הארי סיים את קריאת המכתב וחייך. שלחו לו אלפי מכתבי מעריצים
בכל יום, והוא תמיד נהנה לקרוא אותם בעיון לפני השינה. ג'ואן,
בדומה לו, הייתה קוראת את כל מאות אלפי המכתבים שנשלחו לה
באופן יומיומי, ואלה מהם שתוכנם היה מיועד להארי פוטר, גיבור
ספריה, היו נשלחים לאחר מכן לכתובתו הסודית.
איש לא ידע על קיומו של הארי, איש מלבד כל עולם הקוסמים, משפחת
דרסלי אשר התביישה לחלוק עם אחרים את עובדת קיומו, וכמובן
ג'ואן רולינג.
הארי היה בסוף שנתו החמישית בהוגוורטס כשג'ואן פנתה אליו
והתחננה שיספר לה את כל סיפורו. והוא סיפר. הוא לא השמיט אף
פרק, לא מיעט בתיאורים, ושפך את כל לבו בפניה. למרות סירובו
החוזר ונשנה, ג'ואן שלחה לו בכל חודש עשרה אחוזים מהתמלוגים
שקיבלה על הספרים.
הארי קרא יותר מכתבי מעריצים ממה שיכל לספור, אך המכתב הזה היה
שונה. כתבה אותו נערה בת שש-עשרה מישראל, אמנם באנגלית לא
מושלמת, אך בכנות ורגישות מפתיעה. היא שפכה את לבה בפניו, זר
מושלם, כפי שהוא שפך את לבו בפני ג'ואן. לאורך עשרה עמודים
מודפסים במחשב היא תיארה את תהליך התאהבותה בסדרת הספרים
הנושאת את השם "הארי פוטר" ובגיבור ספריה, וגם סיפרה לו קצת על
חייה האישיים. היא חזרה שוב ושוב על המילים, "אני יודעת שאתה
לא אמיתי, אבל עובדה זו רק גורמת לי לאהוב אותך יותר. אתה יותר
אמיתי מכל בן אחר שאני מכירה."
הארי לא יכל לעצור את עצמו מלהתאהב בה. הוא לא הכיר אותה,
אפילו לא ידע איך היא נראית או איך נשמע קולה, אך משהו באופן
כתיבתה העביר בו צמרמורת, וגרם לו לחשוב עליה כל היום ללא
הפסקה.
הוא וג'ואן חתמו מזמן, עוד לפני פרסום הספר הראשון, על חוזה,
אשר עיקרו היה לאסור על הארי ליצור כל קשר עם מוגלגים, על מנת
למנוע היסטריה המונית ובהלה. ג'ואן חששה מאוד מהאפשרות שעצם
קיומו של הארי יתגלה למישהו מבחוץ, ואז יגלו על עולם הקוסמים,
הנשמר עד כה בחשאיות כמעט מוחלטת.
זה לא עצר את הארי. יומיים אחרי קריאת המכתב הוא כבר היה נחוש
בדעתו לעוף לישראל על מטאטאו, ולפגוש את הנערה שכתבה לו. הוא
לא סיפר לאיש על כוונתו, אף לא לג'ואן, לרון או להרמיוני, כי
ידע שרק ינסו לעצור אותו או לשכנע אותו להישאר באנגליה. אז
ביום בהיר אחד באמצע אפריל הוא עלה על מטאטאו, עטה עליו ועל
המטאטא את גלימת ההיעלמות שירש מאביו, נסק אל השמיים התכולים,
והחל לעוף לכיוון ישראל. המכתב היה טמון עמוק בכיסו, ממתין
לרגע בו הארי יצטרך לבדוק את הכתובת המדויקת. הוא זכר את שם
העיר, הוא שינן אותו פעמים רבות - "ראשון לציון".
בכיסו השני הייתה מקופלת מפה גדולה, כדי שיוכל למצוא את המקום
ביתר קלות.
לעת ערב, דקות ספורות אחרי שעבר את הים התיכון, הוא כבר זיהה
את ראשון לציון מתחת לרגליו. הוא הנמיך מעט את תעופתו, מקמץ את
עיניו, מנסה להבחין בפרטים. המוני אנשים נהרו ברחובות, אנשים
מכל הגילאים, חגיגיים ומהודרים, כולם עם חיוך גדול על פניהם.
הוא עלה שוב עם מטאטאו למעלה, ממשיך לתור בעיניו אחרי הרחוב
הנכון. הוא נעצר מעל פארק לא גדול, מרהיב ביופיו, עם עצים
ירוקים ואגם קטנטן, ברווזים שוחים בתוכו. רבים מהמוגלגים שכבו
על הדשא והביטו בשמיים, והמבט של חלקם עבר דרך הארי, כאילו היה
שקוף, דבר שאכן היה. הוא המשיך לרחף מעל הפארק, מוקסם ומסוקרן
כאחד.

חן נשכבה על הדשא והביטה בשמיים הכחולים ובכוכבים המנצנצים.
היא שילבה את ידיה מתחת לראשה, ונשענה עליהן בנוחות. "בואו,
מצאתי מקום נפלא!" קראה.
כמה נערים ונערות התקרבו אליה וחייכו. "טוב, בסדר, אם את
מתעקשת," אמרה אחת מהם. "אבל מייד אחרי הזיקוקים אנחנו נוסעים
לתל אביב! אני רוצה להגיע למועדון מוקדם יחסית, לפני שיתחיל
הלחץ הגדול."
חן עצמה את עיניה ולא ענתה. היא נהנתה מכל רגע. היא אהבה את
יום העצמאות, אהבה את מדינתה, על אף התקופה הקשה והמתסכלת.
המדינה שלה חגגה חמישים וארבע שנים להקמתה, וחן ביקשה בלבה,
"הלוואי שתהיה קיימת לפחות עוד שלוש-מאות שנה."
היא פקחה את עיניה בחזרה, והעיפה מבט על חבריה שהצטרפו אליה
ונשכבו לידה על הדשא. היא חזרה להביט בשמיים, ותחושה מוזרה
עלתה בה, כאילו מישהו צופה בה.
"זה מתחיל!" קרא מישהו.
ואכן באותו רגע שריקה נשמעה בשמיים, ופיצוץ גדול נשמע. לשם
שינוי, קול הפיצוץ לא היה של מטען חבלה, ולא היה מלווה בצרחות
של אימה ובנהרות של דם, אלא בקשת מרהיבה בצבעי ירוק ואדום,
ובקריאות "ואו!!!!!" מצד הקהל המשקיף.
עוד פיצוץ נשמע, ועוד אחד, ועוד אחד, ועשרות צבעים מהפנטים
מילאו את שמי המדינה הפצועה, מעניקים מעט תקווה לעתיד טוב
יותר.
אך אילו חן הייתה יודעת שאהוב לבה, הגיבור הספרותי הנערץ עליה
ביותר, הדמות הבדיונית לה שלחה מכתב מודפס באורך עשרה עמודים
בו שפכה את לבה, התפוצץ באותו רגע חמישים מטרים מעליה לעשרות
חלקיקים קטנים אחרי שפגע בו זיקוק-דינור, חיוכה היה נמחה מעל
פניה במהירות הבזק.