11

הדירה הייתה חשוכה, ונראה היה שדבר לא זז בה. מהטלוויזיה בסלון
בקע קולה של קריינית החדשות. "המשטרה עצרה אתמול חשוד ברצח
שבעה עשר בני אדם בחודשים האחרונים. שמו של החשוד הוא מנחם
ליפשיץ, פסיכולוג בעל מרפאה פרטית בתל אביב. המשטרה חושדת שד"ר
ליפשיץ רצח אנשים לפי רשימה שמצויה בידי המשטרה. עד כה לא נמצא
כל קשר בין האנשים ששמם מופיע ברשימה של ד"ר ליפשיץ..."
רוני קם מהספה וכיבה את הטלוויזיה.
הוא ניסה ללכת לישון ללא הצלחה. הוא שכב על הגב במיטתו וכשהזיז
את ראשו לצד שמאל עיניו נעצרו על המגירה, שהייתה עדיין חצי
פתוחה.
המגירה הארורה הזו. כמה טיפש הוא היה לחשוב שהיא בטוחה מספיק!
הוא חזר להסתכל על התקרה, ואז, כשהוא עצם את עיניו, הוא ראה את
שירה, את גופתה המתה. זה לא היה אמור להיגמר ככה, רוני חשב.
היא היתה צריכה לחיות בסוף, הם היו צריכים להיות ביחד עכשיו.
הוא עשה הכל בגללה, היא הייתה הסיבה לחייו. הוא פתח את עיניו
אבל היא שירה עדיין שם, מולו, לא עוזבת אותו. הוא קם, הלך
לשירותים ושטף את הפנים. שירה עדיין שם. היא רודפת אותי, הוא
חשב. כל עוד אני חי היא תרדוף אותי.
גם ההחלטה הבאה הגיעה בקלות. הוא הרים את שפופרת הטלפון והתקשר
101. הוא מסר שם וכתובת, וביקש שיגיעו מהר. לאחר מיכן הוא ניגש
לדלת הדירה שלו והשאיר אותה לא נעולה, כדי שהחובשים יוכלו
להיכנס.
רוני התיישב על הספה בסלון.
רו-ני! שירה צעקה מרחוק. רוני, תעזור לי! היא צרחה.
"עזבי אותי," הוא ענה. "אני כבר לא יכול לעשות כלום. הכל
נגמר."
רווווווווווווווונננננננננננננננננייייייייייייייי!
רוני לקח נשימה ארוכה.
למה אתה לא עוזר לי, רוני? התשובה בכיס שלך!
"הכיס שלי ריק עכשיו, שירה. אין כלום בתוכו. עזבי אותי," הוא
אמר, אבל אז הבין שזה לא נכון. הכיס שלו לא היה ריק. רוני שלח
את ידו לכיס והוציא משם את המזרק.
רווווווווווווווונננננננננננננננננייייייייייייייי! למה לא
עזרת לי רוני? למה לא עזרת לי?
רוני הסיר את המכסה של המחט והזריק לווריד את חומר ההרדמה.
רווווווווווווווונננננננננננננננננייייייייייייייי! שירה
צעקה בפעם האחרונה, צעקה של כאב וייאוש.
חמש שניות, והכל נעלם ללא כלום.

10

מידע מודיעיני הביא את המשטרה לפתח של ביתו של ד"ר ליפשיץ,
ובעזרת צו בית משפט המשטרה ערכה חיפוש בבית. הם הפכו הכל:
ארונות ספרים ובגדים, מגירות, ניירת, מזרנים, מיטות. חיפשו
בתוך האסלה ובבוידם. לבסוף אחד השוטרים מצא את מה שחיפש. דף
מקומט, ובו רשומים שמות כתובות מספרי טלפון ומס' תעודת הזהות
של ארבעים וארבעה אנשים. חלק מהשמות הוקפו באדום וחלק בירוק.
כל האנשים ששמם סומן באדום מתים.
ד"ר ליפשיץ טען כצפוי שהוא לא ראה את הרשימה מעולם, ושאין לו
מושג מה מתרחש כאן ולמה. השוטרים עצרו אותו, והביאו אותו אל
תחנת המשטרה. לאורך כל הדרך הוא טען לחפותו בפני כל מי שרק היה
מוכן להקשיב.
בחקירתו, חזר ליפשיץ ואמר שלא ראה את הרשימה מעולם, ושזה לא
הוא שכתב אותה. החוקרים שאלו למה יש שמות שמסומנים באדום
ובירוק וליפשיץ טען שאינו יודע. החוקרים שאלו מה הקשר בין
האנשים ברשימה, אבל ליפשיץ חזר על דבריו. החוקרים שאלו מדוע
הקיף בירוק את הרצח האחרון שלו, נערה בשם שירה מלר, אבל ליפשיץ
לא ענה, רק התחיל ליבב שאינו יודע דבר, אינו יודע דבר, אינו
יודע דבר.
החוקרים המשיכו לחקור את ד"ר ליפשיץ, בכדי שיסביר את הרשימה
שלו, אבל ללא הועיל.
ליפשיץ דבק בגרסתו.

