תארו לעצמכם שאתם במשחק כדורגל. זה מה שעשיתי ביום ראשון שעבר,
ולא סתם משחק, דרבי תל אביבי. כלומר, לא לא לא, אני לא הייתי
בדרבי. אני אפילו אף פעם לא הייתי במשחק- אני דימיינתי שאני
בדרבי. ביום ראשון, בערב, לא היה לי מה לעשות אז ישבתי על הפוף
בסלון והדלקתי טלוויזיה. היה פרומו למשחק: דרבי תל אביבי
בלאט על הכרטיס לאירופה בלה אולי על אליפות!!! בלה בלה
בלה. החלשתי. אמרתי לעצמי שיכול להיות נחמד להיות פעם במשחק.
דימיינתי שאפשר להרים טלפון לאח-שלי-גיבור בת"א שיקנה שני
כרטיסים למשחק. הכי יקרים. את מנהל הבנק הדימיוני שלי העפתי
כבר מכל המדרגות הוירטואליות של הבנק שלו. היום אני מינימום
מלך העולם. התרווחתי לי על האמריקן קומפורט פוף שלי, אמא הביאה
מיץ וגרעינים דלעת. אין, אמרתי לכם, מ-ל-ך!! הייתי יכול לנסוע
למשחק, לקחת שעה פור כדי לאסוף את אח-שלי ולהגיע למגרש. מראים
כרטיסים. נכנסים. עושים לנו כבוד. אח...
איזה יופי! הצבעים, הדגלים. והרעש, הרעש! צהוב בעיניים וצהוב
עולה באוזניים. השחקנים עולים למגרש. מוחאים כפיים, מותחים
רגליים, רצים אחרי כדורים. איזה אחד צהוב משיג כדור, ועוקף מגן
אדום. קטנה והכדור ברשת. רציתי לשאול מי זה אבל אחי שכח שאני
שם. אני קופץ עם כולם אבל אני מתעייף. השחקנים רצו כמו מטורפים
בהתחלה אבל הם מאיטים עכשיו את הקצב. במחצית אני נרדם. אני
מתעורר פתאום ומוצא את עצמי שוכב על השטיח. הטלויזיה משדרת רק
שלג, כנראה כבר הרבה זמן. אני מכבה. בבקר אמא כבר תסדר את
הבלאגן שנשאר ואני אתקשר לגיבור שבטח נשאר לחגוג כל הלילה...