וככה זה נגמר, אני מניח.
כל אחד שורף את החצי שלו.
בהתקפה, בהגנה, מה שבטוח, זה שאין כבר גשרים על הנהר.
אפילו ברק ורעם לא נפל.
חרש נשאר חרש, עיוור נשאר עיוור
ההרים לא רקדו.
האש הקצרה הייתה קרה וסטרילית.
אפילו אשמה נזרקת בדממה, על הקיר, בקול פגיעה יבש.
לא מלחמת התשה, לא מלחמה קרה, לא מילים קשות.
הפסקת אש שחורה, שלום מקולל, גרועים מכל חילופי מכות.
מבט עוין מעבר לגדר.
כל אחד מעלה על דגל את ניצחונו, את חפותן, ופונה לעריו.
מלקק פצעים, מתנחם.
ומטפח אותן.
ומגדל אותן.
וילדים יצמחו, ואהבות ימותו ויפרחו, ושירים יכתבו.
ניצחונות, הפסדים, חיים, אולי דומים להחריד, כתובים באש, בדם,
בפרחים, בזהב.
אבל אולי תמיד יהיה משהו חסר.
אולי. |