קול חריכה.
הגפרור נדלק והאיר פנים ענוגות מתוך החשיכה. מאחוריו נתגלו זוג
עיניים בהירות. הן עקבו בזהירות אחר הלהבה המכלה את הגפרור. יד
עדינה הניחה את הלהבה על קצה הפתיל, עד שתפסה בו הלהבה והחלה
לנגוס בחוטיו. לשניה בודדת גדלה הלהבה, ושקטה מיד לאחר מכן.

הגפרור כובה.

צללים החלו מרצדים על הקירות בקצב הלהבה.

אחותי הגדולה הרכינה גופה אל השולחן והביטה בשעווה הלוהטת. אור
להבה יחידה מאיר את פניה הנאות. היא אחזה בזוג מספריים חלודות
והחלה בוחנת באור הנר כל קצה שערה על ראשה, וכל קצה אשר התפצל
לאיטו גזזה ללא רחם.

המחשבות החלו להציף את ראשי. התחלתי להרגיש מסוחרר מעט.
"מה את עושה?" שאלתי.
קולי נשאר עומד באוויר למספר שניות.
"שתוק!" היא צעקה בפתאומיות, מביטה בי, כדורי עיניה כבר יצאו
מחוריהן לעברי, ועפעפיה אי שם מאחור.
הד קולי התנדף ביעף.
בלעתי את רוקי וחזרתי לשתוק, מביט בלהבת הנר צועקת לעברי.
אחותי הניחה את המספריים, הרימה את מברשת השיער והחלה מברישה
את שערה הארוך.
"קשרים ארורים!" צעקה, בעודה מברישה את שערה בלהט.
יכולתי לשמוע כמה משערותיה נתלשות בכל הברשה והברשה, ואותה
מברשת מבורכת שמרה את השיער היפה לעצמה.
המברשת הושלכה  לרצפה בקול חבטה חזק.
אחותי עמדה מעליה, שערה נפוח, וכמוהו עיניה. ידיה זרוקות כלפי
מטה, ונשימותיה קצובות.
שוב גבה כפוף. שוב היא נמוכה. ואני שונא אותה נמוכה.

הצמדתי את ברכיי לחזי וחיכיתי בשקט לפיצוץ הגדול.

להבת הנר, כאילו ידעה על העומד להתרחש, החלה להשתולל במהירות
מסחררת, שהעפילה מתח בחדר השקט.

עצמתי עיניי וספרתי מעשר לאחור בלחישה מהירה, שנשמעה כשריקה
חרישית.
הגעתי לספרה אחת. צמרמורת מלאה את כל גופי. הידקתי את עפעפיי
לעיניי.

א-פ-ס.



היא צעקה!!!
ושוב הצעקה המסמרת, הצורמת שלה!
אטמתי את אוזניי בכל הכוח! וצעקתי גם אני!
עיניי עוד עצומות! והצמרמורת כבר הפכה לשנאה!

עשר- תשע- שמונה...

שקט.

היא עצרה להתנשף מעט. ואני איתה.
היא הביטה בי בפראות.
אחותי שילחה את הטירוף בעיניה לכיווני. כמעט ויכולתי להביט בו
מתקרב אלי, עד שדבק בי לחלוטין.
להבת הנר שקטה.

כל שראיתי היו זוג עיניה זורחות לאור הנר המבועת.

היא הרימה תמונה משפחתית, שהייתה מונחת על השולחן בתוך מסגרת
מעוטרת.
"תראה אותי אבא!" החלה מדברת אל התמונה.
"אני יפה עכשיו? הא?! אני יפה עכשיו בשבילך?"
רציתי לומר לה כמה יפה היא, אך המשכתי לשתוק.
היא הרימה את המסגרת גבוה והנחיתה אותה בחזקה על הרצפה.
המסגרת התנפצה בקול עז, והתמונה קיפצה משם אל כפות רגליי.
הרמתי את התמונה בזהירות, מנער ממנה שברי זכוכית.
רגשות מעורבים החלו להתקיף.
התמונה הישנה הציגה אותי תינוק, ואותה ילדה, אוחזת בי
בזרועותיה, אצבעותיי הקטנטנות חפנו קובץ שיער מתלתליה הארוכים.
מבטה חודר, ופיה קמוץ. אבא כרך זרוע ארוכה סביב כתפה וחייך.

