בוקר אחד, בזמן שסעד את ארוחת הבוקר באולם הגדול, ינשוף דואר
התעופף מעל ראשו של הארי והטיל מכתב אל חיקו. עיניו של הארי
נצצו בתקווה. "אולי זה מסיריוס?"
רון והרמיוני שישבו משני צדדיו הרימו את עיניהם מהצלחות והביטו
במכתב בסקרנות. "נו, תפתח אותו," דחק בו רון.
הארי הביט סביבו, וכשהבין שלשאר התלמידים האוכלים את ארוחת
הבוקר לא ממש אכפת מהמכתב שלו, פתח את המכתב והחזיק מולו את
הדף בידיים רועדות.

הארי היקר,
אני מצטער שלא כתבתי לך כבר כמעט חצי שנה. אני מעדיף לא לפרט
במכתב הזה את הסיבות, אבל אני מבטיח לך שהן מוצדקות. אצלי הכל
בסדר, ואני מקווה שגם אצלך הכל בסדר, ושהשנה אתה באמת מתרחק
מצרות. אני נאלץ לקצר, אבל כתבתי לך את המכתב כדי להודיע לך
שאני אגיע להוגסמיד בעוד פחות משבוע. שמעתי ממקורות נאמנים שיש
לכם יציאה להוגסמיד ביום שבת, אז פגוש אותי, אתה יודע איפה.
שלח לי ינשוף כשתקבל את המכתב.
רמוס מוסר לך ד"ש.
שלך, סיריוס.

הארי הרים את עיניו מהמכתב בהתרגשות. "הוא בסדר. הוא מגיע
להוגסמיד," אמר בשקט כך שרק רון והרמיוני יכלו לשמוע אותו. הם
חייכו לאות הזדהות. "הארי, זה נהדר! הוא כנראה סיים סוף סוף את
המשימות שלו," אמרה הרמיוני.
הארי הנהן. "כן. לופין היה איתו כשהוא כתב את המכתב, אז הוא
מצא אותו. אוף, יש עוד ארבעה ימים עד יום שבת..." הוא נאנח.
הרמיוני טפחה על כתפו בחיבה. "אני בטוחה שהזמן יעבור מהר.
קדימה, כדאי שנאכל, עוד חצי שעה יש שיעור שינויי צורה."
"וזה אמור לשנות לו - כי-?" נזף בה רון. "תני לילד לאכול בשקט.
הוא כרגע גילה שהסנדק שלו עדיין בחיים, ושהוא עומד לראות אותו
עוד כמה ימים."
הרמיוני עיקמה את פניה. "בסדר, לא אמרתי כלום." היא שילבה את
ידיה.

הרמיוני טעתה, כנראה בפעם הראשונה בחייה. ארבעת הימים הקרובים
זחלו באיטיות, ונראו כארבעה חודשים עבור הארי. במשך חמשת
החודשים שעברו מאז סיריוס יצא למלא את פקודות דמבלדור, הארי
כבר הספיק לראות בעיני מוחו מחזות זוועה של סוהרסנים תופסים את
סיריוס ונותנים לו נשיקה קטנה. הסיוטים האלה פסקו מלרדוף אותו
רק ביום שקיבל את המכתב.
ביום שבת הארי התעורר בבוקר והתלבש במהירות, וירד במהירות אל
חדר המועדון. רון והרמיוני ישבו על הספה, ונראו מאוד מבואסים.

"אנחנו לא באים איתך," הודיע רון. "פרופסור מק'גונגל שלחה לנו
הודעה שאנחנו מרותקים כעונש על חילופי הקללות שהיו לנו עם
מאלפוי לפני ארבעה ימים. יש לך מזל שהיית בדיוק בינשופריה כדי
לשלוח מכתב בחזרה לסיריוס."
הארי הניד בראשו. "אבל לא זכיתי לראות את מאלפוי עם גיבנת.
עבודה טובה, הרמיוני."
הרמיוני חייכה בגאווה. "תודה. מאלפוי היה שווה את העונש. אני
אומרת לכם, אם הוא יקרא לי עוד פעם אחת... אתם יודעים איך, אני
כבר לא אשלוט בעצמי! קראתי בספר אחד על כל מיני קללות מדליקות,
דו-משמעית..." חיוכה של הרמיוני הפך זדוני.