כמה חדרים ליד, בלשים אחרים חקרו אדם אחר, נהג משאית בשם אלי
מזרחי שחשוד בהריגה.
"אם תיתן לנו את ליפשיץ, נמליץ להקל בגזר הדין. זה יכול להשתלם
לך"
אלי מזרחי עשה מבט מופתע. "על מה אתם מדברים לעזזל? מי זה
ליפשיץ?"
"זה ששילם לך, זה שנתן לך כסף בשביל שתרצח את הנערה. כמה כסף
הוא נתן לך? הא?"
"אף אחד לא נתן לי כלום. אין לי מושג מי זה הליפשיץ הזה"
"יש לנו ראיות"
"זו הייתה תאונה!" אמר מיזרחי. "תאונה! לא רצח, אף אחד לא שילם
לי, היא פשוט רצה לכביש! אתם לא מבינים? היא רצה לכביש וכבר
היה מאוחר מידי!"
הבלשים סימנו אחד לשני ויצאו מהחדר. מספיק להיום, הם יתנו לו
לישון כמה שעות וימשיכו מחר.

9

עשרות אנשים היו בלוויה של שירה שהתקיימה יום לאחר מותה. שירה
הייתה נערה כל כך חברותית, רבים אהבו אותה ורבים גם ליוו אותה
בדרכה האחרונה.
רוני עדיין לא התאושש מאתמול. ההלם עדיין הציף אותו, סרב
להעלם. בראשו, התאונה קורת שוב ושוב. אילו רק רץ מהר יותר...
כשכולם מלבד הוריה של שירה הלכו, רוני התקרב לקבר והחל לבכות.
הכל התחיל בגללה, הוא חשב, ובגללה הכל ייגמר. אילו רק היה לו
זמן להסביר לה...
רוני עמד שם כשעה וחצי, מהורהר בזיכרונות ומחשבות כואבות.
לבסוף הוא חזר לרכבו. הוא בכה שם חצי שעה, ונרדם ברכב.
כשהתעורר היה כבר חשוך, והוא נסע לבצע סידור אחד אחרון בביתו
של ד"ר ליפשיץ.

8

רוני הגיע לדירתו וצלצל בפעמון. שירה אמרה שהיא תהיה שם. הוא
חיכה כמה שניות אבל לא הייתה תשובה.
הוא ניסה את המפתח שלו, אבל המפתח של שירה היה בתוך המנעול
מבפנים. הוא לחץ שוב על הפעמון. "שירה? זה אני!" הוא קרא אל
הדלת.
לאחר לא פחות משתי דקות שירה פתחה את הדלת. פניה היו אדומות
והיה ברור שהיא בכתה. "הכל בסדר?" הוא שאל.
"כ-כן, היי... הייתי בש... שירותים" היא גמגמה. נראה היה שהיא
החזיקה משהו ביד הימנית מאחורי הגב. רוני לא ייחס לזה חשיבות
ונכנס פנימה.
"מה קרה?... אוי! הכנת אוכל, מצוין!" הוא אמר כשראה את השולחן
הערוך. הוא צעד לחדר השינה כדי לשים את התיק במגירה הנעולה אבל
שנייה אחרי שהוא נכנס לחדר הוא יצא בריצה. דלת הכניסה נשארה
פתוחה ושירה כבר לא עמדה שם.
הוא רץ החוצה, במורד המדריגות וכשהגיע למטה הספיק לראות את
שירה רצה לרחוב צדדי. הוא רץ אחריה.
"רגע, שירה, חכי, את לא מבינה!" הוא צעק אבל היא המשיכה לרוץ,
מהר ככל שיכלה. "אני יכול להסביר!"
שירה המשיכה לרוץ ותוך כדי סובבה את ראשה אחורנית כדי לראות
איפה רוני. כשחזרה להסתכל לכיוון אליו היא רצה כבר היה מאוחר
מידי. היא מעדה על אספלט הכביש ומה שהיא החזיקה בידה הימנית
החליק ונפל אל פתח הביוב. המשאית ניסתה לבלום, אבל הנהג היה
שתוי והגיב מאוחר מידי.
שירה נהרגה במקום. כשרוני הגיע אליה גופתה הייתה מרוחה על
הכביש והוא צרח את הזעקה החזקה ביותר שגרונו אפשר לו, צרח את
שמה של חברתו המתה.  

