סיפורו של אדם
או - אדמו של סיפור

... אז האיש הזה, שאנחנו מדברים עליו, בתחילה הוא היה תינוק.
הוא נולד ביום אחד. איזה שהוא יום. הוא יכול היה להיוולד יום
קודם או יום אחר כך, אולם דווקא ביום ההולדת שלו, אז הוא
נולד.
מייד כשנולד, נתנו לו הוריו הטריים שם.
עוזי, אהרון, שחף - שם כלשהו. זה כלל לא משנה איך קראו לו.
בגיל 6 הוא עלה לכיתה א' וכמובן שכולם מאוד התרגשו.
ובתמונה שצילמה אותו אמא ביום הראשון הולך לבי"ס רואים רק
ילקוט וזוג רגליים זעירות. ככה זה, ביום הראשון של בית הספר.
אחר כך הוא הלך לתיכון, ולצבא, השתחרר, הלך אחרי ליבו, הלך
לפני ליבו, נפל, קם, שכר דירה, קנה דירה, נישא פעם אחת ואז
ניסה שוב.
וגם נולד לו ילד. כמובן דווקא ביום ההולדת שלו. גם אותו ליוותה
אימו בגאווה ביומו הראשון בכיתה א' והוא אף הספיק ללוות את
נכדו ביום הראשון ללימודים.
ואחר כך הוא מת.
שלוש תמונות של ילקוט נישא על גבי רגליים זעירות.
האיש הזה, הוא כל אחד.

בואו ונשנה לרגע את הסיפור.
האיש הזה שאנחנו מדברים עליו, בהתחלה הוא היה תינוק.
קראו לו אורי, לתינוק הזה. היו לו לחיים ורדרדות ואף כפתורי
כמו שכמעט רק לתינוקות יש. הוא נולד בט"ו בתמוז, 1935.
בגיל 6 הלך אורי בפעם הראשונה לבית הספר. הוא זוכר את הילקוט
הראשון שלו, כמעט חצי מגודלו - הוא דאג.
דאגה בתולית, של ילד.
את הריח של ספר חדש, כמעט הספר הראשון שהיה לו מעולם.
הוא זוכר איך עטף את המחברות בהתרגשות - טבע, חשבון, מולדת...
אחר כך הוא למד במגמה ביולוגית בתיכון העירוני. הוא הלך ללמוד
במגמה הביולוגית, דווקא למרות שחשש מלימודי הביולוגיה, ואולי
היה מעדיף מגמת ספורט או אלקטרוניקה, בגלל שאבא אמר שביולוגיה
זה טוב ואולי יום אחד הוא יהיה רופא. שנים אחר כך הוא עוד כעס
על עצמו על שלא למד את שרצה ואולי היה הופך להיות מישהו שהוא
יכול להעריך באמת, במקום להיות ערימה של טלאים ממעילים ישנים
שאבא שלו לבש כשהיה בגילו.
בצבא, הוא כבר הרגיש שעכשיו זה לא מה שאבא רוצה. שעכשיו, הוא
חייב למדינה.
הוא ניסה להתקבל לסיירת מטכ"ל , התגלגל לבסיס פתוח של הנדסה
קרבית אולם אפילו, במשך שלוש שנים, בכל לילה לפני שהיה נרדם,
הוא נהג לטפוח לעצמו על השכם בשם כל האנשים שישנים עכשיו
בשלווה בבתיהם בזכותו.