רון העביר את מבטו המשתאה ממנה אל הארי. "גידלנו פה מפלצת,"
אמר באיטיות.
הארי צחק. "אכן. רון, תשגיח על הרמיוני שלא תעשה שטויות,
וניפגש כשאני אחזור, טוב?"
הארי נפרד מחבריו ויצא לכיוון הדלת הראשית של הוגוורטס.
פחות משעה מאוחר יותר הוא כבר עמד בתחילת הרחוב הראשי של
הוגסמיד. הרחוב, כרגיל, היה מוצף במאות קוסמים ומכשפות מכל
הגילאים, אוחזים בשקיות עמוסות בכל-טוב. הארי החל לצעוד במורד
הרחוב, מתעלם מן הסובב אותו. הוא ידע לאן הוא רוצה להגיע. הוא
הלך בצעדים מהירים, מחייך בנימוס לקוסמים שברכו אותו לשלום. אם
הוא לא היה ממהר כל כך הוא בוודאי היה נעצר ועונה להם בברכת
שלום. הוא המשיך ללכת, ויחד איתו הרחוב התרוקן בהדרגה, עד
שהגיע לאזור בו לא הייתה כמעט נפש חיה, ליד הגשר. הייתה לו
הרגשה מוזרה שמישהו עוקב אחריו. "אני סתם פרנואיד," אמר בלבו,
והלך מבלי להביט אחורה אפילו פעם אחת.
כשהגיע אל ההר, הארי התחיל לטפס ולרוץ בשיפועו, עד שהגיע למערה
המוכרת. כלב גדול ושחור ישב שם על הרצפה.
"סיריוס!" קרא הארי בשמחה.
הכלב נעמד על רגליו, ובבת אחת צמח והפך לאדם גבוה וחייכן.
"שלום, הארי," אמר סיריוס. שיערו הארוך כבר לא היה ארוך, אך
עיניו הכהות עדיין היו שקועות ומרוחקות במידה. הוא חייך אליו,
והארי חייך בחזרה. "אני כל כך שמח שאתה ב-" החל הארי להגיד, אך
נעצר כשראה את המבט המבוהל שהחליף את החיוך על פניו של סיריוס.
הארי הסתובב.
"מאלפוי!" קרא בהפתעה.
מאלפוי עמד בפתח המערה, בוהה בסיריוס בתדהמה. הוא העביר את
מבטו להארי, שהחזיר לו מבט רצחני. "מה אתה עושה פה?" שאל הארי
בזעם.
"שאלה יותר חשובה מזאת," אמר דראקו, "היא מה הוא עושה פה?" הוא
הצביע על סיריוס, שעמד קפוא בפינת המערה. "הוא לא אסיר מסוכן
שהלשין על ההורים שלך?"
הארי צעד קדימה. "הוא לא מסוכן, והוא לא הלשין על אף אחד.
לעומת זאת, אם אתה תספר על זה למישהו, אתה תגלה שאני כן
מסוכן." זה לא נשמע כל כך משכנע כשבא מפיו של הארי, ואכן
מאלפוי גיחך באי-אמון. "אוו, אני משקשק. אני חושב שראיתי את
פאדג' בחנות לציוד קווידיץ'. אני בטוח שהוא ישמח לשמוע מה שיש
לי להגיד לו....."
הארי וסיריוס החליפו מבטים, ואז הארי שב להביט במאלפוי. "אתה
לא תעז."
"נסה אותי," אמר מאלפוי בשעשוע, הסתובב, ויצא מהמערה.
הארי לא בזבז שנייה ומייד יצא אחריו בריצה. הוא תפס אותו
בחולצתו מחוץ למערה. "אתה לא תספר לאף אחד!" קרא הארי בכעס,
והידק את אחיזתו בחולצה של מאלפוי.
חיוכו של מאלפוי התרחב עוד יותר. "ומה בדיוק תעשה לי? איפה
החברים האמיצים שלך? אה, נכון, הם מרותקים..."
הארי עזב את חולצתו של מאלפוי והדף אותו קדימה. "מאלפוי, אני
לא צוחק. זה לא משחק. סיריוס בלק הוא אדם חף מפשע, ואם תלשין
עליו הוא יהיה מת חף מפשע. אני יודע שאנחנו אויבים, אבל אתה
חייב לבטוח בי בקטע הזה."