7

שלוש וחצי שעות לפני שנהרגה, שירה הגיעה לדירה ורוני לא היה
שם. היא החליטה להפתיע אותו ולהכין להם ארוחה. היא הכינה לזניה
פטריות וסלט חסה, ואפילו ערכה את השולחן והדליקה נרות. הכל היה
מוכן לאחר שעתיים, אבל רוני איחר להגיע.
בחודשים האחרונים היא ראתה אותו פחות ופחות, והתנהגותו נהייתה
מוזרה ביותר. פעמים רבות רוני חלם בהקיץ ולכמה דקות היה קופא
בלי יכולת לזוז או לדבר. הוא גם הפך אגרסיבי יותר עם הזמן. לא
שאי פעם הוא היה אלים כלפיה, פשוט טון הדיבור ושפת הגוף שלו
נהיו כהים יותר מהרגיל, רציניים והחלטיים יותר.
במשך שעה שלמה שירה המתינה לרוני ליד השולחן. באיזה שהוא שלב
הנרות כבו, ושירה חשבה על טעותה המטופשת של להדליק אותם בלי
שהיא יודעת בכלל מתי הוא מגיע.
שיעמום השתלט עליה והיא גררה את עצמה לחדר השינה. היא נשכבה על
המיטה והביטה בתקרה המתקלפת, ואחר כך גלגלה את עצמה לצד שמאל.
עיניה נחתו על השידה שליד המיטה. היא נזכרה שלפני שבועיים היא
חיטטה לרוני במגירות, אבל המגירה האחרונה הייתה נעולה, אז היא
עזבה את העניין. אבל עכשיו, כשהיא חשבה על זה, המגירה הזו לא
היתה נעולה כל הזמן. היא קמה, ניגשה אל השידה וניסתה לפתוח
אותה שוב.
נעולה.
איפה המפתח?
שירה הרימה את המזרן של המיטה וניסתה מתחת לשידה. כלום. אולי
במדף העליון של הארון? לא. לאט לאט שירה פיתחה סקרנות הולכת
וגוברת. היא חיפשה את המפתח באובססיביות בכל הדירה. שעה וחצי
מאוחר יותר היא פתחה את מגירת הנעליים שלו ושם, בקצה, מתחת
לנעל ספורט ישנה, שכב לו מפתח יחיד.
היא תפסה אותו וניגשה לשידה. בלי סיבה מיוחדת, ליבה החל לפעום
במהירות. היא הכניסה את המפתח למנעול. עוצמת את העיניים, היא
סובבה את המפתח.
קליק!
יש. היא פתחה את המגרה וראתה שם דף מקופל יחיד. מוזר. זה הכל?
משום מה היא ציפתה ליותר, אולי למגירה עמוסה בפורנו. היא הרימה
אותו ופתחה אותו. זו היתה רשימה, בכתב יד. רשימה של שמות, עם
כתובת, מס' טלפון ומס' ת.ז. מהמבט הראשון היא זיהתה את כתב ידו
של רוני. חלק מהשמות הוקפו בדיו ירוקה וחלק בדיו אדומה וחלק
נשארו לא מסומנים. מה זו הרשימה הזו, היא חשבה, ומה כל כך סודי
בה? היא קראה את השמות, וחלקם נראו לה מוכרים. מאיפה? היא עברה
עליהם שוב, הפעם רק על השמות שסומנו באדום-
ואז האמת האיומה הכתה בה פתאום כששירה היתה הכי פחות מוכנה.
השמות שהוקפו באדום היו מוכרים. השמות האלה הופיעו בעיתונים
ובחדשות בחודש האחרון. השמות הללו הם כולם שמות של אנשים
שנרצחו, המשטרה מאמינה שע"י אותו רוצח סדרתי, בדם קר.
שירה החלה רועדת בכל גופה, והתנשפה מהר. דם מילא את ראשה והיא
יכלה להרגיש את ליבה פועם בחוזקה. הרשימה נשמטה מידיה ונפלה על
הרצפה. היא התחילה לייבב, הסתובבה אחורנית ורצה לעבר דלת
הדירה.
פאניקה.
הדרך לדלת של הדירה נראתה פתאום כעשרים קילומטר, וחצי שנייה
לפני שהיא הגיעה לדלת הפעמון צלצל
טרררררררררררררררררררררררררררררר!!
שירה קפצה אחורנית בפחד והוציאה זעקה קצרה של בהלה. מתנשפת
במהירות, היא יבבה לעצמה, חסרת אונים, לא יודעת מה לעשות
עכשיו. היא רק הביטה בפחד על הדלת, ואז שמעה מפתח נכנס לדלת
מבחוץ, אבל ניסיונות לפתוח את הדלת כשלו. המפתח שלה היה בתוך
המנעול מבפנים.
טרררררררררררררררררררררררררררררר!!
הפעמון הקפיץ אותה שוב וגרם לה לבכות יותר חזק. היא ניסתה
לחנוק את הבכי ללא הצלחה.
"שירה? זה אני!" רוני שטרן קרא מאחורי הדלת.
בוכה ורועדת מפחד, היא התרוצצה בדירה בניסיון נואש למצוא משהו
לאחוז בו. שנייה לאחר מיכן היא פתחה מגרה במטבח.
סכין.

