אני חושב שיהיה זה מיותר לשאול אם מישהו חשב על מה קורה אחרי
שמתים נכון?
זה כנראה משהו שכולנו חושבים, אבל אני, חשבתי על זה במשך שלוש
תקופות מחיי, ואף פעם לא הצלחתי להבין את הקשר ביניהן, אתם
מבינים, בתחילה פחדתי למות, חשבתי על רוחות רפאים ושדים והשטן,
ועל סירים גדולים של מים רותחים שמבשלים בהם אנשים בגיהנום, מן
שלב שכולם חוו אני בטוח, ואז הגיע שלב כזה, שאמרתי לעצמי כמ
מגניב בטח בגיהנום, כמה השטן מטיל מורא, זו הייתה מן סגידה לא
מוצהרת כזאת, אולי תגידו כמיהה לכח, בכל מקרה, אני חושב שזאת
הייתה התקופה הקצרה יותר, ואז התחיל השלב השלישי, אתם צריכים
להבין, שהניכור השאיר בי צלקות ולכן, כשהייתי פורש לחדרי,
מתבודד עם הספרים והכתבים, אימצתי את המוות לתוכי, ולהבין
שכולם מתים בסוף, ואז את מתחיל לחשוב, מה יש שם, ואני זוכר,
בתופת של דנטה, את התיאורים הכל כך מציאותיים, ואז פתאום בלי
הודעה...
אני לא זוכר הרבה מאותו יום, רק צרחה, וקול חזק מאד, אני זוכר
חבטה מכאיבה, ואז... כלום
אני אפילו לא יודע איך מתתי, אבל אז התחילה מציאות חדשה
בשבילי, הייתי נפש ללא גוף, מרחף בתוך האינסוף, הכל היה שם כל
כך חפשי. ואז שוב אפילה, התהוויתי, התחלתי להבין מה קורה
לי...
פה הכיף שלי נגמר, לא זכרתי כלום, הרגשתי כאב ראש עז, וזה
הדליק נורה אדומה, הרי הייתי נפש ללא גוף ןכעת רקמתי עור
וגידים שוב, את התהייות הקיומיות שלי קטעו לפתע קולות עזים,
צעקות צרחות, צרחות, צווחות של כאב, הבנתי שקדוש אני לא,
ומאותו רגע אימצתי לחיקי את העובדה שאני בדרך לבלות את שארית
חיי בעבודת פרך בבור, ככ קראו לזה שם...       עיניי נפקחו
לפתע, עד אותו הרגע לא שמתי לב שהן עצומות, לפניי נגלה עתה
הגיהנום, במלוא הדרו הלא קיים, עמדתי על ראש צוק, רגליי שרפו
מחום האדמה, אדי הגפרית מילאו את עיניי בדמעות, שלא לדבר על
הסירחון. שורות שורות של עבדים קשורים אחד לשני בשלשלאות
כבדות, צליל המתכת היה מחריש אזניים, היו שם אלפים, לפחות
אלפיים, והטורים ירדו עמוק אל האדמה, יכולתי לשמוע צרחות של
גברים וכן גם של נשים, לפתע עפתי אל הקרקע, הכאב היה עצום אך
לא כמו התדהמה, לפניי עמד יצור ענק, צבע עורו היה, אדום חום
שכזה, עכור, ופרוותו כיסתה את מרבית גופו, היו לו טלפיים
ענקיות, ציפורניו נראו כאילו יכלו לשסף גרונות ללא מאמץ מיותר,
ולמען האמת אני חשוב שהם כבר עשו זאת בעבר, ידיו האדירות נפרשו
מולי, בידו השמאלית נתונה הייתה שלשלת ענקית, שהעידה על כוחו
האדיר, לא ידעתי מה לעשות, לברוח, להשתחוות בתקווה
שיעזבני?...
פניו היו שרויות בערפל אפור עכור, יכולתי לראות את עיניו,
שצבען הבהיר והבוהק העבירו בי חלחלה עמוקה, שיער עורפי שמר
בעודי בוחן את מלתעותיו האדירות של היצור הזה, הגעתי למסקנה
שזה כנראה היה מנהל העבודה...
בכל מקרה, משחזרה אליי ההבנה שעליי לקום לפני שארגיז את היצור
אזרתי את כוחי וקמתי, הוא השמיע נהמה לא ברורה, הסתובב והחל
הולך, הבנתי שעליי לעקוב אחריו...
ככל שהתקדמנו אל המכרות הבנתי יותר את מימדי הזוועה, עשרות
אלפי עבדים, מטונפים ומסריחים, הגוויות מוטלות בכל עבר, טרולים
אדירי מימדים מתעללים באלה המנצלים את שארית כוחותם בנסיו
לעבוד, לרצות אותם ולהרוויח אוכל, הצרחות הדהדו באזניי,
הגיהנום היה כל מה שחשבתי ויותר מזה...
הטרול הוביל אותי עמוק אל המכרות, ריח הגופרית הציק לאפי, אבל
הייתי שמח בחלקי באותו רגע, לאט לאט התחלתי לראות סימנים שאנו
מתקרבים אל איזה שהיא ציוויליזצינ, פסלים קטנים, דמויות לא
מובנות מגולפות באבן והררי גפרית, אמות המובילות גפרית נוזלית,
דבר שגרם לעיניי לדמוע עד כי לא ראיתי כלום, לפתע קרה דבר שלא
חשבתי שאזכה לראות...