מאלפוי הפנה לו את גבו והחל לרדת במורד ההר. "אתה צודק. אנחנו
אויבים. לכן אני צריך לעשות מה שכל אויב נאמן אמור לעשות. לסבך
לאויב שלו את החיים," אמר, וצחק צחוק קר שהדהד מעל התהום
העמוקה שמתחתיהם.
הארי החל לרוץ לכיוונו של מאלפוי, והאחרון החל לרוץ גם הוא. הם
רצו במעלה ההר, מתקרבים אל קצה של צוק תלול. "עדיף שתוותר,
פוטר!" קרא מאלפוי. "אין סיכוי שתתפוס אותי-" בשניה האחרונה
הוא הבחין שהגיע לקצה הצוק, ובלם עצמו בפתאומיות. אבן מתחת
לרגלו התדרדרה אל התהום, ומאלפוי החליק יחד איתה, נעלם מעיניו
של הארי.
"מאלפוי!" קרא הארי בבהלה. הוא התקדם אל קצה הצוק והביט מטה,
דבר שגרם לו לסחרחורת קלה.
"אני פה!" שמע את קולו של מאלפוי. הארי הציץ אל התהום, וגילה
את מאלפוי תלוי בידיו מקצה הצוק. בעיניו היה פחד נוראי
וחוסר-אונים שלא נראו בעיניו בעבר. "פוטר!" קרא מאלפוי מתחתיו.
"בבקשה, תעזור לי..." התחנן.
הארי לא חשב פעמיים. הוא נשכב על בטנו ושלח יד לכיוונו של
מאלפוי. "תפוס את היד שלי!" קרא הארי. עיניו הביטו אל תוך
עיניו של מאלפוי, שהיה שרוי בפאניקה ואימה של אדם שיודע שמותו
קרב ובא. הוא שכח מהשנאה שלו כלפיו, שכח מכל מה שמאלפוי עולל
לא במשך ארבע וחצי השנים האחרונות, ורק מתח את ידו עוד ועוד,
מנסה להגיע לידו של מאלפוי.
מאלפוי אחז בידו הימנית בסלע בחוזקה, ומתח את ידו השניה,
שאצבעותיה כבר כמעט נגעו באצבעותיו של הארי. "עוד קצת!" קרא
הארי. "אתה יכול לעשות את זה!"
מאלפוי התרכז בידו המושטת של הארי, ואימץ את כל כוחותיו כדי
להגיע אליה. הוא היה מונף באוויר, בין שמים וארץ, רגליו
באוויר. ידו הימנית כבר כאבה, והתחילה להחליק באיטיות מן הזיז
בסלע בה אחזה...
הארי תפס את ידו של מאלפוי, ומשך אותו בקלות למעלה. מאלפוי נפל
על האדמה הסלעית, ונשם בכבדות, כשהארי מתנשף לידו. מאלפוי
הסדיר את נשימתו, התהפך על גבו, והתיישב על האדמה. הארי נעמד
על רגליו וניער את העפר מבגדיו. "אתה בסדר?" שאל הארי.
מאלפוי בהה בנקודה מרוחקת, אי שם מעבר לתהום. "כן, אני מניח."
זה היה רגע מביך ביותר לשניהם. הארי עמד בידיים משולבות, עיניו
מושפלות לאדמה, ומאלפוי ישב ומבטו נדד למרחקים. "למה?" שאל
לבסוף מאלפוי, אחרי דקות ארוכות של בהייה אינסופית.
הארי הרים אליו אל עיניו בתמיהה. "למה מה?"
"למה הצלת אותי," הסביר מאלפוי, ועדיין לא הסיר את עיניו מן
הנקודה המרוחקת. "חשבתי שאתה שונא אותי."
"טוב... אני כן... כלומר, שונא אותך..." גמגם הארי, "אבל אני
לא מאחל מוות שכזה אף לאויבי הגדולים ביותר. טוב, אולי חוץ
מוולדמורט."
מאלפוי צחק. "כן, הבנתי אותך." פניו הרצינו בחזרה. "אז, אני
מקווה שאני לא חייב לך את החיים שלי, או משהו כזה, נכון? תודה
שהצלת אותי, אבל אני עדיין שונא אותך. וחוץ מזה, יש לי מוניטין
לשמור עליו."