6

ראשון ברשימה של דוקטור שטרן היה עורך הדין לעניני משפחה משה
שחר. רוני עקב אחריו מספר ימים. עו"ד שחר נשוי ואב לשניים,
רוני למד. שחר הקדיש מספר ימים בשבוע להתנדבות במוסד לילדים
מפגרים, למרות העומס הרב. הוא אהב לבלות עם ילדיו הקטנים בפארק
השכונתי ולשחק עם בנו כדורסל. חמישה ימים לימדו את רוני ששחר
הוא אדם צדיק ואב למופת. ביום החמישי רוני חזר לדירה, שלף את
הרשימה, והקיף בעט ירוק את השם משה שחר.
האדם השני ברשימה היה רחוק מלהיות צדיק כמו הראשון. שמו היה
איציק לוי, מכונאי רכב במוסך "סוף הדרך" בבת ים. ביום הראשון
למעקב של רוני, איציק לוי רימה שלוש לקוחות כאשר לקח מהם כספים
על בעיות בלתי אפשריות. ביום השני רוני כבר הפסיק לספור. רוני
מצא שלוי היה נהג מטורף. נהג בזיגזגים, חתך נהגים על ימין ועל
שמאל, ולקח אור אדום כגדר המלצה בלבד. ביום השלישי למעקב,
חברתו של איציק עזבה את הדירה שלו עם פנס בעיין. הם השלימו,
כמובן, ואיציק הצטער מאוד. יומיים לאחר מכן לוי היכה את חברתו
שוב. באירוע הזה רוני היה עד. לוי תפס את חברתו בשערות והפיל
אותה על הריצפה, עדיין אוחז בראשה, וצעק לה דברים באוזן שרוני
לא יכל לשמוע.
רוני החליט לרצוח את איציק לוי לאחר עשרה ימי מעקב. ההחלטה באה
די בקלות, שלא כמו ההחלטות הבאות. לוי היה חלאה, הוא חשב. חלאת
אדם, שלא מגיע לו לחיות על חשבונם של אחרים. חברתו של לוי, דנה
שחר, הופיעה גם היא ברשימה. בלילה של ההחלטה, הוא פתח את
הרשימה המקומטת והקיף את שמה בעט ירוק.
לוי היה טרף קל. בכל יום שלישי סגירת המוסך הייתה באחריותו
והוא נשאר שם לבד עד אחד עשרה בלילה. רוני הלביש את עצמו
במסיכת סקי, כפפות גומי ובגדים שחורים, ויצא בשעה עשר לפגוש את
איציק. הוא חנה את רכבו לא רחוק מהאזור ונכנס למוסך כשלוי היה
במשרד, דיבר בטלפון עם מישהו.
הוא ארב ללוי מאחורי דלת המשרד. כשאיציק יצא הוא תקע בו מזרק
עם חומר הרדמה. איציק נפל על הרצפה מחוסר הכרה לפני שהרגיש את
הדקירה. לאחר וידוא קצר, רוני העביר את גופתו של לוי אל המשרד,
והניח אותה על הכיסא, כאשר ראשו של ליו על השולחן. הוא הוציא
מכיסו גליל קטן עם כדורים לבנים עגולים, שפך אותם על השולחן
והניח את הקופסה הריקה בידו של לוי. לאחר מכן רוני הזריק ללוי
באותו מקום בגב, מנה נוספת של חומר מרדים, כזו המקבילה לעשרה
כדורים שכרגע פזורים על השולחן. מנה זו תהרוג את לוי בעוד חמש