כשהוא השתחרר מהצבא, הוא כבר היה אדם אחר. אם תרצו, הוא כבר
היה אדם.
הוא פשט מדיי חאקי ומייד השחיל זוג רגליים שהן כבר לא הרגליים
דמויות הזרדים שסחבו ילקוט בקושי, אל תוך ג'ינס בלוי, העמיס
תיק עצום בגודלו על גבו ושוב נראה לרגע כמו אותו הילד, ונסע
לכבוש את העולם.
הוא התחיל בתאילנד עד שנמאס לו להתנדנד על ערסלים ולדבר על
סמים קלים, והמשיך משם לנפאל. בהודו הוא פגש את עדי וביחד הם
חזרו לארץ. עדי ואורי יצאו ביחד כמעט שלוש שנים ואז, מכורח
הנסיבות, הם נפרדו. אורי כבר היה אז באמצע לימודי תואר ראשון
ביחסי ציבור והיתה לו משרה לא רעה במשרד פירסום קטן.
כחצי שנה לאחר שנפרד מעדי הוא מצא את עצמו מתחת לחופה, עם
שולה, המזכירה במשרד הפרסום בו עבד.
שולה היתה גדולה ממנו בשנתיים וחצי והפעילה עליו לחץ בכל דרך
שהכירה, כך שעוד בטרם עברה כמות הזמן בה הוא הבין שעדי והוא זה
לא זה, הוא ושולה כבר חבקו בן זכר.
גל, הם קראו לו.
ביום שגל נולד, אורי ניהל שיחה ארוכה בקול רם עם עצמו, במהלכה
הבטיח לעצמו עשרות פעמים שלא יכריח את גל ללמוד ביולוגיה
בתיכון.
גל גדל לתפארת ובאמת הביא הרבה נחת לאביו אולם לא מספיק נחת
כדי שירצה להישאר עם שולה ולראותו גדל יום אחר יום וכך שוב מצא
את עצמו אורי עם תיק גדול על השכם, הפעם ללא מטרה.
הוא שכר לעצמו דירה קטנה בכרך והקדיש עצמו לעבודה. הוא כבר היה
אז סמנכ"ל של חברה גדולה לייבוא גרבי ברך. לא היה בו עוד כוח
להעמיד מול עצמו מטרות וללחום עבורן ולכן הוא הסתפק בארוחות
מוכנות ומעין ציפיה עיקשת שהדברים יקרו מעצמם. וכך נקפו השנים
ובצדעיו של אורי כבר זרקה שיבה. גל היה אז בצבא, מפקד של יחידה
ללוחמה בטרור, מקור גאווה להוריו.
הוא רצה, אגב, ללמוד ביולוגיה בתיכון, אולם כשהביא את תכניות
הלימודים לאביו וראה את המבט המבועת על פניו, החליט שאולי
ביולוגיה אינה המקצוע עבורו.
ואז אורי פגש את פנינה.
גם פנינה סחבה איתה כישלון אחד רומנטי או שניים, והשניים
התחברו בכוח של שני אנשים שהם על סף אבדן הזהות שלהם. או על סף
השניה בה זה כבר לא היה חשוב, שהם איבדו אותה.
גם לפנינה היה ילד אחד. ג'ינג'י, קצת חיוור, שלמד משפטים
באוניברסיטה בחו"ל.
אורי ופנינה, שניהם עייפים מהבטחות, הזדקנו להם יחד בדירה
בכרך, עם קוקר ספנייל אחד והמון פסלים מחרס.


לגל נולדו ילדים ואורי ניסה לכפר על נטישתו את גל בילדותו דרך
ילדיו של גל.
וכשהנכד הגדול של אורי היה בן 7, לקה אורי, שהיה אז בן כמעט
60, בהתקף לב ונפטר במקום.
פנינה המשיכה לחיות עם החור הנוראי שנפער בחייה במות חברה
היחיד עוד כשלוש שנים ואז גם היא, בבדידות, החזירה את נשמתה
לבורא.


ואני, לפני פחות משלוש שורות כתבתי שאורי מת בן 60.
והאמת היא, שאורי היה בן כמעט 60 שורות.
והוא נולד ומת עם כל אדם שקורא את הסיפור הזה, שוב נפרד מעדי,
שוב מוליד את גל, שוב מתקיף אותו ליבו.
אורי מעולם לא היה חי יותר מאשר על גבי דפים אלה.
ואולי אין איש בעולם שחי את חייו כל כך הרבה כמו אורי?