"איפשהו, מתישהו, אני יודע שיהיה לזה סוף טוב..."
(אני באחת משיחותיי עם גיא על הגג)

                                     

"מכיר את תסמין קלארק קנט?" הוא אמר, 'כמה מתאים לגיא', חשבתי
לעצמי, לא ניטשה, לא פרויד, אפילו לא אריסטו או מישהו, אלא
קומיקס, קומיקס מחורבן (או הפילוסופיה המודרנית של גיא - ביטוי
השגור בפיו הרבה יותר מדי).

"לא מכיר את התסמין הזה", אני משגר אליו, גם ככה זה לא היום
שלי.
"טוב אז ככה..."; "עזוב, עזוב, אני מכיר", לא כדאי להתחיל
להקשיב להסברים של גיא, שהוא בעצם החבר הכי טוב שלי, אבל משהו
דפוק אצלו בראש וזאת בעצם בעיה די קשה. ולמרות זאת, גיא יודע
דבר או שניים על החיים והוא דברן, דברן גדול, גם זיין גדול,
אבל אני לא מתערב לו בעניינים. ישבנו על הגג, אני מלא בתסכול,
והוא על תקן של מקשיב, ברמה העקרונית. ברמה המעשית אני מקשיב
לו. וכמובן שאני מתוסכל, לא מספיק שרק יום לפני כן נדחיתי על
ידי מישהי שבניתי עליה כבר המון זמן (זו בעצם הסיבה שבאנו לגג
באותו יום מלכתחילה), גם קיבלתי פלאפון לא מזמן, וכשניסיתי
למלא את הזיכרון שלו גיליתי שאין לי כלכך הרבה חברים.

אז התחלתי לשפוך את הלב בפניו...והוא בשלו, תהיתי אם הוא מקשיב
לי בכלל. "אתה יודע מה?...אני לא חושב שיהיה לזה סוף טוב..זאת
אומרת, בחיים אתה חייב להתפשר. אתה חייב לחשוב שאתה מאושר",
הוא אמר.

                                   

כל העניין הזה של תסמין קלארק קנט עלה בעקבות העובדה שאני
מרכיב משקפיים ולפעמים צריך להוכיח לאנשים שאני באמת מאותגר
ויז'ואלית. אבל גיא אומר שאני מתחבא, ובעיניו אני מאותגר מעוד
כמה בחינות, כי הרי אני מנסה לכתוב סיפורים, ולפעמים מביא את
המוזה בכוח, מסוג הדברים שגיא בז להם.
אני והוא מכירים בסך הכול משנה שעברה, ומאז בילינו די הרבה זמן
יחד על הגג המזופת, אנחנו מעשנים שם סיגריות למרות שאסור,
ולפעמים אני מעלה לשם קצת ברנדי שמצאתי בבית, אבל אנחנו כמעט
אף פעם לא שותים אותו.

כאמור, גיא הוא דברן גדול, אבל לא בקטע של קשקשן, הוא אחד
שמדבר על מנת לקבל משהו, והוא טוב בזה, הכי טוב שיש, כמה שהוא
מזיין בזכות זה, אם תשאלו אותי, זו מטרה די שפלה יחסית להיותו
וכחן ומשכנע מדהים, שלא לומר מבריק.

"שום מטרה היא לא שפלה מדי אם הצבת אותה כעליונה בעיניך, ערכים
זה עניין סובייקטיבי ויחסי"

                                 

גיא מחשיב את עצמו כהרבה דברים, הוא סופר, יוצר, מאהב,
פילוסוף, הרבה דברים גדולים כאלה, הוא לא היה מאוהב מעולם, אין
לו משפחה או לפחות הוא נותן לך את ההרגשה הזו.

אני, מאידך, לא טיפוס שקט במיוחד, ואם אני לא מנגן את בוהמיין
ראפסודי פעמיים ביום לפחות אז אני עלול להשתגע.
בקטע הזה יש לי ולגיא תפיסה דומה.
כי הרי בעיניו הקומיקס המציא את העולם, ופלאש גורדון הוא סרט
פולחן.
"מה אתה חושב על קלארק קנט, ברוס ויין ופיטר פרקר? הם פסיכוטים
או גיבורים אמיתיים?"
לא באמת עניין אותו מה אני חושב, לפעמים הוא סתם תוהה
לעצמו...ואני שם

                               

העליתי רדיו לגג פעם אחת ושמענו את "לאב אוף מיי לייף" של
קווין, אם יש משהו שגיא מתעב זה קיטש, שלא לומר רגש.

פעם אמרתי לו שהוא ממש נאצי בקטע הזה, "הנאצים זה דווקא משהו
שאני מעריך, לא בקטע של הרצח, אלא בעניין של הדבקות במטרה, כמו
מכונה מדוייקת", למען האמת, זה לא זיעזע אותי, כבר הכרתי אותו
מספיק טוב.

"הדבר הכי נורא הוא לרצות לדבוק במטרה, ולא למצוא אחת כזו",
הוא זרק לי פעם.