דקות לערך.
רוני הרים את שפופרת הטלפון שהיה על שולחן המשרד, ממנו לוי
דיבר דקות ספורות קודם לכן והתקשר 101. בלחש, כדי שקולו לא
יזוהה כשונה משל איציק לוי, הוא מלמל "הצילו..." והניח את
השפופרת על השולחן, ליד ידו השמאלית של לוי.
האמבולנס הגיע לאחר עשר דקות וקבע את מותו לאחר עשר דקות
נוספות. דקות ספורות לאחר מיכן הגיעה המשטרה. רוני צפה במתרחש
מרחוק. הוא ראה איך הפרמדיק חיפש בארנקו של לוי וזיהה את שמו.
לאחר שגופתו נלקחה לבית החולים והמשטרה עזבה את המקום, רוני
שטרן חזר לדירתו בתל אביב. הוא שלף את הרשימה מהמגירה הנעולה
והקיף את שמו של איציק בעט אדום כשתחושת סיפוק מלא עוטפת
אותו.
לאחר ששלושה שמות סומנו, נשארו ארבעים ואחת שמות ברשימה של
דוקטור שטרן.

5

"אתה מודע לכך, אבל, שמה שחווית אתמול הייתה בסך הכל עוד הזיה"
ד"ר ליפשיץ אמר. "הזיה נוראית, אולם אין לה שום קשר למציאות או
למסר נבואתי כל שהוא"
רוני הנהן בראשו. הפעם הוא החליט לומר את מה שהפסיכולוג שלו
רצה לשמוע, ולא את מה שהוא חושב באמת. "כן, כמובן. זה פשוט היה
כל כך מציאותי..." הוא אמר.
"אתה עדיין לוקח את הכדורים שרשמתי לך?" שאל הפסיכולוג, ורוני
שוב הנהן.
"כן, כל יום" הוא שיקר. כבר שלושה חודשים שרוני לא לוקח את
הכדורים. ההזיות חוזרות, כתוצאה מכך, אבל הוא נהיה משוכנע יותר
ויותר שיש בהם יותר מסתם הזיות. ברגעים האלו אני מרגיש הארה,
רוני אמר באחת הפגישות לפני שמונה חודשים לד"ר ליפשיץ. כאילו
הם באים לכוון אותי לדרכי האמיתית, הנכונה. אלה לא הזיות, אלה
מסרים שנשלחים אלי ע"י כוחות גדולים מבינתי ומבינתך, מסרים
שמודיעים לי על תפקידי. על הסיבה לקיומי. אתה מבין? רוני
מעולם לא חדל לחשוב כך. בתקופה הארוכה שבה לקח את הכדורים
וההזיות פסקו, הוא הרגיש ריקנות איומה.
"חשוב מאוד שתיקח אותם," אמר ד"ר ליפשיץ. היה ברור לפסיכולוג
שרוני לא לקח כדור כבר זמן מה. הוא שקל ברצינות להמליץ על
אשפוז בכפייה, אך כרגע הוא לא ראה צורך בכך. "לא סיפרת לי על
סוף ההזיה עדיין. שירה בקשה ממך לעזור ומה אז?"
הוא הביט בפניו של רופא הנפש שלו, והחליט שהוא שיתף אותו יותר
מידי. רוני קם על רגליו. "אני חייב לזוז" הוא אמר.
"יש לנו עוד זמן, רוני, שב,"
"לא, אני באמת חייב לזוז"
הפסיכולוג עצר לחשוב לרגע, ואז אמר, "טוב, נתראה שבוע הבא"
"לא, אני לא אבוא יותר" רוני אמר לד"ר ליפשיץ המופתע.

