ואת רואה אותו עומד, במרחק נגיעה ממך, או במרחק של נצח.
וכמו אלף פעמים לפני, היית מוותרת על השמש שתזרח מחר לו רק היה
קרב, לו רק היה מביט בך, לו רק היה מעביר יד מחוספסת על
צווארך.
ואת לו מהות העצב, והכל ולא כלום, ואולי כל חייו ואולי זה לא
הרבה.
הוא יודע על מה את חושבת, ודימעה אחת שקופה עושה דרכה מעיין
עצובה, דרך אף קטן, אל זווית הפה.
"אני לא בוכה", הוא אומר, והבית כולו רועד מעוצמת הכוונה
במילותיו. "ואני לא הבטחתי. ואם הייתי רוצה, אז הייתי יכול."
ואת חושבת, שהוא רק אומר את מה שהוא מספיק לומר בטרם קולו
יישבר וכל הגוף האדיר הזה משאת נפשך, כל הפנים שכמותו לא תמצאי
עוד, כולם מתנקזים אל תוך טיפה אחת קטנה במורד לחיו.

ואת מכירה, כל כך מכירה, את נימיי קולו ואת המבטים שלו ומתי
הוא נשבר ועל מה הוא נכעס ומתי מותר לבוא אליו ומתי אולי לא
כדאי, מה מלחיץ אותו ומה הוא צריך כשהוא לחוץ. איפה אסור לגעת
ואיפה, זה כמעט הכרח.
וכל גופך, כל יישותך נזעקת אל העצב שלו שאת חופנת בידייך ואם
היו נותנים לך לעבור את כל חייך חבוקה בזרועותיו, את יכולה
להניח שהיית מתה מאושרת. והוא לך אבא וילד, מוביל חזק בראש
הטור, וגם זה האחרון שצריך לתת לו יד, מטפל ומטופל, צייד וגם
ניצוד.
ועוד דקה אחת, ואחריה עוד אחת ועוד. וכשזו תיגמר, זה באמת יהיה
הסוף והוא יאסוף את הדימעה שלו ואת האהבה החובקת ייקום השקטה,
ואת הטוב ואת הטוב, ואת הריכוז הכל כך מתוק ואת האפשרות, רק
האפשרות, שאולי באמת עוד דקה אחת הוא יקום וישב לידך, ואת כל
שלא תוכלי לומר לו במילים לעולם, את כל שלא הומצאה המילה עוד
לאמר והוא מפעפע בתוכך תוכלי לשטוף ממך החוצה אליו בנגיעה,
בליטוף, בלאהוב אותו כולו, ללא כחל וסרק, מהקצה של ציפורן
הבוהן שלו ועד לשיער הקיפודי הגזום שלו, וכל מה ש"שלו" את
תשאבי אלייך בכוח שלא זכרת שהוא קיים בך. ואז תהיי שמחה.
ואת רק יושבת שם, מלטפת את עצמך, והוא פוסע אנה ואנה בחוסר
מנוחה, דברים שלא נאמרו הם קיימים, תחושות שנגזר עליהן מוות
איטי ומיוסר אם התכנית שלך תצא לפועל. את רוצה?