הארי חייך. "אתה לא חייב לי כלום. בוא נגיד ככה- אם אתה לא
תספר לאף אחד על סיריוס בלק, אני לא אספר שהצלתי אותך. מה אתה
אומר?"
מאלפוי נשען על כפות ידיו, והרים עצמו בעייפות מן האדמה. הוא
ניגב את ידיו בחולצתו והושיט להארי את ידו. "עשינו עסק."
הארי עמד ללחוץ את ידו, כשמאלפוי התחרט והנמיך את ידו במהירות.
"לא צריך להגזים," אמר.
הארי משך בכתפיו. "טוב, אז עשינו עסק."

אחרי היום הזה, המצב כבר לא חזר לקדמותו. למרות שהארי ומאלפוי
הצליחו להסתיר את מה שקרה כך שאף אחד לא יחשוד אפילו, היה
ביניהם איזה קשר מוזר שבשתיקה. מאלפוי והבריונים שלו הפסיקו
לרדת על הארי וחבריו, ועיניו של הארי התחמקו מלפגוש בעיניו של
מאלפוי. הם הרגישו מאוד מוזר להיות חייבים אחד לשני, אך אף אחד
מהם לא העז להפר את ההסכם.
עברו מספר שבועות, והשניים כבר התחילו לשכוח מקורות היו ההוא.
הארי מצא לו כבר עניין חדש להתעסק בו - צ'ו. הוא החליט שהיא
התאבלה מספיק, וניגש אליה יום אחד כשישב עם רון והרמיוני
בספריה. היא ישבה בשולחן המרוחק יחד עם שלוש חברות, התלחשה עמן
וצחקקה.
הארי נשם עמוק, ונעמד מול השולחן שלהן. "צ'ו, אני יכול לדבר
איתך?" שאל באומץ.
צ'ו הרימה אליו את עיניה. "היי, הארי," היא חייכה. "כן, בטח."
היא התנצלה בפני חברותיה, והצטרפה אל הארי. הם התרחקו אל אזור
שקט מאחורי שורה של מדפים עמוסי ספרים. צ'ו שילבה את ידיה
ונשענה על הקיר. "על מה רצית לדבר איתי?" שאלה בעניין.
כפות ידיו של הארי התחילו להזיע. הוא התאמן על הרגע הזה פעמים
רבות בחדרו, מול המראה, וידע בדיוק מה הוא הולך להגיד, אבל
ברגע זה הכל נשכח. "מה שלומך?" שאל הארי.
צ'ו צחקה. "זה מה שרצית לשאול אותי? מה שלומי?"
הארי חייך והניד בראשו, וצ'ו קרצה לעברו. "לא חשבתי אחרת,"
אמרה. "אני אעזור לך- זה קשור אולי למישהו בשם סדריק?"
הארי נשם לרווחה. היא ממש הקלה עליו בכל הסיטואציה הזאת.
"כן."
"אז אין לך מה לדאוג, התגברתי עליו ועל המוות שלו. אני יודעת
שזה לא היה באשמתך, למקרה שתהית."
הארי התחיל לתהות אם היא קוראת מחשבות. "אז אני מניח שאת יודעת
מה אני רוצה לשאול אותך."
צ'ו צחקה שוב, והניפה את שיערה החלק אחורנית, מעשה שגרם לראשו
של הארי להסתחרר. "מצטערת, את החלק הזה אני משאירה לך."
הארי לקח נשימה עמוקה, עצם את עיניו, ופקח אותן מיד בחזרה.
"תרצי לצאת איתי מתישהו?" פלט במהירות.
"כן," הגיעה התשובה.
כתפיו של הארי נשמטו בהקלה. הוא חיפש בפניה של צ'ו סימן לכך
שהיא עובדת עליו, אך לא מצא. "באמת? את מסכימה?"
"כן," אמרה שוב צ'ו. "והאמת, אני לא יודעת למה לקח לך כל כך
הרבה זמן לשאול אותי."
הארי הסמיק. "לא חשבתי שאת מוכנה להתחיל לצאת שוב..."
צ'ו רכנה קדימה ונשקה להארי קלות על פיו. "אז טעית," אמרה
בקלילות, וחזרה לשבת יחד עם חברותיה.