4

בבוקר שאחרי אותו יום ארוך, שירה העירה את רוני בנשיקה.
"מצטערת שהברזתי לך אתמול. אתה לא כועס עליי נכון?"
"מה? לא, אני רק שמח שאת בסדר..." רוני מלמל, עדיין חצי ישן.
שירה הצמידה לו עוד נשיקה אוהבת.
חצי דקה לקח לשירה להבין כמה מוזר המשפט שרוני אמר עכשיו. "למה
שאני לא אהיה בסדר?"
"... מממ... מה?"
"למה שאני לא אהיה בסדר?"
"אה, עזבי, סתם עוד לא התעוררתי" הוא קם ועשה את דרכו לשירותים
באיטיות. רק שם נפל האסימון, והוא פתאום נזכר מה הוא עשה אתמול
בלילה. הוא שלח את היד לכיסו האחורי של הג'ינס והוציא משם את
הרשימה. הדף שבילה איתו את הלילה היה מקומט משהו, אבל הכתב
עדיין ברור, וברורה עוד יותר עכשיו המטרה.
"לעשות לך קפה?" שירה שאלה אותו מרחוק. הוא קיפל מהר את הרשימה
ושם אותה חזרה בכיס. פתאום הוא נזכר בגלויות שנשארו בכיס
החולצה שלו.
"אה.. כן, תודה," הוא אמר כשהוא פותח את דלת השירותים-
"החלטת להצטרף?" שירה עמדה שם עם הגלויות בידה הימנית.
הוא הביט בה בלי לומר מילה.
"אני חושבת שזה רעיון מעולה. גם אני אשלח." היא אמרה, מרוצה
מהרעיון.
רוני חייך חיוך מטופש והלך לטפל בקפה כששירה מילאה את הפרטים.
"זה פשוט דבר נכון, אתה יודע? זה פשוט דבר נכון" היא אמרה,
והוא חייך והנהן בראשו.

3

הרחוב היה נטוש למדיי בשעה הזאת של הלילה. רוני שטרן הביט שוב
בכתובת שבעלון, ואז העלה את מבטו אל הכתובת שעל קיר הבניין. זה
המקום. הוא התהלך סביב הבניין, מנסה למצוא את החלון הטוב ביותר
לפרוץ לבית. מאחור, חלון משרד היה ללא סורגים, אבל נעול. רוני
היה די משוכנע שאין אזעקה בבניין, והוא אפילו לא טרח לחבוש
כפפות כדי לא להשאיר טביעות אצבעות. במקום כזה זה מיותר, מה גם
שאף אחד לא ישים לב שמישהו בכלל היה שם.
רוני מצא את דרכו פנימה בתוך עשר דקות. המקום היה חשוך והדלקת
האור לא הייתה אפשרות כמובן. הוא הוציא מכיסו פנס והחל לבחון
את הסביבה. מה שהוא מחפש לא יהיה במשרד כזה. הוא יצא מהמשרד אל
תוך הדירה. שולחן קטן ועמוס נח לו במרכז החלל קרוב לדלת
הכניסה, ולידו שידה עם מגירות. רוני ניגש לשולחן וחיטט בערמות
הניירת. שום דבר מעניין.
מגירות. במגירה הראשונה היו מעטפות של משרד הבריאות ועלונים.
המגירה השנייה הייתה מלאה במכשירי כתיבה, גומיות ואביזרים
אחרים.
המגירה השלישית הייתה זו שחיפש. גלויות. כמה עשרות של גלויות
מלאות בפרטים. חיוך של ריצוי מילא את פניו של שטרן והוא אסף
אותן ושם אותן על השולחן. הוא לקח נייר ועט מהמגירה והחל
לרשום. כל גלויה הוסיפה שם, כתובת, ת.ז. ומספר טלפון לרשימה.
כשרוני סיים, היו ברשימה ארבעים ושלושה שמות. רוני החזיר את
הגלויות למגירה, ותחב לכיס חולצתו כמה גלויות ריקות.
הוא עזב במקצועיות ובזריזות ודקות ספורות לאחר מיכן רוני שוב
הלך לאיטו ברחוב הנטוש. הוא הוציא את הדף, נעמד והביט בו.
הרשימה של דוקטור שטרן, הוא חשב וחייך לעצמו.

