"למה אתה אוהב אותי?", גל הרצין למול שאלתה "שוב העניין הזה?
אין לי כוח לשטויות האלו, אני אוהב אותך כי אני אוהב אותך" ענה
לה.
עדי המשיכה "אז אתה תפסיק לאהוב אותי בקרוב"
"אני אף פעם לא אפסיק לאהוב אותך" חייך אליה ונתן למבטו לשקוע
עמוק בתוך עיניה.
"אתה תפסיק! וזה יקרה ככה סתם, כי תפסיק, בדיוק כמו שאתה אוהב,
ככה סתם." היא קמה ממיטתה ונעמדה מולו כמכריזה על עצמה מוכנה
לקרב.
"עדי, בבקשה, אני לא רוצה לריב, בואי נפסיק עם ההתחכמויות
האלו. בואי פשוט נהנה מזה שטוב לנו ביחד, האושר לא ייגמר כל כך
מהר, אני לא אתן לו."
"לך מפה" היא הצביעה על הדלת.
"מה?? למה???" הוא היה מבולבל לחלוטין, הרי לפני רגע עוד
החליפו ביניהם דברי אהבה.
"לך מפה"
גל לא ידע מה לעשות, כבר היה מורגל בהתקפות האלו של עדי,
ולמרות שלא ידע אף פעם לצפות אותן מראש, למד להשלים איתן.
הוא פחד להשאיר את עדי לבד, פעם סיפרה לו שכשרע לה והיא מגרשת
ממנה את כולם, מה שהיא בעצם הכי רוצה זה שיחבקו אותה ויגידו לה
שהכול בסדר. אבל הוא לא ידע איך לגשת אליה ולחבק אותה, כשהיא
עומדת מולו עם המבט המנוכר הזה. הוא לא רצה להחריף את הריב,
הוא רצה לאהוב ולהיות נאהב, כמו זוג נורמאלי.
"עדידוש, מתוקה שלי, אני מבין שרע לך, ואני מצטער אם זה בגלל
משהו שאמרתי, אבל את צריכה להבין, אני לא טיפוס שמסוגל לחזור
אלפי פעמים על הסיבות לכך שאני אוהב אותך. את בעצמך טוענת
שאהבה זה רגש לא הגיוני, אז למה לחפש בו הגיון?" בעדינות,
כאילו הוא מדבר אל ילדה עם פיגור שכלי, ניסה גל לשבור את חומת
הניכור שנוצרה לפתע ללא סיבה.
"אם אתה לא יוצא מפה עכשיו אני אתחיל לצרוח כאילו אתה מכה
אותי" היא ירתה לעברו מבטי נאצה.
"עדי, תירגעי! את מגזימה"
"לך!" צרחה בכל כוחה.
כל כך רצה לחבק אותה, לתמוך בה, לתת לה להתמוטט בחיקו, אבל היא
לא נתנה לו, ייתכן שבכל זאת, צריכה הייתה להיות לבד בכדי
להתעשת. "בסדר, אני הולך, תתקשרי אלי כשתירגעי."  הוא לקח את
התיק שלו, וסגר אחריו את הדלת.
עדי עדיין עמדה באותה תנוחה קרירה, כשהוא נכנס שוב לחדר לאחר
שתי דקות "רציתי רק לומר לך, שבעצם את לא צריכה לחכות, תתקשרי
גם לפני שתירגעי, ואני באמת אוהב אותך, את חשובה לי, אבל את
פוגעת בנו ובעצמך עם ההתקפים הללו".

והוא הלך.

ויותר, היא לא ראתה אותו. כלומר, את גל האמיתי היא לא ראתה,
אבל עדי יצרה לעצמה גל דמיוני, שבא אליה בלילות, בחלומות,
וחיבק אותה, ונישק אותה, וכשהיא אמרה לו שילך, הוא לא הלך, כי
הוא הכיר אותה, ואולי גם בגלל שהוא לא פחד ממנה, היא לא יכלה
לעשות לו כלום, שהרי הוא היה קיים בדמיונה בלבד.
לחברותיה, ששאלו למה קרתה הפרידה הפתאומית הזו, סיפרה שגל
"הפסיק לאהוב אותה, ככה סתם, וזה היה צפוי, הרי מי מסוגל יהיה
לסבול את חברתה יותר מדי זמן". הייתה לה תיאוריה בנושא, לפיה
בני נוער הם יצורים מלאי לחצים ודאגות, אהבה אמורה להיות
בשבילם שחרור והנאה, ברגע שהיא מורכבת יותר, הם מוותרים עליה,
יש להם צרות משלהם, הם לא זקוקים לצרות של בן/בת הזוג, או של
מערכת היחסים עצמה.
