אדם הפוסל את חיפוש המשמעות לקיומו מתוך אמונה שהיא אינה
קיימת, מחויב למצוא דרך לעקוף את העובדה שההודאה בהעדר המשמעות
כמוה כהענקת משמעות דיאלקטית לקיום. הטענה: "אין לחיי משמעות"
כמוה כטענה "משמעות חיי היא בשאיפה לידיעה שאין להם משמעות",
וזהו אבסורד לוגי. פוסל החיפוש מחויב לטעון שאין בידיו שום
ידיעה על חייו, זולת הידיעה שאין להם משמעות. ידיעה זו היא
הידיעה ההגיונית, התבונית היחידה האפשרית, והיא מונעת את הצדקת
המוסריות. על ידי נטילת כל ידיעה לגבי החיים, ניטל גם הכורח
במעשים מוסריים, ובכללי ההתנהגות הסטנדרטיים. המניע היחיד
שנותר לאדם לפעול מתוקף כללים כלשהם הוא מניע תועלתו האישית,
ועיצוב מניע זה בעזרת כללי התנהגות חברתיים (כללי מוסר) הוא
תוצר של חינוכו מגיל צעיר.

המוסר קיים עבור החברה משיקולי יעילות. אם כך, הקיצוניות של
החברה המוסרית היא חברה שבה ניטלת לחלוטין החירות על מנת לא
לאפשר פעולה לא מוסרית. בהעדר בחירה, לא אפשרית בחירה בחטא.
אלא שחברה זו מנוגדת לנטייתו הטבעית והתמידית של האדם להשתחרר
מכבלים אלה. שאיפה זו נובעת מכך שהמחשבה האנושית אינה הכרחית
עוד במקום שבו אין לו בחירה. התועלת במחשבה היא בכך שהיא מנתבת
את האדם בין בחירותיו לבחירות הנראות לה המוצלחות ביותר,
מבחינת ההנאה האימננטית שלו, שאינה ניתנת לבחינה.

רק האדם החושב שזקוק למחשבה בתור כורח פנימי, זקוק גם לחירות.
האדם זקוק למחשבה כיוון שהיא הדבר היחיד המעניק לו את ידיעת
קיומו. בטענה שאין לחיים משמעות טמונה טענה נוספת - שלחיים יש
ממש, יש קיום. בלי התבונה אין האדם מסוגל להתוודע לקיומו
ולפיכך אינו יכול לשלול אותו, וכך אינו יכול לשלול גם טיעון
זה. רק כך יכול הוא לאשרר את קיומו.

לא זו בלבד שאשרור זה הכרחי מבחינה לוגית כיוון שסתירתו כמוה
כטענה "אני לא קיים", אלא שההכרה בקיום בנפרד מזולתו מהווה
תודעה אימננטית של האדם, כמו הקריטריונים הפנימיים שלו להנאה
באשר היא. היחס בין האדם לזולתו, לסביבתו, בבחינת ההפרדה בין
המתרחש מחוץ לדמיון לבין המתרחש בתוכו, היא ההכרה בקיום. זוהי
ההכרה בכך שהזולת והעולם יוכלו להמשיך להתקיים גם לאחר
היעלמנו, ועל אף אי הנעימות הכרוכה בכך, לכך האדם שואף למעשה.

אם נפסל קיומה של מציאות אובייקטיבית למתבונן, כלומר נטען
שקיומם של אובייקטים במציאות (זולתנו וסביבתנו) תלוי באופן
בלעדי בקיומנו וביכולתנו לחוש, הרי שבתור יוצק המשמעות לחייו
יכול האדם לבחור לעצמו משמעות. כאשר לא קיים כוח עליון המנתב
אותו, דיינו, כיוון שהוא יכול להסתפק במאבק תמידי למציאת
המשמעות; כאשר הוא מוותר על חיפוש המשמעות למען הידיעה שהיא
אינה קיימת ושהוא חולק עם זולתו אותו גורל מר, דיינו, כיוון
שהוא יכול להמשיך את קיומו בידיעה זו; אך כאשר מניח שאין קיום
לכל דבר מלבדו, שולל לא רק את הכורח להתנהגות כזו או אחרת אלא
מעמיד בספק ממשי את עצם קיומו. שכן, לזולת האדם לשים קץ לחייו
בין אם ירצה בכך ובין אם לא; אך אם זולתו אינו אלא יציר
דמיונו, הרי שיהיה בכוחו של האדם למנוע זאת - יתרה מכך, לא
ברור מדוע וכיצד הוא יכול להפסיק להתקיים. אם נפסל הקיום
החומרי לחלוטין, הרי שהפסקת הקיום הרוחני בלבד אינה מניחה את
הדעת, כיוון שהכרח הוא שיהיה לתודעה המשך.

זאת, מכיוון שאם אין לאדם הכופר בקיום האובייקטיבי יכולת שליטה
במתרחש בדמיונו (ניתוב רצוני), כמוהו כמוגבל על ידי נסיבות
טרנסצנדנטיות לו - הווה אומר שכיוון שאינן בשליטתו, הן חייבות
להיות מחוץ לתודעתו. אולם אם לאדם זה ישנה יכולת השליטה על
המתרחש בדמיונו, הרי שכורח הוא שלא יבחר בהפסקת קיומו, או
שתהיה לו האפשרות, ולו ההיפותטית, למנוע את הפסקת קיומו במידה
שירצה. מובן שאין לאדם יכולת זו לבחור להמשיך להתקיים לנצח,
ולפיכך הקיום האובייקטיבי מחוץ לתודעה הכרחי למניעת אבסורד
לוגי.