2

רוני שטרן ישב בפאב יחד עם הדיכאון של הבוקר. באוניברסיטה
הופיעה עכשיו כנסיית השכל שמארחת את יובל בנאי ואחריהם אביב
גפן שמארח את זהבה בן. רוני החליט לוותר. זה היה פאב נחמד, עם
מוסיקה רועשת כך שהוא לא ישמע את עצמו חושב. אחרי ארבע בירות
הוא כבר היה מסטול משהו, ופעם ראשונה היום הוא התחיל להנות,
אבל אז הברמן החליף לחדשות. רוני לגם מהבירה וקילל את הברמן
תוך כדי. אדיוט. חדשות? עכשיו? ועוד כאן? במסך הטלוויזיה הקטן
שהיה כמה מטרים ממנו הופיעה חיימוביץ, פנייה רציניים מתמיד.
"לפני כחצי שעה..." בלה בלה בלה "... מחבל מתאבד..." בלה בלה
בלה "כתבנו בבית החולים סורוקה... האם יש הערכה למספר הנפגעים?
..." נו, יופי, גם את חמש הדקות של אושר לוקחים ממני, חשב
רוני. חיימוביץ המשיכה לדווח דברים שהוא לא הקשיב. "... שבע
עשרה..." רוני מרים את הראש. שבע עשרה מה? הוא שאל את עצמו בלי
להיות מודע לכך שהוא דיבר בקול רם.
"שבע עשרה הרוגים. אומרים שהבן זונה סחב על עצמו שבע קילו" ענה
לו הברמן שהיה מהופנט לטלוויזיה, לקוחות מאחור מתחילים להרגיש
מוזנחים.
"תגיד, אתה לא פוחד להבריח לקוחות עם החדשות האלה?" רוני שאל
אותו.
לחברת החדשות הגיעו תמונות שנלקחו ע"י שכני המקום דקות ספורות
לאחר הפיגוע, והם הקרינו אותם בלי צנזורה. רוני לא היה בטוח
שמישהו בחברת החדשות בכלל ראה אותם לפני השידור.
"שיברחו" ענה לו הברמן. "יש דברים שחשובים יותר מקליינטים. אני
תמיד..."
אבל רוני לא יכל לשמוע יותר. התמונות האלה... התמונות האומללות
האלה של אמא שמחפשת את בנה בצרחות נוראיות, התמונות של רגליים
ללא גוף או גופה ללא רגליים...
המראות המזעזעות האלה הכניסו את רוני להלם. לרגע הוא היה שם,
באיזור הפיגוע, מחפש... לא בדיוק יודע את מי... מישהו חשוב,
יקר. לפתע, לכודה מתחת לאוטובוס הוא ראה את שירה-
"רווננניייייייייי!!!" היא צרחה מבעד לכל הצרחות האחרות. הוא
רץ אליה, אבל היא המשיכה לצרוח. "רוני!!!" היא כולה אדומה מדם.
"רוני! תעזור לי!" היא זעקה אבל רוני קפא במקום. הוא ביקש
מגופו לזוז אבל זה סרב בכל תוקף.
"אני-"
"רררררררררוווווננננננננננננייייייייי!"
אנדרנלין הציף אותו אבל הוא עדיין משותק במקומו, עומד מולה,
חסר אונים כנגד ההלם.  "אני לא יכול לעזור לך" הוא הצליח
למלמל, אבל אין סיכוי שהיא שמעה עם כל הזעקות (בחורצ'יק!)
שמסביב והסירנות שמתחזקות-
"אתה יכול! תעזור לי! בבקשה, תעזור לי!" שירה צעקה.
"אבל איך?"
"בכיס, התשובה בכיס שלך"
סירנות, סירנות שהולכות (מר בחור? הי, מר בחור!) ומתחזקות עד
רעש מחריש אוזניים. אנשים צורחים לו מכל הכיוונים, זועקים
לעזרה-
"בכיס?" אבל אין לו דבר בכיס. לא תחבושת או יוד, אפילו לא
פלסטר... רק איזה עלון מקומט...
"בכיס! התשובה בכיס שלך! תעזור לי רוני, בבקשה תעזור לי!"
פתאום פצוע אחד מדמם בכל גופו תפס אותו בשתי ידיו והחל לדחוף
אותו הלוך ושוב "הי! מר בחור! מה נסגר אתך?"
--"הי, מר בחור תתעורר!" אמר הברמן כשהוא מנענע את רוני.
רוני התעשת ומצא את עצמו בפאב שוב, אוחז בחוזקה בכוס הבירה
הריקה. הוא דחף את ידו של הברמן מעליו, וקם מיד מהכסא.
"אתה בסדר, מר בחור? לרגע חשבתי להזמין אמבולנס"
"כן, מצוין" הוא אמר תוך כדי שליפת הארנק וזריקת כמה שטרות על
השולחן. עשר שניות והוא היה בחוץ. חייב לנשום. אפילו אוויר
מזוהם של תל אביב יהיה מספק.
הוא הוציא את העלון מהכיס ופעם נוספת תקע בו מבט בוחן. בשנייה
שהוא ראה אותו שוב הוא ידע מה הוא הולך לעשות.  הוא רפרף בו עד
שמצא את מה שהוא חיפש.
כתובת.