                               

דיברנו לא מזמן על מוזיקה ישראלית, כלומר עברית.
"שלום חנוך זה לא זה...אבל אריק איינשטיין ויוני רכטר היו
מעניינים...ביחד אני מתכוון" אם הייתה דרך אחת לתאר את גיא אני
משער שהביטוי נון-קונפורמיסט היה הכי מתאים.

"קונפורמיזם מוציא את העניין מהחיים", הוא לא התבייש גם להודות
בכך...
זה היה באותו יום בו נזרקתי על ידי אותה מישהי שהייתי מעוניין
בה, יומיים אחרי שגיליתי שאין לי חברים באמצעות הפלאפון
המטומטם.

                             

לא מזמן גיא סיפר לי על הזיון האחרון שלו, איך שהוא הכיר אותה
ליד התיכון, דיבר איתה קצת, הסתבר שהיא גרושה עם ילדה, אבל הוא
השכיב אותה. גיא לא משקר אף פעם. כמעט, אני, זאת אומרת, כמעט
בטוח בזה.

"אתה לא חושב שג'ורג' אורוול מבריק?" שאלתי אותו פעם, "לא",
הוא ענה, "אתה צריך להבין שכל מה שהוא עשה ב'חוות החיות' וב-
'1984' זה לקחת את רוסיה הקומוניסטית של לנין ואחר כך של
סטאלין, להלביש אותן בשמות אחרים, מקומות אחרים, גיבורים
פנימיים, זה כמו העתקה מההיסטוריה...לעומת זאת, טולקין זה
מבריק, קווין זה גם, ביטלס לא"
כבר הזכרתי את הנון קונפורמיסטיות שלו?

אני משער שהוא מייצג את כל מה שאני לא, זה מאוד מעניין דווקא,
בגלל זה אני מדבר איתו, הוא בנאדם קר, אבל החלטי, כריזמטי,
יודע לדבר, הוא טוב באנשים.

"אין טעם בלחשוב מה טוב בך, כי בין כה וכה זה לא יוביל אותך
לשומקום, למרות שאם תחשוב שיש בך משהו טוב, אולי גם תחשוב שאתה
מאושר", הציניות שלו הייתה בלתי נסבלת לפעמים, הוא גם נמנע
מלהשתמש במילה להאמין, הוא לא האמין באושר, גם לא באהבה, אלא
רק בשכל. "כל קשר 'רומנטי' מורכב ממשחקים על גבי משחקים
ושחקנים טובים יכולים להישאר בקשר ארוך, ושחקנים גרועים לא
יכולים"
הוא בטח חשב שאם הוא רוצה, הוא יכול להיות שחקן מעולה.

בכל מקרה בנושא הזה לא יכולתי לחלוק עליו, לא משום שלא רציתי
להאמין שהוא טועה, וגם ככה הוא בז לאמונות, אלא מפני שלא היה
לי שום קנה מידה למדוד את דבריו, לכאן או לכאן.

"לעולם אני לא אתאהב, קודם כל כי אין דבר כזה, דבר שני לא בא
לי לשחק משחקים, כשיבוא לי אני אחליט שאני מאוהב"

                                     

גיא לא אהב שירה וגם לא סיפורים קצרים, אבל הוא אהב מונולוגים
שהייתי כותב, בעיקר אם היה להם אופי קומי והכול, הוא אהב
ציניות חריפה.
פעם כתבתי סיפור אהבה, "זה זבל", הוא פסק, "זאת אומרת, זה כמו
אגדת ילדים מחורבנת", הוא לגם קצת מהברנדי, "והקיטש הזה..."
הוא הפליט תוך כדי שהוא מדגיש עד כמה שהוא נגעל.
האמת היא שזה די פגע בי, לא היה לי אז מושג שהוא כלכך אנטי
רגשות.

"אם אין לך מה להגיד, אז אל תכתוב"
אני חלקתי עליו בנושא הזה ועדיין חולק עליו...

"אתה כל הזמן מתחבא, זה מה שנקרא תסמין קלארק קנט"
"ומה איתך? החלטתי לתקוף בחזרה, "אתה באמת כלכך מאמין ששכל זה
כל העניין ואין שום רגש? או שגם אתה מתחבא? מי קלארק קנט פה,
אתה או אני?"

ידעתי שאין לי סיכוי לנצח בויכוח, אבל המשכתי, בשביל ההנאה,
הרי אין לי מה להפסיד, ואני בטח שלא נעלב ממנו כבר.

"אוקיי", הוא התחיל, "תסתכל על איפה אתה ואיפה אני, אתה יושב
כאן, ומגלה שאין לך חברים, אין לך חברה ואת הצרכים שלך אתה לא
מספק, אני לא יכול להגיד לך שאני מאושר ושטוב לי אבל גם אתה לא
וזה רק בגלל שמי שמאושר מזייף, ואתה יודע את זה..."
"יודע מה? לא חשוב...", חייכתי

דווקא תמיד חיבבתי את קלארק קנט...