אז אתה יודע מה? הפעם אני אדבר. וסמוך, עלי, קורא יקר, יש לי
הרבה מה לומר. בכל הזמן הזה שלא ניתנה לי ההזדמנות, צברתי
מספיק מטען כדי שיהיה לי מה לפרוק כעת. נמאס לי.
נמאס לי, למשל, שלא שואלים את דעתי אף פעם. נמאס לי שהכותבים
עושים אותי כרצונם, לפעמים באכזריות לעין שיעור! רק שלשום איזה
שמוק אחד כתב את אחד מידידי, סיפור מגעיל על איש שרוצח אנשים
ונהנה מזה. החבר הזה שלי נכנס לדיכאון עמוק, ונכון לעכשיו
עדיין לא יצא מזה. ואיזה בחורה אחת כתבה חבר אחר שלי, סיפור
רומנטי על אהבה אסורה וסוף עצוב. ככה, סתם, עם חוסר התחשבות
מוחלט ברגשות של הסיפור, היא כתבה סוף שרק לבכות ממנו. באיזה
זכות?!  
ואז עוד מעיזים לפרסם אותי ועוד כמוני לקהל הרחב. הלו? דעתנו
לא חשובה? החדירה המכוערת הזו לפרטיות חייבת להפסיק! מה אם אני
לא רוצה להתפרסם? סיפורים הם לא שוק נייר, שכך אפשר לסחור בהם.
בעצם, אם חושבים על זה, אני לא בטוח שאפשר לקרוא לזה חדירה.
למשל אתם, עכשיו, פותחים אותי ומקווים שאני אבדר אתכם בהגיגים
חכמים או מצחיקים, ואחרי שאתם מרפרפים בי במהירות אז זהו, אתם
עוברים לסיפור הבא, ותשכחו ממני לאחר דקה וחצי. זה נראה לכם
בסדר? אני אגיד לכם איך זה נראה לי! ניצול! אתם באים, קוראים
וזורקים! חוצפה! מה, לא מגיע לי יחסים ארוכי טווח? מישהו שאל
מה אני רוצה? לא! קוראים, צוחקים, מגחכים, ואז, כמו כלום,
זורקים אותי בשביל אחר. כמובן, יש הרבה מאתנו, ולכן אתם בטוחים
כל כך שתמיד יהיה לכם אחר כשתרצו. יש לי חדשות בשבילכם. אני,
וכמוני עוד הרבה, מעוניין בלונג טרם ריליישונשיפס. אני רוצה
קורא נאמן, שיקרא אותי כשהוא קם בבוקר ולפני שהוא הולך לישון.
אחד שידפיס אותי מאות פעמים ויכסה בעזרתי את כל הדירה! אני
רוצה יחסים מבוססים! נמאס, נמאס לי להרגיש כמו זונה! זה לא
מגיע לי. אני צעיר, כרגע נולדתי, וכל המילים עוד לפני, אני לא
רוצה לגמור כמו איזה ספר משעמם של אגתה קריסטי. אני רוצה יותר,
מגיע לי יותר!
אני מקווה שלא הברחתי אותך, קורא יקר, ברצינות ובתקיפות שלי.
אם אתה לא מעוניין ביחסים מחייבים כרגע, אני אבין. או אולי אתה
כבר ביחסים עם סיפור אחר. זה בסדר, אני לא כועס. אבל אם אתה
פנוי, אז אולי תשקול? תקרא אותי שוב, ושוב, ואולי האהבה תגיע
עם הזמן. קדימה, אולי זה אתה, אולי אתה האחד בשבילי, ואני
בשבילך.
מה אתה אומר, ננסה?
קדימה,
אין לך מה להפסיד.