הארי הרגיש כאילו הוא מרחף על עננים, והתנודד לכיוון השולחן בו
ישבו רון והרמיוני, מעיינים בכמה ספרים בנושא 'הקסם באירופה
במאה ה-18'. הם הרימו אליו את מבטיהם בסקרנות. "נו?" שאל רון.
הארי צנח על כיסא לידו. "היא הסכימה," אמר בתשישות, כאילו זה
עתה חזר משדה הקרב.
הרמיוני ורון חייכו. "הארי, זה נהדר," אמרה הרמיוני בשמחה.
"אני שמחה שהכל מסתדר עבורך."
רון הנהן. "כן. זה בסדר, אל תשים לב לשני החברים הרווקים שלך.
תהנה. תתאהב. תתחתן. תלד ילדים. תעבור לגור בבית קטן עם גג
אדום, חצר, מוסך, שניים וחצי ילדים, כלב וחתול. אבל אל תשים לב
אלינו, אתה לא צריך לרחם עלינו. אנחנו נתגבר. במילא לאף אחד לא
אכפת מאתנו, אז למה שאתה תהיה שונה? אז נמות בודדים. נמות בבית
קטן, ואף אחד לא ימצא את הגופות שלנו, כי אף אחד לא יטרח לחפש.
לא נורא, אנחנו נתכלה בסופו של דבר."
שתיקה השתררה. הארי והרמיוני תקעו ברון מבט המום. השתיקה
הופסקה רק כשרון התחיל לצחוק. "תירגעו, יא לחוצים! סתם
צחקתי!"
הארי והרמיוני חייכו בהקלה. "לרגע חשבתי שהתחרפנת," אמרה
הרמיוני.
"הוא באמת התחרפן," הארי התגרה בו. "אלא שזה קרה לפני חמש עשרה
שנה. אגב, רון, אין לך מה לדאוג להישאר לבד. אתה תמיד יכול
להתחיל לצאת עם הרמיוני."
הפעם הגיע תורם של רון והרמיוני לתקוע בהארי מבט המום.
"סליחה?" קראה הרמיוני. "אני? ורון? אל תיקח את זה אישית,"
התנצלה בפני רון.
רון משך בכתפיו. "לא לקחתי אישית. באמת, הארי, אתה המחורפן פה!
אני? והרמיוני? חוץ מזה שאנחנו החברים הטובים, אנחנו גם הפכים
מנוגדים לחלוטין. אין סיכוי שיקרה משהו בינינו, אני יכול
להבטיח לך." בדיחה עצמית

הארי וצ'ו אכן יצאו יחד. ואחרי היציאה המוצלחת שלהם, הם יצאו
שוב. ושוב. ושוב. עד מהרה הם הפכו לזוג, הזוג המפורסם ביותר
בהוגוורטס. זה היה צפוי, בהתחשב בעובדה שהיא הייתה המחפשת של
רייבנקלו, והוא היה המחפש של גריפינדור, וגם סלבריטי בעל
כורחו. הם נהגו לטייל במסדרונות הוגוורטס בין השיעורים, להחליף
מבטים מתגעגעים בארוחות באולם הגדול, ולהתנשק מדי פעם אל מול
עיניהם הקנאיות של כל שאר בית הספר.
הארי הבחין שהקנאי הגדול מכל הוא לא אחר מאשר- דראקו מאלפוי.
מאלפוי היה נועץ בהם מבטים רצחניים בכל פעם שעברו לידו,
רצחניים יותר מבעבר. הקנאה שבעיניו הייתה בוערת בכל פעם שהארי
הניח את זרועו על כתפה של צ'ו, או כשצ'ו השעינה את ראשה על
כתפו של הארי.
יום אחד הארי הגיע להחלטה- להתעמת עם מאלפוי. הוא לא אהב את
הרעיון שהאויב שלו מאוהב בחברה שלו, והוא החליט לשים לכך סוף.
זה קרה אחרי שיעור שיקויים. הארי הורה לרון והרמיוני לחכות לו
בחדר המועדון, ונעמד ליד דלת הכיתה בציפייה. כשמאלפוי חלף על
פניו בדרכו אל מחוץ לכיתה, הארי תפס בזרועו ועצר אותו. מאלפוי
הסתובב אליו בהפתעה. "פוטר? מה אתה עושה?"
