פעם, בממלכה רחוקה רחוקה, וקסומה ביותר, חי לו מלך צעיר, שאת
ראשו מילאו תאבי הבצע בחלומות והזיות, אולם הוא הקפיד לשמור על
שפיותו, והתרחק מהשועלים הרבים שניסו לערוב לו בחורשות
האפלות.
בממלכתו של המלך חיו אנשים רבים, שכולם אהבוהו מאוד, ובניהם גם
חיה לה קבוצה של אנשים שהעריצו את מלכם.
הם היו חולמים עליו בלילות, ומפנטזים על פגישות עמו בימים.
וכך גם הייתי אני. הוא היה כל עולמי, כל חיי. אם העולם היה
במה, וחיי הצגה, הוא היה הגיבור הראשי בהצגתי, הרומיאו שלי.
כל חיי דמיינתי שיום אחד אפגוש אותו.
אולם אבוי! אחרי כמה שנים של מלכות שקטה, קמו להם מורדים רבים
שכלל וכלל לא אהבו את המלך.
והמורדים החדירו שטנה ושנאה בכלל האוכלוסייה הצבועה, שהעמידה
פני ממלכה אוהבת מלכה, אולם עמוק בתוכה בערה אש המרד.
יום אחד, באו כרוזים לעירי והכריזו שמלכנו האהוב מתכנן סיור
בממלכה. הארץ נראתה קטנה מתמיד, שוקקת חיים ושמחה למפגש עם
המלך.
נכנסתי ללחץ. מה אם אני אפגוש אותו, ואני בכלל לא אהיה מיוחדת
בעיניו? מה אם הוא ישכח אותי במהרה? מה אם אני אגלה שהוא בנאדם
משעמם וחסר נושאי שיחה? איך אני אשאיר חותם בזכרונו?

"האם את מוכנה למות למענו?" שאלה הכרזה. מי מפרסם מילקי בעזרת
כזה שלט?! לזה אין לי תשובה. אבל הכרזה הזאת גם העלתה בראשי
מחשבות שהפחידו אותי.
עד מהרה התחברתי לשאר מקריבי הקורבנות ומעלי הזבחים למלכם.
שאלתי אותם את השאלה- איך אתם יודעים שאתם באמת אוהבים אותו?
שבאמת תשאירו אצלו חותם?
"העיניים", הגיעה אלי התשובה.
אחח העיניים. ממעמקי נפשנו מגיעות העיניים. כדלת מסתורין
שמובילה את המתבונן דרך חור המנעול למבוכי הנפש העדינה. נפשנו,
שבה אנו אוגרים את חיינו, ותולדותינו, ורצונותינו, והמאווים
שלנו, נחשפת בכזו ברוטליות דרך העיניים שלנו. אין לה מסתור,
ולא תוכל גם לברוח אפילו אם חפצה נפשה שלה בכך. דרך העיניים
אפשר להבחין באדם האמיתי, ברוח השלווה או חסרת המנוחה שמכילה
את גופנו הכל כך לא מופשט, והכל כך ארצי. רק אדם מיוחד במינו
יכול לקרוא את מפת חיינו דרך העיניים, האחרים סתם משקרים
ומעמידים פנים. רק אדם מיוחד, עם הבנה עמוקה ביותר של היקום
יכול לפרוץ את המנעול החלוד ולהפשיט אותנו מתחפושתנו הכה
יומיומית.
לא ידעתי אם הוא אדם כזה, אבל האם יכולתי לקחת את הסיכון?
אדם אחד משאר אוהבי המלך העלה עוד רעיון שגם העלו מפרסמי
המילקי- כשהוא שואל את עצמו האם הוא באמת מוכן למות למען חייו
שלו, של המלך, ותשובתו היא כן, אז יודע הוא את האמת. יודע הוא
שאהבתו סמיכה יותר מליטרות הדם שיפרצו מגופו ברגע שיחליט למות
למען מלכו.
עכשיו באמת התבלבלתי. כמובן שתשובתי המיידית הייתה- כן. ולא
משנה כמה פעמים בנות כיתתי שאלוני שאלה זו, בחוסר טאקט משווע,
תשובתי לא השתנתה. אבל מה אתם מצפים מילדה שאין לה הערכה
לחיים?

מלאה בביטחון ושמחה, אחרי ש"עניתי" לעצמי על כל השאלות חיכיתי
לבואו.
והוא אכן בא. והארץ געשה ושאגה למראהו, שמחה על הסיור ועם זאת
גם קצת מסובבת בתוך ההילה שהביא הוא עמו.
ואני, כמו כל משוגעת עם הורים בעלי הפרעות פוסט טראומטיות קשות
שנולדו בדור הפרחים והסמים שצרכו עוד בתקופה ההיא השפיעו קשות
על מוחם ושפיותם, הלכתי אחריו לכל מקום, והיה זה בעיני כחזון
אחרים הימים, כי עולמי היה מלא שלווה וריחופים לשמים.
שאר המשוגעים לדבר הלכו איתי, שמחו וצרחו, ולא הקדישו מחשבה
אמיתית לעניין הפגישה איתו.

