הוא חזר בסוף המילניום.

אף אחד לא חשד שמשהו מסריח רק מפני שבמקום להופיע באיזור
ירושלים רבתי, הוא הגיע לואתיקן ברומא. להגנתו טען כי רצה לבקר
את האפיפיור יוחנן פאולוס השלישי (לו קרא בחיבה "מרקו פאולו"
על שום נסיעותיו הרבות ברחבי העולם); אולם האפיפיור כ"כ התרגש
מלפגוש אישית את בנו של אלוהים עוד בחייו, שהוא לקה בהתקף לב
קליני ומת בו במקום. כל ערוצי החדשות דיברו על צירוף המקרים
המדהים שבין מותו של הקדוש הנוצרי מס' 1 בעולם לבין בואו של
יזוס כריסטוס, אבל אף אחד לא ידע שהקשר היה עד כדי כך ישיר;
בכל זאת- תחיה שניה לאחר אלף שנים ועל ההתחלה רצח של איקונין?
פאדיחה של החיים...
אז הוא לא סיפר לאף אחד ונעלם מן הואתיקן ללא ידיעתו של איש.
לא עשו לו שום דבר על זה, דרך אגב, גם כשנתגלה הסיפור. הרי
האפיפיור היה רק ממלא מקום.

השמועה על בואו פרסה כנפיה כאש בשדה קוצים.

בבריטניה, ראש הממשלה הליברלי כינס את חברי הקבינט הכלכלי
והודיע על עלייה ניכרת בתקציב בשנה זו לטובת הכלכלה ושאיפות
הקבינט. "אחרי הכל", הוא אמר בחיוך מאוזן לאוזן, "למה להצית את
הברווז באש ולאכול מפחיות שימורים כאשר ניתן לאכול את העוגה
ולהשאיר אותה שלמה?". המשפט הפך בן רגע לחלק מן ההסטוריה, לצד
משפטים מפורסמים כגון:
"עוף בכל סיר" ו"תן לאדם דג והוא יהא שבע ליום, אך למד אותו
לדוג- והוא ישבע לשארית חייו".
חברי הקבינט מחאו כפיים בהתלהבות והנהנו נמרצות בראשם, למרות
שלא ירדו כלל לדעתו של ראש הממשלה. במסיבת העיתונאים הוכתרה
הישיבה כמוצלחת מאד, וכולם הלכו לישון מרוצים. למחרת קיצץ ראש
הממשלה 400 מליון לירות סטרלינג מתקציב הבריאות. מסתבר כי חשב
שאם ישו מגיע, תחיית המתים נמצאת ממש מאחוריו, וכך אין צורך
בתקצוב הבריאות למני חולים וגוססים.

בירושלים, ההכנות לסוף האלף הושלמו זה מכבר, וכל מכובדי העיר,
סלבריטאי המדינה ושריה חיכו בקוצר רוח להגעתו של האל.
אתאיסטים ברחבי העולם השתתקו ומחקו את דעותיהם מכל אתר
באינטרנט, מקווים לא לעשות מעצמם צחוק גדול מדי.
המסגדים בארצות ערב התמלאו בקריאות למאמינים לא להקשיב לתעמולה
הזדונית של ארצות הברית ובת בריתה, "השטן הציוני".

כל העולם היה מוכן בשבילו, מחכה לתפנית המובטחת בשקיקה
וציפייה; כולם, למעט ישו עצמו.
הוא לא אמר הרבה, ורק הסתגר תחת אבטחה כבדה למדי במנזר שליד
מוזיאון השריון בלטרון, כאשר קומץ נזירים שתקנים משרת אותו.
השמועה סיפרה שהוא רב עם אבא שלו. מקורבים למעגל המקורבים אליו
כתבו (אחרי הכל- הם היו נזירים שתקנים) שנמאס לו שאבא שלו כזו
דמות דומיננטית בחייו, ותמיד מנסה לשלוט על הכל.
היה גבול למה שהוא היה מוכן לסבול מה"תוכנית האלוהית" של האבא
המושלם שלו, והוא רצה לטעום את טעם החיים כמו שחי אז, בפעם
הקודמת. לעשות טעויות בעצמו במקום להיות מתוקן כל הזמן ע"י
אבא, כי הביטוי "כמו אב, כך הבן" היווה בחובו את המשמעות שגם
לבן אסור לטעות.
אבל ישו מעולם לא שכח את הצד האנושי שבו. הוא ניסה להתעלם מן
העובדה ש"הכל צפוי והרשות נתונה", כלומר שאפילו מעשיו באותו
הרגע כבר תוכננו מראש ע"י אבא; לפחות ההשפעה לא נראתה כה ברורה
מאליה כאן על פני האדמה, הוא אמר שלא לציטוט.
בקיצור, הוא החליט שנמאס לו והוא רוצה שינוי תדמית. משהו
רדיקלי, פראי, שיזעזע את העולם; 1,000 שנה הוא נחשב לטוב
האולטימטיבי של האדם, וזה פשוט הגעיל אותו.

ואז הם הגיעו... והראו לו את הפירצה בחוק; העובדה שהייתה כ"כ
מובנת מאליה, שכנראה שכח אותה במהלך השהות שנעדר, ואשר כל
הסטוריון חובב ידע אותה:
ישו נולד ומת כיהודי. הוא מעולם לא היה "נוצרי"; רק כמאתיים
שנה לאחר צליבתו מאמיניו יצרו דת חדשה.  הוא רק רצה לשנות בה
מס' דברים שהסתאבו באותה תקופה ע"י כוהני דת חמדניים, זה הכל.
במשך שעות הוא ישב ודיבר עם מועצת גדולי התורה ונציגיו של הרב
כדורי, ולמחרת יצאה הודעה לעיתונות כי ישוע חוזר לעמו לאחר
1,000 שנות גלות, וכי יצטרף לש"ס!
הקבוצות הפנאטיות שטרחו ועמלו רבות להגיע לירושלים כדי להתאבד
בה בשנת 2000 (בכך להגשים את חזון אחרית הימים ותחיית המתים)
היו כ"כ המומים מהגישה של אדונם הנוצרי, עד שהחליטו להתאבד
במרוכז ליד כפר ערבי; גם כדי לעשות רושם, וגם כדי לדפוק את
המוסלמים (כגוויות מסריחות) שבאופן כללי לעגו להם ולמעשיהם עד
אותה העת.
אפשר להבין אותם במידה מסויימת- אנשים מתאמצים להגשים מטרה
כלשהי, מתפללים לה וחיים אותה יום יום (תוך ניצול מירבי ע"י
מנהיג הכת בדרכים שונות שלא אזכיר), וכאשר מגיעה אותה שעה, הם
רואים כיצד חלום זה מתנפץ לרסיסים.
בסופו של דבר, ישו בכלל לא התכוון להביא את תחיית המתים
ואוטופיית גן-עדן לכדור הארץ.
הוא סתם ברח מהבית...