עברו על עדי ימים טובים אחרי הפרידה מגל, חברות שלה בילו איתה
הרבה, בניסיון להשכיח ממנה את אהבתה, והן אהבו אותה כל כך.
בערבים הייתה חוזרת הביתה, אל משפחתה האוהבת לא פחות, ובלילות,
בלילות היה מגיע אליה גל הדמיוני, מנשק אותה בכל גופה, אבל
בעיקר על צווארה, כי גל הדמיוני ידע לבד מה היא אוהבת, ולמה,
ואפילו כמה, רק גל האמיתי, העיב עליה קצת, אבל היא התמכרה לכאב
שנגרם לה, ונהנתה ממנו.

והיא נשארה.

לאחר שגל יצא מחדרה של עדי, הוא הרגיש נורא. כואב לראות מישהו
שהורס את עצמו בפחדים דמיוניים, במיוחד כשמדובר בבחורה שאתה
אוהב. החברים של גל הופתעו לשמוע על הפרידה, היו ביניהם שהעלו
השערות שגל זרק את עדי בגלל שהוא גילה שהיא ברחה מאברבאנל, אך
גל התעלם מהשטויות של החברים שלו, הוא ידע שעדי באמת אהבה
אותו, ושהוא באמת אוהב אותה. בהתחלה הוא חיכה לטלפון ממנה, אט
אט התייאש, לא היה בו רצון להתקשר אליה, המפגשים האחרונים שלהם
הפחידו אותו. ענת, אחותו, שלמדה בבית הספר של עדי, סיפרה לו
שעדי מסתובבת מאושרת ברחבי בית הספר, מוקפת בהרבה מחברותיה.
הוא שמח בשבילה, והחל להאמין שהקשר שלהם הרחיק את עדי מחברותיה
ולכן היה לה רע. "היא לא בשבילי", היה מזכיר לעצמו יומיום,
והתחיל לחפש לעצמו מישהי חדשה, בניסיון להשאיר מאחור את האהבה
הכואבת הזו, שחווה. הוא יצא עם בנות, וגם סתם עם חברים, החופש
הגדול האחרון התקרב, הבגרויות השאירו אותו בלי זמן למחשבה,
ועוד מעט, רק עוד חודשיים וחצי, יהפוך לרכוש המדינה, לרכוש הרי
אין רגשות, זה ידוע, אולי אז, פחות יכאבו לו הלילות, לבד,
במיטה, חושב עליה.

בחור בן עשרים וחמש או שש, נשק לחיילת בת השמונה עשרה ונפרד
ממנה בכניסה לבסיס חופים, היא נופפה לעברו בעת שהמכונית
התרחקה, ואז ניגשה אל השער, "כן?" שאל הבחור שפתח לה את השער.
"היי, אני עדי דניאל, אמרו לי להתייצב פה" היא חייכה אליו את
אחד מחיוכיה שובי הלב והראתה לו את הניירות שבידה. "אין בעיה,
תיכנסי, כשתגיעי למבנה השני תשאלי על רונת, הקצינת ת"ש, וכבר
ינחו אותך אליה."
"תודה", אמרה בהתרגשות, והחלה הולכת בצעדים מהירים, כשעל גבה
התיק הכבד, לעבר המבנה עליו הצביע הש"ג.
כשהגיעה לחדר ת"ש שהיה למעשה כוך קטן שרוהט בקפידה, הציגה את
עצמה בשנית, "חיכיתי לך" נענתה בחביבות על ידי מי שהתגלתה
כרונת, קצינת הת"ש, "המש"קית ת"ש הקודמת עזבה כבר לפני
שבועיים, ואני נשארתי פה לבד עם שלוש פלוגות".  משהו בדבריה
נשמע לא הגיוני, על אילו שלוש פלוגות מדברת הבחורה הזו, הרי
נאמר לעדי שהיא תהיה מש"קית ת"ש של פלוגה אחת, ייתכן אפילו
שתהיה איתה עוד מישהי, מאיפה נפלו עליה 3 פלוגות שלמות, ולבד?
"הכל בסדר איתך?" שאלה רונת.
"כן, אבל אמרו לי שאהיה אחראית רק על פלוגה אחת, עדיין אין לי
ניסיון אקטיבי בתפקיד."
