מומלץ לקרוא בשעה מאוחרת של הלילה.


זה קרה באמצעו של יום קיץ חם של חודש מאי. יש מי שיקרא לזה
אביב, מבחינתי כל יום שבו הטמפרטורה היא 34 מעלות בצל הוא יום
קיץ, ומצידי שיבוא גם באוקטובר. קרקשתא זחל לאיטו בשדה החיטה
המצהיב, משווע למים, סנדוויץ' טונה ולדיסק של השלושרים. עברה
כבר שעה וחצי מאז שברח מבית הוריו כמחאה על סירובם לקנות לו את
חיית המחמד שרצה. "הייתי חייב לבקש שיקנו לי דב פנדה ביום הכי
חם בשנה?", חשב לעצמו קרקשתא, מבלי לדעת שלמחרת ידווחו החזאים
על 36 מעלות בצל.
כל הפיסקה הקודמת היא למעשה רק אקספוזיציה, שכן קרקשתא נהג
לברוח מהבית כל 22 יום ולחזור לאחר שעתיים ורבע בגלל געגועים
לשלושרים. אך הפעם הזאת ציפתה לקרקשתא הפתעה - "אתה!", הוא שמע
קול לא מוכר מאחוריו, "תסתובב!". קרקשתא חשב שזה סופו, כי הוא
אלרגי לפחד (זה היה גורם לו ליציאות לא מבוקרות), אבל לפחות
רווח לו שאותו זר לא היה חובב עכוזים. "מחפש משהו?", שאל הקול,
שלאחר הסיבוב של קרקשתא קיבל צורה של שמוליק ענקי. קרקשתא
ההמום הצליח להוציא מגרונו שורת צלילים שהשמוליק פירש כ"כן....
אהה, לא.... אהה, דב פנדה?!? מה לעזאזל חשבתי?!". השמוליק, שאם
היה לו פרצוף הוא בוודאי היה נראה כמו זה של אדם לבן שאשתו
הלבנה ילדה לו תינוק שחום עור, שאל "איך אתה מעז לחדור אל שדה
בישולי השדה הקדוש, ועוד בלי גפרורים?"
קרקשתא, שהתחיל להבין לאיזו צרה נקלע, התעשת וקרא "תראה! קציצת
תירס!". ברגע זה נתן קרקשתא, שמוריו למקצוע החינוך הגופני תמיד
ציינו את ריח גופו המיוחד יותר מאשר את כישוריו הספורטיביים,
את ריצת חייו. בואו רק נגיד שאת קריאות ה"איפה? איפה?!
ססססעמק!" של השמוליק הוא שמע ממרחק שעולה על המרחק שממנו כושי
יכול לענג אישה. הוא גם רץ כל כך מהר, שהוא הגיע לפרק הבא לפני
שהספקתי לכתוב אותו...