אני מציצנית. ככה, כמו שאני נראית, קטנה כזו ולא מזיקה. אני
מציצנית! אני אוהבת לחדור לפרטיות, בעיקר כשאנשים לא שמים לב.
אני אוהבת לחטט ולפלוש, לבלוש, לרחרח ולחפש. נכון, לא רואים
עלי. אני דווקא מתנהגת באופן די מכובד. יש את האנשים האלה
שמתערבים בשיחות של אחרים, שדוחפים את האף ואברים אחרים,
שמחווים את דעתם גם אם לא ביקשו אותה. ואני- לא. אני לא
מתערבת, לא חוקרת, לא. אני את הסקרנות שלי משביעה במציצנות,
ולא בחטטנות. החטטנות היא רדודה, שטוחה וקולנית ביטוי של
היצר.מציצנות היא אמנות. כשאני מציצה, כל חושי נדרכים. אני
משתמשת בכל האינטלקט שברשותי. המציצנות היא אמנות נעלה. היא
פונה אל השכל, היא מחושבת וקרה. אז כזו אני.... מציצנית,
אמנית.
לפני שש שנים, התקלחתי בבית, ופתאום- שתי אצבעות עבות ניגבו את
זגוגית החלון הקטן של המקלחת הפונה אל החוץ. ואני קפאתי. מישהו
רוצה להציץ לי!! הוא בטח כבר עשה את זה בעבר... חדר לי
לפרטיות, ראה אותי מבצעת את אחת הפעולות האינטימיות ביותר
שקיימות. מיד סגרתי את המים, כולי מכוסה קצף שמפו וסבון, מים
נכנסים לי לעיניים, ואני רוצה לצרוח אבל לא יוצא קול. קראתי
לאמא שלי שתביא לי את המגבת הגדולה שהתחממה על התנור בסלון,
מנסה לא לחשוב על עיניו של הגבר שמביטות בישבני החשוף. התעטפתי
מהר ויצאתי.
באותו לילה, סיפרתי לאמא שלי מה קרה. היא ישבה לידי כל הלילה,
סיפרה סיפורים, ניסתה להרגיע אותי שארדם. אבל אני לא יכולתי
לשכוח, שתי אצבעות עבות וגסות, מנגבות את החלון מאבק, בתנועות
מחושבות, איטיות- הוא לא מיהר, הוא נהנה מהמציצנות שלו עוד
לפני שראה טפח אחד מגופי העירום.
אני מציצנית. אני בעצמי! אותה בחורה ששומרת על הפרטיות שלה,
ועל הפרטיות של כולם בעצם, כעל ערך עליון. ומה יש לו לאדם בעצם
שהוא כולו שלו? הפרטיות. היכולת לנהל טקסים מסוימים בחשאיות
ופרטיות, והזכות לחשוב מחשבות ולהאמין בדברים שאף אחד אחר לא
מודע להם. ואני.... אני מציצנית. אמנית?