"אל תדאגי, את אחראית על כל מי שבבסיס כרגע, כלומר, שלושת
הפלוגות, אבל אני נמצאת איתך פה השבוע כדי להסביר לך הכל
ולעזור לך להתארגן, ואחר כך אני אבוא פעם בשבועיים, אולי אפילו
יותר." רונת קרצה אליה בחיוך, כשראתה את הפליאה בעיניה של עדי
הסבירה "החבר שלי משרת פה, ככה שאני נהנית לבוא לבסיס הזה" עדי
חייכה אליה בהבנה. מאוחר יותר הראתה לה רונת את החדר שלה. בחדר
עמדו שתי מיטות, "זו המיטה שלך, וזו המיטה שלי, כשאני מגיעה
הנה ללילה לפעמים", הסבירה רונת. עדי אף פעם לא תיארה לעצמה
שיהיה לה חדר לבד, במיוחד לא אחרי קורס של שלושה חודשים בו
חלקה את החדר עם עוד אחת עשרה בנות. רונת הסבירה לה שהבסיס
כולל ברובו חיילים, ואילו החיילות המעטות שנמצאות בו ישנות
במבנה משלהן בצד מרוחק יותר של הבסיס. "אם לא תסתדרי" שבה
ואמרה לה פעמים אחדות "אני אבקש שישלחו הנה עוד מש"קית שתעזור
לך, אין לך מה לדאוג" ועדי חייכה בעצב, יודעת, שגם כשאין סיבה
לדאגה, היא תמיד נותרת מודאגת.

למחרת בבוקר עדי ורונת התייצבו בחדר האוכל, רונת עשתה הכרות
קצרה לעדי עם חיילים שונים אלא שאצל עדי התערבבו הפרצופים
והשמות, ובעיקר הקולות. היא הייתה עייפה מאוד, הלחץ וההתרגשות
הפריעו לה לישון, ואת כל הלילה בילתה בשיחות נפש עם אביב
המסכן, שבוודאי לא יהיה מרוכז מספיק במשרד. לאחר הארוחה רונת
סיירה איתה ברחבי הבסיס שהתגלה כקטן יחסית והסבירה לה על
החיילים שבאחריותה. עדי חשה הקלה כשגילתה שרק חמישה חיילים תחת
אחריותה דורשים טיפול עקבי, שניים מהם באו מבית הרוס, והאחרים
עם בעיות אישיות יותר, כל השאר הם אנשים שנראה שטוב להם, בכל
זאת, כך למדה בקורס, מומלץ לה לנהל שיחת הכרות עם כל חייל
וחייל ולהזכיר להם שדלתה תמיד פתוחה בפניהם.
בסביבות השעה ארבע אחר הצהריים, קיבלה רונת שיחת טלפון בהולה
ממש"קית ת"ש בבסיס מרוחק אשר גם הוא היה באחריותה, היא השאירה
את מספר הפלאפון שלה לעדי, איחלה לה בהצלחה ונסעה, בתקווה לשוב
למחרת לכל המאוחר. עדי ניצלה את הזמן לבדה בכדי לעבור על
התיקים של כל החיילים בבסיס, להתחיל לחבר מידע לפרצוף ופרצוף
לשם. שעה מאוחר יותר, עת הייתה שקועה בקריאת אחד התיקים, נכנס
לחדר חייל מבלי לדפוק על הדלת, היא ישבה עם פניה אל המחשב,
שעמד מול הדלת, כך שלא ראתה את פניו. "אני מצטער" אמר, "חשבתי
שרונת פה", עדי הסתובבה לעברו, "לא".

גל הסתובב בחדרו הלוך וחזור כמשוגע. "מה היא עושה פה?" שאל את
עצמו "האם היא יודעת משהו על חיי? על רונת? האם היא ביקשה הצבה
בבסיס המסוים הזה בגללי?". לאחר כשעה של הסתובבות ההיגיון חזר
אליו, "סביר להניח שהיא בכלל לא ידעה. זה השבוע הראשון שלה פה,
היא לא ציפתה לפגוש בי. צריך לדבר איתה, לפני שהיא תדבר עם
רונת." השנה וחצי שחלפה ממפגשם האחרון כאילו נשכחה ברגע שבו
ראה אותה יושבת בכוך הקטן לבושה במדים כששיערה אסוף. עכשיו,
כשחזר לעצמו, ידע שעליו לשוב אל חדר הת"ש ולספר לה על רונת ועל
מה שקרה מאז נפרדו, שהרי לרונת סיפר על עדי, כששאלה אותו מדוע
הוא אינו מצליח לתת את כולו לקשר. רונת ידעה שהאהבה שלו כלפי
עדי הייתה חזקה, והפרידה השאירה בו חותם, הוא לא נתן את ליבו
במלואו לאף אחת, פוחד מפגיעה חוזרת.
