"גידי, אני אוהבת אותך".
זה בדיוק מה שאמרתי לו, במילים הכי פשוטות שהצלחתי למצוא.
ונורא רציתי שזה ישמע אמיתי כדי שכל העסק יראה דרמטי, ואולי
אני אזכה לרחמים מכמה אנשים. אבל הוא פשוט שכב שם, מחובר
לצינורות שלו.
"אוף גידי, למה?" אמרתי בדמעות והחזקתי את ידו הקרה.
ההצגה הייתה נורא משעשעת בשבילי, ואפשר לומר שדי נהנתי
מהסיטואציה של גידי מחובר לכל הצינורות האלה וכולם מרחמים
עליי, נטע המסכנה שחבר שלה נפגע בגלל שהמטומטם נסע עם האופנוע
ביום גשום ישר לתוך העמוד.
אבל ברור שאף אחד לא יגיד שגידי היה מטומטם אלא כולם יהיו נורא
עצובים ויגידו שזה הכל בגלל העירייה הדפוקה הזאת שהחליטה ככה
פתאום לשים שם עמודים, ולמה בכלל צריך את כל העמודים האלה?
ועוד אלף ואחת סיבות לעובדה שגידי שוכב עכשיו בבילינסון מחובר
לכל מיני מכשירים מצפצפים וצינורות,
אבל זה אף פעם לא יהיה בגלל גידי, אלא רק בגלל העמוד.
אני חושבת שמסכנים העמודים האלה שכל יום צריכים לקחת את הסיכון
שכל מיני גידים יכנסו בהם עם האופנוע ואז טראח, אין להם יותר
שימוש.
את האמת? ריחמתי יותר על העמוד מאשר על גידי.

אני וגידי חברים כבר שנה ושלושה חודשים, אני לא אוהבת אותו
ומעולם לא אהבתי, אבל ההורים לחצו אתם יודעים...
הילדה שלהם כבר בת 27 ולא נשואה פלוס 5. באסה הא?
אז אתם יודעים מה עושים במקרה כזה... מ-ת-פ-ש-ר-י-ם.
אז התפשרתי, בסה"כ גידי נורא נחמד והוא מתייחס אליי נורא יפה,
וקונה לי כל מיני דברים ומפנק.
ואני? מטומטמת... לא רוצה לא נמשכת לא מעוניינת. וזה לא, נגיד,
שגידי מכוער או משהו ההיפך הוא נראה מצויין, אבל אני לא אוהבת
כאלה, אני אוהבת את הילד הרע ואני לא וממש לא הבנתי את הקטע
הזה שהוא החליט לנסוע על אופנוע, שהוא קנה מהחבר שלו רון, כי
הייתה לו שברולט... חומה! (כמה צפוי).
...כן הוא מהטיפוסים האלה, הבנאלים, הצפויים, אבל גידי כנראה
שם לב איך אני מסתכלת על כל האופנוענים הסקסיים האלה ורק כדי
לנסות להדליק אותי הוא כנראה קנה את האופנוע.
יופי גידי! נורא מדליק אותי שאתה שוכב ככה בבית החולים. מצפצף
כולך ומצונרר. אבל ההצגה חייבת להמשך... אין מה לעשות בייחוד
שכל המשפחה והחברים צופים ומרחמים. הוא לא ייצא מזה, זה כבר
ברור כל כך. ואני יודעת את זה, ואני לא מבינה את עצמי, לא
רחמים, לא עצב, פשוט כלום.
גידי מת ולא אכפת לי.
גידי מת ולא אכפת לי.
גידי מת, ופשוט לא אכפת לי.

מסתכלת עליו, אופפת אותי הרגשת רווחה קלה, אחרי לפחות 3 הצעות
נישואין שנענו בשלילה ידעתי שאם תגיע עוד אחת, אני כבר לא אוכל
לסרב.

רון, החבר הכי טוב של גידי, זה שמכר לו את האופנוע הניח יד על
כתפי, "את בסדר?" הוא שאל עם דמעות בעיניים, הייתי צריכה
להתאפק שלא לחייך. "אני אתגבר", אמרתי לו. הוא לחץ את ידי חזק.

הוא התקרב להורים ולחץ את ידיהם. "החלטנו לנתק אותו ממכונת
ההנשמה", אמא של גידי מספרת לרון בדמעות. רון חיבק אותה בהבעת
תנחומים. "נראה לי שזה עדיף בשבילו" הוא אומר בעצב.

כבר התחיל לכאוב לי הגב מהישיבה המעצבת בכיסא הפלסטיק של בית
החולים. קמתי, לאט, "רון, תסיע אותי הביתה בבקשה". רון הנהן
בהסכמה. "להתראות מר וגברת רונן" אמרתי בעצב. הם מלמלו משהו
שנשמע כמו ביי.

יצאנו מהחדר שלו והלכנו בדממה למכונית של רון. רק שנכנסו
למכונית, התסתכלנו אחד לשני וחייכנו. ואז צחקנו, צחקנו כל כך
חזק. אוי גידי. אתה כל כך טיפש. אתה פשוט כל כך טיפש.
נסענו לבית של רון על החוף, כל הדרך שמענו שירי פופ מתקתקים
ואני שקעתי במחשבותיי.
איך היית כל כך עיוור גידי. מילא לא שמת לב שאני ורון מנהלים
רומן כבר חצי שנה, ומילא שלא שמת לב לעמוד, אבל לא ראית שחסר
לך משהו באופנוע?

בלמים אולי?