היא נראתה כל-כך המומה, כשהפטיש פגע לה בראש, כאילו לא ציפתה
לזה. עמדתי והסתכלתי עליה עוד כמה דקות. זרזיף קטן של דם ירד
לה מהראש ולאחר שהבנתי שהיא מתה כיביתי את הטלוויזיה וחזרתי
לחדר.
עכשיו שכחתי מה רציתי לעשות... איזה דפוקה הילדה הזו!
מה בסך הכל ביקשתי?!
רק רציתי שתכבה את הטלוויזיה בסלון ותלך לראות טלוויזיה בחדר
שלה.
אי אפשר לעשות כלום כששומעים את ערוץ הילדים ברקע, אי אפשר
לשקוע ביגון ורחמים עצמיים... אי אפשר לחשוב אפילו עם היצורים
המצווחים האלה ברקע.
דווקא חיבבתי אותה, לפעמים. אולי עדיף היה אם הייתי מכוונת את
הפטיש לטלוויזיה ולא לראש שלה... היא הייתה רגילה לקריזות שלי
ובדרך כלל הייתה מוותרת לי די מהר וסולחת לי בקלות.
חבל שהיא התעקשה, אבל מה לעשות, אחים קטנים צריכים לדעת מי
הבוס.
כל-כך טוב לי עכשיו, כל-כך שקט.
אולי כדאי שאקח את הכדורים שהכנתי מבעוד מועד עכשיו, הלא
בישראל, משום מה, לא לוקחים רצח של ילדים בני 12 כל-כך בקלות,
גם אם הם במקרה אחים שלך, אפילו אם שמים את הטלוויזיה ממש חזק.
ובכלא כל-כך צפוף ותמיד רועש,נראה לי.
איזה שקט עילאי.