כשדפק על דלת חדר הת"ש לא שמע תשובה, הוא ניסה לפתוח, אבל החדר
היה נעול. הוא פנה לעבר חדר המגורים של הת"שניקיות, אותו חדר
בו שבוע קודם לכן הוא תינה אהבים עם רונת, וכעת, על אותה מיטה
בה שכבו, ישבה עדי שלו, מכווצת בתוך עצמה, מפוחדת.
"היי" אמר גל
"היי" ענתה לו עדי
"יש לך כמה דקות אלי?"
"אני המש"קית ת"ש החדשה שלך" אמרה בציניות "איך לא יהיה לי זמן
אלייך?"
"הופתעתי לראות אותך, אני מצטער שברחתי ככה מהחדר"
"זה בסדר, גם אני הופתעתי"
הוא התיישב על המיטה לידה.
"אז מה שלומך?" שאל בעדינות האופיינית לו
"בסדר, מה איתך?" ענתה, משתדלת לשוות לקולה נימה קלילה
"גם. התגייסתי בספטמבר, ודי מהר הגעתי לפה, אני משרת פה כבר
עשרה חודשים, נחמד כאן."
"לי דווקא דחו את הגיוס, עברתי טירונות קשה, קורס של שלושה
חודשים, ועכשיו הוצבתי פה, אבל אולי אני אבקש העברה".
"בגללי?" שאל בפליאה.
"לא משנה" ענתה בעצב.
"מה זאת אומרת לא משנה? כבר עברה יותר משנה, אנחנו בוגרים
יותר, אל תתני למשהו מהתיכון להשפיע לך על החיים"
"זה מה שהיה בינינו, משהו בתיכון?"
"לא?"
"אולי אתה צודק"
הם החליפו מבטים תוך כדי שתיקה מעיקה.
"סליחה" לחשה עדי, כמעט ללא קול
"על מה?" גל נתן למבטו לשקוע בתוך עיניה, כמו פעם.
"על שלא התקשרתי", המשיכה בלחש
"אולי זה היה צריך להיות ככה. את עדיין סובלת ממשברים כאלו?"
"ששששששש. אסור לדבר על זה. בחורה עם בעיות לא יכולה לשמש
מש"קית ת"ש. אבל כבר לא. יש לי מישהו, נחמד לנו, הוא מבוגר
יותר, אבל אנחנו מסתדרים טוב, והמשברים היחידים שלי הם של לחץ,
כמו עכשיו, משברים של מקום חדש, אבל אני מתגברת במקום להתפרק,
התבגרתי." עדי לא הבינה כיצד כל זה נשפך החוצה מתוכה.
"אני שמח בשבילך. ואם יש לך בעיה פה, אני אשמח לעזור"
"חשבתי שאני הת"שניקית מבינינו"
"כן. אז מה?"
"מה איתך, יש לך מישהי?" עדי מיהרה להחליף נושא.
"כן, האמת היא שאת מכירה אותה".
"אחת הידידות שהיו לך?"
"לא, רונת"
"רונת?"
"הקצינת ת"ש"
"אני יודעת מי זו רונת"
"אהה"
"וטוב לכם?"
"כן"
"אז יופי"
עוד שתיקה מעיקה השתררה בחדר.
"אני צריך ללכת, יש לי שמירה עוד מעט"
"תהנה"
"משמירה?"
"אתה יכול לנסות"
גל חייך אליה, "נדבר כבר", הוא יצא מהחדר רגוע יותר, בכל זאת,
התבגרנו.

בשעת הליל סכין הגילוח כבר הייתה מכוסה בדם. עדי הביטה בדם
הנוזל מידיה, אל מיטתה של רונת ומכתים את הסדין הלבן. היא הלכה
לישון מוקדם, אלא שגל הדמיוני לא הגיע אליה, "אני צריכה אותך"
קראה לו, "תבוא!", אבל הוא לא בא. היא התעוררה מבוהלת, והלכה
לרחוץ את פניה. כשפתחה את הברז, תיק הרחצה שלה נפל אל הרצפה,
הדברים נשפכו מתוכו. עדי הרימה את סכין הגילוח ונעצה אותה חזק
לאורך ידיה. "אתה לא באת" דיברה אל גל הדמיוני, "תמיד אתה יודע
מתי אני צריכה אותך, תמיד אתה בא והפעם לא באת! עכשיו תאבד
אותי, טיפש, כי הלכת ולא חזרת. כי ידעת שאני צריכה אותך איתי,
ולא היה איכפת לך, למה הקשבת למילים שלי ולא ללב שלי? איזו מין
אהבה זו?" היא המשיכה לגבב שטויות לעבר דמות שלא הייתה שם,
בעודה מתיישבת על מיטתה של רונת, כשהיא עדיין חותכת את עצמה,
עד עילפון.
