כמו מכבש שלוחץ,שמוחץ שמוצץ,את כל כוחותיך .
ואתה נשאר עירום,חסר כל,תקווה.
כי התקווה גם היא,אובדת ברוח,בין עצי ברוש וערבה.
ואתה מרגיש מנותק,מן העולם החיצון,וראשך כמו מדבר,כישימון.
בהתחלה,אתה סובל,מרגיש בודד,מנסה לצאת,
אבל לאט לאט אתה נרגע,מקבל עליך את השלווה,
של האין,של הכלום,ולומד לנצל את הרגע.
הרגע הקט הזה,של מנוחת הנפש.
ואז,רק אז,יש לך את הכוח,לצאת החוצה,
לפרוץ.