לנגד כל זאת יוכל הסוליפסיסט לטעון שגם אם יועמד בפני כיתת
יורים, עדיין תהא בידו הברירה האם למות או לא, ולמעשה תהיה בכך
הוכחת קיום הבחירה שלו. על ידי גרימת מותו בתודעתו יוכל להוכיח
לעצמו שיש לו היכולת להפסיק את קיומו, אולם הוכחה זו בדיעבד לא
תהא קבילה אם קיומו ייפסק ותודעתו תכבה, מכיוון שלא קיים
אובייקט חיצוני לתודעה שיוכל לקלוט תמורה זו. אולם בהתעלם מן
הבעייתיות הכרוכה בהפסקת קיומה של התודעה היחידה שקיימת,
מכיוון שאחריה נותר חלל נטול קיום, שקשה לעמוד על טבעו ואפשר
שטמונה בו בעייתיות, עדיין נותרת לו אפשרות יחידה בכדי לעמוד
נגד כורח הגיוני זה - לטעון שלעולם לא ימות. רק בכך יוכל
להעביר מדעתו את הספק הכרוך בקיומם של אחרים, שעלולים לבחור
עבורו את הפסקת תודעתו, או את קיומה של מציאות אובייקטיבית
כלשהי מחוצה לו שתוכל לקלוט את הפסקת תודעתו. באשר לטענה על כך
שלתודעתו הייתה התחלה, יטען שזכרונו מוגבל, שלא על ידי נסיבות
חיצוניות אלא על ידי טבעו (שהרי קיומו הבלעדי לא גורר את קיום
כל התכונות האפשריות בתודעתו), ולפיכך פשוט אינו זוכר את אשר
אירע לפני תחילת תודעתו.

עקב האמור לעיל נקל לראות שהדרך היחידה של הסוליפסיסט להוכיח
לעצמו את קיומו הבלעדי היא הפסקת קיומו באופן רצוני, וכן הדרך
היחידה של זולתו להוכיח לו שאין קיומו בלעדי היא דרך זו בדיוק.
אולם דרך זו מונעת מן הסוליפסיסט להתוודע לצדקתו, במקרה שהוא
צודק; ולמשגהו, במקרה שהוא שוגה. בשאיפתנו לבטל את עמדתו אנו
מבקשים להיות חיצוניים לו וזהו כורח שרק תודות לו נוכל להוכיח
את המבוקש. כך נקשר עצם קיום המציאות שמחוץ לתודעה להוכחת
קיומה; אין אפשרות לגזרו בצורה לוגית מעצם האבסורד
הסוליפסיסטי, ולפיכך אין לו כל ערך עבורנו. על כן עלינו לחפש
דוגמא נוספת שבה הסוליפסיסט, מכיוון שיש לו הכורח לידיעה באשר
למתרחש בתודעתו, יפסול את עמדתו מכיוון שלא תהיה לו יכולת
החלטה בסיטואציה כלשהי.

דוגמת המוות נבחרה להציג את חוסר השליטה על מנת להבהיר שלא
ייתכן שהתודעה בוחרת בכך. אם ייאמר מנגד שהתודעה מבקשת להפסיק
את קיומה בדרך העקיפה למרות שהיא מסוגלת למנוע זאת, הרי שמוות
תוך כדי עילפון בהחלט לא יכול להיות פרי בחירה. כיבוי התודעה
(העילפון) יכול להיות פרי בחירה, אך המוות הנלווה אליו - לא.
במקרה זה המוות מתרחש בלי שהאדם מודע כלל לכך שהוא עומד למות,
ובלי מודעות - לא אפשרית השליטה, מכיוון שלא אפשרי קיום
התודעה. כאשר התודעה כבויה, אין הפרט יכול לטעון שהוא קיים;
ולפיכך קיומו מותנה בכללים הגזורים מן המציאות האובייקטיבית,
החיצונית לו. אם, מנגד, השליטה מתנהלת בתת-מודע, הרי שהיא
חיצונית לתודעה, ולפיכך ישנו קיום של אובייקטים חיצוניים מלבד
הדמיון המודע. בכך אובד על ההנחה הכלח וניתן לטעון באותה מידה
שקיימת מציאות אובייקטיבית שלמה החיצונית למודעות והתואמת אותה
(המציאות הקלאסית) או שקיים רק אובייקט מציאותי אחד שחיצוני לה
(התת-מודע), ויהא זה היינו הך מבחינה מהותית.

הקיום לצד הזולת, שההכרה בו דורשת סיבוך תודעתי כביר, אינו
כרוך בכללים נוקשים שניתן לגזור על ידי ההגיון, ולפיכך מתייחד
בפשטותו. קריטריון ההנאה נועד להורות לאדם את דרכו בתלם קיומו,
כאשר יכולת הניתוח התבונית שלו מעניקה לו את הביקורת המחושבת
של מעשיו, שעלולים לעתים לעמוד בניגוד לאינטרס המיידי שלו.
אולם ככל שמתרחב טווח החישוב, כן גדול הסיכוי שהאינטרס הנבחר,
שהוא מרחיק הלכת ביותר, ייטב לאדם מבחינת הנאתו הפנימית.