לפעמים קורה לי שאני נכנסת להתקף.
התקף של צחוק, צחוק מטורף ולא מוסבר כזה, ספק צחוק ספק בכי.
לצחוק ולצחוק ולצחוק, בלי להפסיק, זה עושה טוב לפעמים, אפילו
אומרים שזה בריא.
זה מין "מצב כפית" כזה, ואי אפשר לצאת ממנו, הוא כובל אותך
בפנים, עד שהבטן מתחילה לכאוב.
אני מתחילה להרגיש קצת מטורפת מהצחוק הזה, אבל אני פשוט לא
מצליחה לצאת מזה!
זה קורה לי לא רק ליד אנשים, אלא גם עם עצמי, זה קצת מוזר, אבל
זה נורא משחרר, תמיד אחרי צחוק היסטרי כזה מגיע הבכי, הדמעות
זולגות וזולגות ואין לי שליטה עליהן, אני מתחילה לחשוב, וברגע
כזה אני לא מוצאת שום דבר טוב, זה לא בגלל דיכאון או משהו, אני
בדרך כלל בן אדם דיי שמח, בדרך כלל, אבל כשהדמעות זולגות לי על
הלחי, ועל השפתיים, ואז לצוואר ומשם לשמיכה, הכל נהיה חשוך,
חשוך ומבולגן, החיים שלי לא עד כדי כך קשים, יש עליות ומורדות,
כמו לכל אחד, אבל זה הכל בגלל הדמעות, הן מביאות איתן את חוסר
השליטה והבלאגן.
אני עוקבת אחר מסלולה של הדמעה וחושבת, ככה זה מגיע.
זה מעייף אותי כל כך, שאני לא מצליחה לעשות כלום, כאילו עברתי
מסע, מסע בתוכי, שתמיד מסתיים בחוסר הבנה.
אני עוצמת את העיניים, נכנסת עמוק מתחת לשמיכה.
ונרדמת.