בתחילה שמעתי זעקות קרב, קולות אנושיים, באיזה ניב של
פורטוגזית אני חושב, משהו בקשר לקרב והעתיד, ראיתי חמישה
טרולים, מראה שגרם ללבי לצנוח עמוק אל איזור החלציים שלי,
שמעתי קול הצלפה, ושוב, וכמה מכות, נהמות, ואז דיבור, אותו ניב
היספני, אבל החיות דיברו, קולם היה עמוק ומרתיע, הם השתתקו
וחזרו למושבם, לא שמעתי כלום, השתררה דממה מוחלטת, ואז הגיעו
כמה אנשים, לבושים טוגות שחורות ויריעות בד גדולות, הבנתי כי
עתה פינו את הגופות.. זה היה אמור להיות מרד?...  
הטרול שהוביל אותי החל לצלצל בשלשלותיו, ולאחר הפיל אותן,
הסתובב אליי, וכבר כמעט שכחתי כמה מטילות מורא היו פניו, הוא
הנמיך מבטו אל השלשלת והצביע עליו בידו הענקית, התכופפתי,
ועפתי, אני מניח שהוא בעט בבי, עוצמת המכה הייתה אדירה, אני
חושב ששברתי את הזרוע, אבל אני לא חושב שזה הטריד אותו...
ניסיתי להרים את השלשלת, והאמת הצלחתי, היא אמנם לא הייתהה כל
כך כבדה, אבל היא רתחה, הרגשתי את ידיי נשרפות אך פחדתי להפיל
אותה, לא יכולתי, ההמשכנו לרדת, עד שהגענו אל שני שערים
ענקיים, ההיה זה הדבר המזוויע ביותר שראיתי מימיי...
אל מולי עמדו עתה שני שערי ענק מורכבים גולגולת גולגולת, חלק
מהן, אלה שהיו למעלה היו לבנות כסיד, אך התחתיות היו של אלה
שמתו לא מזמן, ראיתי אפילו אחת, שעוד מב ט של אימה היה נתון
בה, הרגשתי בחילה, הצער והייאוש כבשו אותי...
הטרול פתח את השערים, היו מסתבר כמה שכבות של גולגלות, לפחות
שלוש, גובה השערים היה כ8 מטרים לערך ומאחוריהם התגלה תחריט
ענק מברונזה, מבריק, היה זה הפרוגטוריום(לשלוח אי מייל כדי
לקבל פרטים), הוא ההיה כה ממשי, הכתובת הלטינית הייתה כתובה
ללא רבב, אפילו לא טעות אחת, עמדתי מסונוור והמום, ואז נזכרתי
בטרול והחלתי רץ אחריו בכבדות, עתה הגענו לקטקומבות, איזור
המגורים...
בקטקומבות הכל היה חשוך, הערפל המסריח לא הצליח להסית את דעתי
מהעובדה שיש כאן מטרופולין שלם, הייתה זו תהום אדירה, שהמבנים
המאולתרים החלו כבר בדפנותיה, כמה קרשים ויריעת בד, כך נראתה
שם "יחידת דיור" ממוצעת, אחד על אחד אנשים ישנו שם על הקרקע,
ואני שלא ידעתי מחסור בימיי התחלתי להתרגל לרעיון...
עליתי על אחד הצוקים ואילתרתי לעצמי חדר, הלכתי לישון, הייתי
עייף בכל המובנים האפשריים...
כשקמתי השחר הפציע, יכולתי לראות שאריות אור מלמעלה, ההיה נקיק
קטן השמור על ידי שני טרולים אדירים, זו ההייתה היציאה היחדיה
מהכוך?...
כשקמתי ראיתי אנשים מדדים חזרה מהמכרות, הבנתי כמה מזל היה לי,
הרווחתי לילה וחזרתי לישון, אחר כך, בבוקר כשהתחילו לשלוח
אותנו לעבודות, ראיתי טרול שהעמיד קבוצה של אנשים, הצטרפתי,
אין לי מושג למה, אבל זו הייתה החלט מעולה, נשלחנו לעבודה
במאוזוליאום, אחוזת הקבר, הוא הי גדול יותר מכל מבנה שראיתי
מימיי ומפואר יותר מכל חלום, הדבר המעייף היחיד שנזקף לזכותו
היה הזזת הסרקופגים, אבל כאב הג הקל בסיום יום העבודה היה נסבל
בהחלט, המראות חזרו על עצמם כל לילה, הגוויות, היתומים
והאנוסות, גם לטרולים ולמשרתיהם היו הפרווילגיות מיניות שם,
היו להם זקיפים, בני אדם שמינו כדי שישמרו על הסדר, יום יום הם
נרצחו, חיות אדם, ובני אדם שאיבדו כל צלם אנוש, למען האמת לא
יכולתי להאשים אותם....
אבל בכל זאת, התקווה היא שליוותה אותי, עד היום בו פתאום הכל
פסק, היינו אנשים שוב,
המשחררים ההתייחסו אלינו באדיבות, ממש כמו מלאכים, היהה זה
היום המאושר ביותר בחיי...
וההוא נמשך שנים, אין יום שעובר בלי הזיכרון, צוקים חדים כתער
מפלחים את פני השמיים הצבועים בגוון אדום כתום, גוון שטני
ומטיל מורא, הי זה ללא ספק גיהנום עלי אדמות לי, ולכל בני
מיני....
אני מקווה שרובכם הבין את הסיפור, ולמי שלא
joestalin10@hotmail.com
אשמח לענות ולהסביר....