ואז הגיע היום שבו תשובתי עמדה למבחן.
כרגיל, הלכנו אחריו לכל מקום ובאותו היום הוא החליט להיעצר
ולצאת ממרכבתו. הקהל היה עצום.
אז הוא יצא מהמרכבה, ונפנף לעברנו, שמח וטוב לב.
ואז מתוך ההמון הסואן התפרץ בנאדם לכיוונו של המלך.
בידו אחז אקדח ועל פניו עטה מסכה.
"אז הנה אתה, המלך הגדול! סוף סוף מצאתי לי הזדמנות לסיים את
כל האהבה והשלום שאתה מפיץ סביבך!", אמר וכיוון את אקדחו
לכיוונו של המלך.
באותו רגע הקהל עמד דום, השקט הצורם השתרר. איש לא זז ונע, ואף
אחד גם לא חשב על לפרוץ לכיוונו של המורד ולהכניעו באלימות.
כל המשוגעים, שתמיד הצהירו שיתנו את חייהם למענו שתקו.
רק עיניהם דיברו. ובעיניים שלהם עמדה הבעת פחד, הבעת הפתעה
וחרדה. וגם הבעת בושה, כי ידעו שהתנהגו כמוגי לב..
האם את...האם את...האם את... חזרה והדהדה בראשי השאלה.
האם הייתי מוכנה למות למענו? עיני, שבאותם רגעים לא הביעו דבר,
ראו איך המורד מתכונן ללחוץ על ההדק, ורגלי, שהחליטו לא לחכות
להחלטה ממוחי, נעו במהירות לעברו של המלך.
ב ו ם... נשמעה הירייה. בחיים לא חשבתי שזה יכאב כל כך...
הקליע פגע לי ליד הלב, לא ידעתי אם פגע בו, אבל הרגשתי את הכאב
חותך בבשרי. באיטיות רבה, נפלתי אל הקרקע, הרגשתי כל מאיית
שניה. כל חיי עברו לי בראש. ראיתי את יום היוולדו של אחי, ואת
מציאת הכלבה שלי, ואת הנכשלים בבי"ס לצד המאיות במקצועות
אחרים. ראיתי את הבעת התמיהה על פרצופם של הוריי שהבינו שאני
אוהבת את מלכנו, ומסרבת להפוך למורדת, ראיתי את הבעת הפחד
שעמדה בעיניו של מלכי, וראיתי את האנשים נאספים סביבי, אחרי
שהכריעו את המורד, אובדי עצות.
נפלתי אל הקרקע, שותתת דם, מלאת כאב.
הקולות מסביבי התעמעמו ורק עיניים נשארו פקוחות. מלכי בא אלי,
והביט בעיני, לא ידעתי אם הצליח לקרוא אותם, וגם לא הצלחתי
להבין את עיניו שלו, אולם הוא הסתכל עמוק בתוך עיני ואז סגר
אותן.

התעוררתי בחדר לבן ואפרורי, שקט מאוד.
מסביבי היו מכונות רבות, שחלקן היו קשורות אלי, וחלקן סתם עמדו
שם בציפייה לחולה שיצטרך אותם.
מלכי ישב בכיסא ליד מיטתי, ועיניו היו עצומות. שפתיו היו
קפוצות בכאב, וידיו תמכו בראשו.
"אתה ער?" שאלתי בחשש.
"השאלה אם את ערה, ולא אני! אני כל כך שמח שאת בסדר! את יודעת,
את הצלת את חיי..." הוא אמר.
"עזוב, זה לא כזה ביג דיל.", אמרתי, מזלזלת במעשי.
" יש לך עיניים יפות, את זה אמרו לך כבר פעם?", הוא שאל.
וזהו, באותו רגע הבנתי. הבנתי  שצדקתי. הוא אכן אדם נהדר, הוא
באמת איש נחמד ואוהב, הוא באמת אדם מיוחד.
"העיניים הן הדרך להבין את הנפש, הן חושפות אותנו, והם הרכבת
הישירה ללבנו", הוא אמר ביתר חשיבות.
והמשכנו לדבר, אבל אתם לא תתעניינו בהמשך השיחה. ואני גם
מרגישה טוב היום, תודה ששאלתם. אנחנו גם שומרים על קשר,
ומקפידים לשלוח אחד לשני מברקים. שאר המשוגעים הבינו שהם לא
באמת אוהבים אותו והניחו לו לנפשו. את המורד תפסו וגם כלאו עד
סוף ימי חייו. שאר המורדים קיבלו רגליים קרות אחרי שראו את
המשפט של המורד ההוא, ועכשיו הארץ שוב שקטה ושלווה.
ודרך אגב- אחרי כל מה שקרה, אני פתאום התחלתי לתהות לגבי אהבתי
למילקי. לא יודעת למה. אולי אני פשוט לא מוכנה למות למענו, אבל
אני צריכה שיאיימו עליו באקדח כדי שאדע באמת. יש מתנדבים?