"אנחנו צריכים לדבר?" אמר הארי, והוביל אותו אל המסדרון ההומה
מתלמידים שיצאו מהשיעור. הם חיכו מספר דקות עד שאחרון התלמידים
עזב את המסדרון, והארי פנה אל מאלפוי. "אני רוצה שתפסיק," אמר
בחדות.
מאלפוי העמיד פני שה תמים. "להפסיק? אני? מה עשיתי?"
הארי הביט סביבו באי-נוחות. "אתה יודע. אתה לא מפסיק לתקוע
מבטים קנאים בחברה שלי, וזה לא מוצא חן בעיניי."
מאלפוי משך בכתפיו. "זאת מדינה חופשית."
"נכון," הסכים איתו הארי, "אבל עדיין, למה אתה רוצה דווקא את
צ'ו? יש עשרות בנות יפהפיות בהוגוורטס, ורובן גם פנויות."
מאלפוי התחיל להתעצבן. "פוטר, אני לא רוצה לנהל איתך את השיחה
הזאת. ייתכן שמאז שקרה מה שקרה אתה חושב שהפכנו לחברים טובים
שמספרים הכל אחד לשני, או משהו כזה, אבל אתה טועה לגמרי. בסדר,
הצלת את חיי, אז הפסקתי להציק לך, ולא סיפרתי לאף אחד על הסנדק
הזה שלך. אתה מרוצה? עכשיו תעזוב אותי בשקט." מאלפוי הסתובב
והחל ללכת לאורך המסדרון.
הארי לא וויתר. הוא רץ אחריו, עקף אותו ונעצר מולו. "רק תגיד
לי את האמת, זה הכל. אתה מאוהב בצ'ו?"
מאלפוי צחק. "נראה לך? באמת, פוטר, תמיד ידעתי שאתה מטומטם,
אבל לא עד כדי כך." הוא עקף את הארי והתחיל ללכת שוב, אך הארי
שוב עצר אותו ונעמד מולו. "למה אתה חייב להיות כזה מניאק? מה
עשיתי לך? מהיום הראשון שהתחלנו ללמוד פה אתה לא מפסיק להתנכל
לי. למה?" שאל, ולא חיכה לתשובה. "אני יודע למה. כי אתה
אוכל-מוות. אבא שלך היה אוכל-מוות, ובטח גם אבא שלו, ואבא שלו,
ואבא שלו. אני בטוח שאבא שלך ממש גאה בך," אמר בטון של זלזול.
מאלפוי נאנח. "מה אתה רוצה? אתה רוצה שאני אוציא את השרביט שלי
ואשלח בך איזו קללה? כי אין לי בעיה לעשות את זה. רק נסה
אותי."
הם החליפו מבטי תיעוב.
"אני לא עומד לעשות כלום," אמר הארי, "אבל אל תדאג, תורך יגיע.
כשאני אגדל להיות הילאי, ואתה תהיה אוכל-מוות, אני ארדוף אותך.
אתה עוד תראה."
מאלפוי גיחך. "אוו, אמא'לה, אני רועד מפחד. ואיך תעשה את זה
בדיוק? בעזרת החבר התפרן שלך והחברה הבוצדמית שלך? או אולי
בכלל בעזרת הסינית הקטנה שלך? לא, בעצם, על מה אני מדבר?
לסינים קטנים יש שכל קטן מאוד. אני בטוח שצ'אנג מקבלת את
הציונים שהיא מקבלת על ידי מתן טובות הנאה למורים...." מאלפוי
פרץ בצחוק סוער מבדיחתו הפרטית.
הארי קימץ את אגרופיו בזעם. "קח את זה בחזרה!"
מאלפיו הניד בראשו כשחיוך מרוצה מרוח על פניו. "לקחת מה בחזרה?
רק ציינתי עובדות, זה הכל."
עד כמה שהארי ניסה להתאפק, מאלפוי הצליח להוציא אותו מדעתו.
הארי אהב מאוד את צ'ו, ויצר האגו הגברי שבו גרם לו לרצות להגן
על כבודה בכל מחיר. מכאן, שהאגרוף שנשלח אל פניו של מאלפוי,
היה בלתי נשלט.