היא חטפה ממני את התמונה במהירות.
שוב שתקתי. שוב בלעתי את רוקי. שוב עקבתי אחריה במבטי.
שוב היא הרימה את המספריים.
הפעם לא את שערה גזמה, כי אם את התמונה.
לבסוף נותרה היא עם אבא בידה.
אני- התינוק והיא- הילדה דאינו את דרכינו אל רצפת העץ הרקובה.
כאחוזת דיבוק היא קרבה בזהירות את דמותו של אבא המחייך אל האש.

הלהבה התקרבה אל אבא, מעט זהירה, מעט מתרגשת. אט אט היא החלה
לכרסמו ולעכלו לקרבה.
ריח חריף מילא את החדר.
הלהבה גדלה ואחזה כבר ביתר התמונה, מאושרת מטרפה החדש.

אחותי התבוננה בתמונה הנשרפת לאיטה במן אושר עצוב.


אולי היה זה בגלל עשן הלהבות שצרב את עיני,
אולי היו אלו הרגשות, אשר הפתיעו בעת הצפייה באש הלוקחת את אבי
איתה.

פרצתי בבכי.

היא הביטה בי בבהלה.
הלהבות על התמונה כבו, והשאירו את פניו של אבא ממשיכות לחייך.

היא קרבה אלי באיטיות.
צילה על הקיר ממולי הלך וגדל, והלהבה על הנר ממשיכה לרקד.
נשמתי עמוק, חיכיתי למעשה.

היא התיישבה לידי, על הרצפה המטונפת, וחיבקה אותי חזק.
בתחילה גופי היה נוקשה, לא התרגל למגעה הרך.
הרגשתי את ידיה מלטפות את ראשי בעדינות. היא החלה לבכות עמי.
לבכות חזק. והרבה.
חבקתי אותה בחזרה.
האש השתקפה בדמעותיה והאירה דרכן את פניה החבולות.


אפר תמונתו השרופה של אבא החל להתעופף בחדר עם הרוח הקלילה.
הלהבה שקטה, המשיכה להמס את שאריות שעוות הנר ולנגוס בפתיל
בשקט שלה.
קרן אור של בוקר הצליחה לחדור מבין התריסים.



דלת המרתף נפתחה בסערה איומה.
אבא דהר פנימה.
מבטו לא ממוקד, ועמידותו אינה יציבה.
הוא הביט סביבו.
בתחילה ראו עיניו אותי ואת אחותי יושבים מחובקים בפינת החדר,
לאחר מכן נתקל בזכוכית המנופצת על הרצפה. ולבסוף ראה את שאריות
התמונה השרופה.
אבא פסע בצעדים כבדים ומהירים לעבר אחותי, הוא אחז בצווארון
חולצתה ושלף אותה ממני, היא החלה לצעוק בבהלה, ולסמן על חנק.
אבא הטיח אותה על הרצפה והחל בועט בה ברגלו.
קפצתי עליו וניסיתי לעצור בעדו, אך הוא הדף אותי. עוד הספקתי
להריח את הריח המוכר. ריח האלכוהול, אשר דבק לבגדיו ולכל תא
בגופו.
שוב ברחתי לפינת החדר והתכווצתי לתוך עצמי.
עצמתי עיניי בכל הכוח וספרתי מעשר לאחור באותה לחישה מהירה.

עשר-תשע-שמונה-שבע-שש-חמש-ארבע-שלוש-שתיים-אחת-

אותו שנאתי.

-אפס.

הוא עזב את אחותי שרועה על רצפת המרתף.
אחותי שכבה שם דוממת. רק בכתה חרישית מתחת לערמת השערות אשר
הסתירו את פניה. גופה עולה ויורד עם קצב נשימותיה, וידיה
מתעוותות מכאבים בעת כל שאיפה ונשיפה.

הבטתי באבא.
הוא קלט את להבת הנר מרקדת בעצב על הפתיל הקטן.
הוא ניגש אליה. האש קבלה את פניו ביראה, בוערת ומלהבת מולו
בתחנונים. ואבא, בנשיפה אחת בודדה, כיבה את הלהבה, והפכה לשובל
עשן המבקש לברוח.