
הולך? כל כך מוקדם? בוא תישאר, נרקוד קצת." 'ריקוד אחד זה תמים
לחלוטין' הוא חשב לעצמו. "בטח, למה לא." היא חייכה שוב. "יופי!
אני שנייה קופצת לשירותים, תחכה לי?" היא קרצה, "או שאולי בעצם
אתה מעדיף לבוא איתי." רמי הרגיש את הדם זורם בעורקיו. הוא לקח
את ידה המושטת והלך אחריה כמו ילד אחרי אמא לחנות צעצועים.
'רמי! אתה הבטחת! הבטחת שתשתנה!" הדהד קולו של אלי בראשו. "היה
לנו הסכם! מה עם כל הנאום הרגשני הזה? מה עם כל מה שאמרת לי?"
רמי הסתכל על שרון וחייך. "תסתכל עליה, קיבינימט! עבר לי!"
אמר. "עם מי אתה מדבר?" שאלה שרון. רמי דחף אותה לשירותים,
"עזבי, סתם שמן." הוא נכנס וסגר אחריו את הדלת.