1

החברה של רוני שטרן, סטודנט שנה שלישית לרפואה, הבריזה לו
באותו יום, וכך הוא לבדו ביום הסטודנט בתל אביב, מסתובב חסר
מנוחה בין אלפי הסטודנטים שאוכלים, רוקדים, קונים ומה לא. מחול
מטורף של אנשים מתלהבים. הוא מהלך עם הרצינות שלו, מנסה למצוא
פינה אחת של שקט בכדי להקל על כאב הראש. ואז, בין משפטים
לאומנויות, הייתה רחבה ריקה שלא התרחש בה דבר.
מצוין.
הוא התיישב והחל מעסה את רקתו כשניגש אליו אדם מבוגר.
"סליחה, אפשר דקה מזמנך?" הוא שאל ורוני הרים מעט את הראש.
צמרמורת עברה בגופו כאשר הביט בפניו, ומן סחרחורת מוזרה עטפה
אותו לרגע. לך מפה, אתה לא רואה שאני עסוק בתרפיה עצמית? רוני
חשב ופתח את הפה כדי לנפנף את הבן אדם בעדינות אבל זה לא חיכה
לתשובה. "אני מארגון אדי, שמעת עלינו פעם?"
"מה? לא... אבל..."
"הארגון בה במטרה לעודד חתי-"
"שמע," רוני קטע אותו באמצע, "זה לא זמן טוב, בחיי שלא. פעם
אחרת"
"אוקיי, בחור, כרצונך," האיש אמר והסתובב לכיוון ההפוך.
רוני עמד לחזור לדיכאונו כאשר האיש המוזר הסתובב חזרה והושיט
לו דף מקופל. "תקרא אחר כך" האיש אמר, ורוני לקח את הדף. רק
שילך. האיש הסתובב חזרה והלך להטריד סטודנטים אחרים.
רבע שעה מאוחר יותר רוני עדיין ישב באותו מקום. לידו על הבטון
נח לו בשקט העלון שהשאיר האדון. רוני תקע בו מבט בוחן, ולפתע
סקרנות מילאה אותו והוא פתח את הדף המקופל.
"המרכז הלאומי להשתלות ואגודת אדי" צעקה הכותרת, והעיניים של
רוני נעו שורה מטה.
"תרומת אברים - הצלת חיים" אמרה כותרת המשנה.
"חתום עכשיו על כרטיס תורם ע"י שליחת גלויה זו"
"גם אתה יכול להציל חיים"

רוני חייך, קיפל את העלון ותחב אותו לכיס. הוא קם, עשה חצי
מתיחה והתחיל לחשוב מה לעשות עכשיו.