בשבע בבוקר, רונת שבה לחדר ומצאה את עדי שוכבת על מיטתה מכוסה
בדם. היא הזעיקה עזרה, ומבועתת חיפשה את גל, כדי לספר לו, כדי
לבכות על כתפיו, אבל כשמצאה אותו לבסוף, וסיפרה לו, הוא זינק
במהירות לעבר חדרה כדי לגלות אותו ריק, כשמיטתה של עדי מבולגנת
ומיטתה של רונת מלאה בדם. "איפה היא?" הוא שאל את רונת
המופתעת. "לקחו אותה לבית חולים, היא עוד הייתה בחיים"

חודש מאוחר יותר בא גל לבקר את עדי בכלא הצבאי. הוא המתין בחדר
קטן וכהה, מסורג חלקית, עד שלבסוף הוכנסה עדי לחדר שפופה
וחיוורת, והתיישבה מולו. "את השתגעת?" הוא שאל אותה. "תמיד
הייתי משוגעת, לא?", הוא הביט בה במבט שכולו אומר רחמים "אבל
למות, למה? מה כל כך רע לך?" הוא ניסה להבין, באמת, כל הפצעים
שנוצרו בתוכו במשך השנה שבה היו חברים, שבו ועלו אל פני השטח
בחודש האחרון, "מה כל כך רע לך?"
עדי נאנחה "אתה לא תבין."
"תנסי אותי" ביקש
"תחשוב שיש לך הכול, אהבה, אינטליגנציה, חברים, משפחה טובה,
כסף, מה שלא תרצה....... הכל יש לך, אבל אתה לא מסוגל להנות
מזה. לאט לאט אתה הורס את כל מה שיש לך. אתה מאבד את כל הכסף,
פוגע במשפחה והחברים, מבריח את האהבה, וכולם חושבים שאתה טיפש,
אבל סוף כל סוף, אנשים מבינים את הדיכאון שלך, הם חושבים שזה
בגלל שאין לך, בגלל שרע לך, ולא משנה שהיית בדיכאון לפני כן,
והיה לך רע לפני כן, הם יעזרו לך לבנות הכל מחדש. אז שוב יהיו
לך חברים, ותשקם את היחסים עם המשפחה ויהיה לך כסף, ויראו שאתה
חכם, אז יצפו ממך להיות מאושר, ואתה תצפה לזה מעצמך, אלא
שעדיין לא תהיה מאושר, ויום אחד, יבוא מישהו שהכאבת לו, ויזכיר
לך כמה רימית את עצמך, לא תרצה לסיים את הכל?"
איך מגיבים על כזה דבר? הוא רצה לנער את הבחורה הזו ולהזכיר לה
את כל היופי שבה, את כל מה שיש לה, אבל לפתע הבין, שהיא כבר
מודעת לזה, ולעובדה שהבעיה שלה היא רק בראש.
"אתה זוכר את השיחה האחרונה שלנו? לפני שנפרדנו?"
"אפשר לשכוח? אמרתי לך שאני אוהב אותך ופתאום הכל התפוצץ"
"אבל לפני זה, אתה זוכר על מה דיברנו?"
גל ניסה להיזכר, זו שיחה שהוא הדחיק עד כמה שאפשר בראשו ובכל
זאת, "על הצבא, הגיוס שלנו, השירות"
"כן" עדי הביטה הישר לתוך עיניו.
"אתה זוכר למה אמרת לי שאתה אוהב אותי?"
"נדמה לי שכן. דיברנו על השירות שלך, על זה שאת לא מפחדת מהצבא
אלא רק מהטירונות, ואני אמרתי לך שזה לא כל כך נורא, ושאני
אהיה שם בשבילך, לתת לך תמיכה, בגלל שאני אוהב אותך" הוא חייך,
נזכר באושר שהציף אותו במהלך אותה שיחה, אושר שהפך לאחד הכאבים
הנוראיים ביותר שחש בחייו.
"כלא צבאי זו טירונות יומיומית. מדובר בגיהנום של החיים שלי",
עדי מיררה בבכי.
"אבל אני כאן בשבילך" ניסה להרגיע אותה.
"לא, אתה לא. אני לא פשעתי, למה אני פה?"
"ניסיון התאבדות הוא פשע. ואת גם הסתרת מהצבא מידע חשוב
לגבייך, הסתרת את הטיפולים הפסיכולוגיים, את העובדה שחיית
תקופה מסוימת על תרופות.."
"אבל רק רציתי לעזור לאנשים. ידעתי שאם אני אספר לא יתנו לי
להיות ת"שניקית" עדי התפרקה למול עיניו.
"אולי עדיף שלא תשרתי בצבא, אולי זה לא בשבילך"
"אולי, אבל גם המקום הזה הוא לא בשבילי"
"מה את מתכננת לעשות?"
"אני צריכה את עזרתך" עדי הושיטה לו נייר מקומט שהוציאה מתוך
חולצתה.
"מה זה?" הביט בה בהפתעה.
"ההורים שלי, הם לא מקשיבים לי. רוצים שאני אסיים פה ואבוא
הביתה"
"הם צודקים"
"לא, אני לא יכולה להישאר פה. תן להם את זה. שיחתמו." גל פתח
את הנייר והחל לקרוא.
"את בטוחה?"
"כן"
"אני אנסה לדבר איתם"
"תודה. תודה רבה"
"אני צריך ללכת עכשיו" הוא קם מכיסאו
"סליחה" עדי לחשה
"על מה?" שאל
"על זה שלא התקשרתי"
"כבר סלחתי לך על זה" גל חיבק אותה אליו חיבוק פרידה.
"אז כנראה שרק אני לא סלחתי לעצמי"
"הגיע הזמן שתסלחי"
"אולי"
"אני עוד אדבר איתך, תשמרי על עצמך בלי לעשות שטויות"
"בסדר ת"שניק שלי" עדי חייכה את החיוך היחיד שלה במהלך אותה
שיחה.

"אני מתחתן"
"מזל טוב"
"את לא רוצה לדעת עם מי?"
"עם רונת"
"איך את יודעת את זה?"
"אמא שלי סיפרה לי"
"סיכמנו שאני אספר לך"
"כן, אני יודעת, אבל היא החליטה שאולי עדיף שאני לא אשמע את זה
ממך, כנראה פחדה שאני אתנפל עלייך או משהו"
"טוב, זה לא חשוב מי סיפר לך, מה את חושבת?"
"כבר אמרתי לך, שיהיה במזל טוב"
"את לא כועסת?"
"למה שאני אכעס?"
"עדי, תהיי רצינית לרגע, זה לא מפריע לך?"
"באמת שלא, כנראה בגלל כל התרופות האלו" חיוך של מליון דולר
עלה על פניה
"כבר שלוש שנים שאת על תרופות, לא אמורים להוריד לך את המינון?
שתתחילי להתמודד?"
"כבר שלוש שנים שכלום לא כואב לי. מבחינתי אני יכולה להישאר פה
כל החיים"
"את לא העדי שהכרתי, את הורגת אותה עם התרופות האלו, כבר אין
לך תקוות וחלומות, חיים כאלו לא שווים"
"תחשוב על רונת"
"אני חושב עליה"
"מה אתה צריך את העדי שהכרת אם יש לך אותה?"
"זה לא קשור, אני אוהב את רונת, וטוב לי איתה, אבל גם את חשובה
לי, כבנאדם, לאו דווקא כבת זוג"
"אני יודעת"
"אולי תעשי מאמץ ותצאי מפה?"
"אני אבוא לחתונה"
"זה כבר משהו"
"אחר כך אני אחזור לפה"
"נו, עדי, באמת"
"המקום הזה נועד לאנשים כמוני"
"לא, הוא לא!"
"אין טעם לריב, עוד כמה דקות ייגמרו שעות הביקור"
"הבנתי את הרמז, אני הולך"
"תשמור על עצמך"
"גם את"
הם נפרדו בנשיקה על הלחי, גל יצא מאברבאנל עם אותה תחושה מעיקה
שליוותה אותו בארבע וחצי שנים האחרונות, ואילו עדי נשכבה על
מיטתה ונרדמה מייד. "אני אוהב אותך בגלל ש.." התחיל לומר לה גל
הדמיוני. "זה כבר לא משנה למה" חייכה אליו, "העיקר שאתה
איתי".