מאלפוי נפל על הרצפה כשהעווית כאב על פניו, שעה שהארי ניער את
ידו הכואבת מהאגרוף הקולני. הארי לא נהג להרביץ לאנשים, ולא
היה רגיל לכאב החד שהתעורר בידו שרק לפני רגע פגעה בפניו של
מאלפוי. האחרון הרים את ראשו מהרצפה ונגע באצבעו בזהירות מרבית
בעינו הכואבת. "יהיה לי פנס!" הוא צעק בעינוי. הוא התרומם
במהירות מהרצפה, ולפני שהארי הבין מה קרה, נעל כבדה עם רגל
בתוכה עפה לכיוון בטנו והפילה אותו אחורנית, כשהוא מתפתל בכאב.
מאלפוי עמד לידו בידיים משולבות. "נהנה?"
הארי פקח את עיניו, למרות שהכאב האיום בבטנו גרם לו לרצות
לעצום אותן בחזרה. "אל תהיה כל כך מרוצה מעצמך," אמר. הוא נשם
עמוק, קם במהירות על רגליו, והתייצב מול יריבו כאילו היו
שחקנים במערבון.
"אני סופר עד שלוש," אמר מאלפוי, עדיין מתנשף, "ואז אנחנו
שולפים. אחת... שתיים... שלוש!"
כל אחד מהם שלף את שרביטו, אך מאלפוי הקדים את הארי.
"בודגונס!" צעק. הארי התכופף במהירות, אך סנייפ, שיצא בדיוק
מכיתת השיקויים, לא היה בר מזל כמוהו. אור כחול פגע בו, ולפני
שהספיק להבין מה קורה כבר צמחו מתחת לזרועותיו שתי ידיים
חדשות, ושתי עיניו התלכדו לעין יחידה וגדולה על מצחו. סנייפ
הסתובב לכיוונם של השניים, והחל לצעוד לכיוונם כשמבט קטלני
בעינו היחידה.
מאלפוי ופוטר קפאו באימה. סנייפ היה מפחיד כשלעצמו, ויתרה מזאת
כשהוא נראה כמו ציקלופ עם ארבע ידיים. הוא הרים את ידו השמאלית
העליונה וכיוון אליהם את אצבעו. "שניכם.... עונש... היום...."
התנשם. "אתם תשלמו על זה!" צעק, וקולו הדהד ברחבי המסדרון.
מאלפוי והארי החליפו מבטים מבוהלים, מלמלו התנצלות חפוזה,
ונמלטו כל אחד לכיוון ביתו.

העונש התקיים בשעה עשר בלילה בכיתת השיקויים. הארי ירד בלב
חושש אל המרתף, ומצא את מאלפוי כבר יושב בכיתה על אחד
השולחנות, ממתין. הוא לא טרח להביט על הארי כשנכנס. הארי המשיך
עד לשולחן האחרון בכיתה, והתיישב עליו. הם ישבו מספר דקות
בשתיקה רועמת, עד שסנייפ נכנס לחדר בסערה וטרק אחריו את הדלת.
פניו היו חבושות בתחבושות לבנות, מלבד עיניו, שכבר חזרו לגודלן
הרגיל. "אני לא אחזור על זה בפעם נוספת, אז תקשיבו טוב," אמר
בטון מאיים. "אתמול נערכה בחדר הסמוך בגרות בשיקויים לכל
תלמידי השנה השביעית, והשאריות של השיקויים עוד נותרו שם.
העונש שלכם הוא לנקות הכל עד מחר בבוקר."
הארי חייך לעצמו. העונש לא נשמע קשה במיוחד. הוא לא ראה אם גם
מאלפוי מחייך, כי גבו היה מופנה אליו. הוא התחיל להיבהל כשראה
שסנייפ מחייך את חיוכו הרשע והמפורסם.
"אחריי," פקד. השניים קמו מהשולחנות בצייתנות, וסנייפ הוביל
אותם אל דלת סמוכה. סנייפ פתח את הדלת, והשניים פערו את פיהם
בהלם. מולם ניצב חדר ענקי, כמעט בגודל האולם הגדול. עשרות
טורים של שולחנות עמדו שם, ועליהם אולי אלפי בקבוקונים ונוזלים
בכל מיני צבעים שהיו שפוכים על השולחנות ועל הרצפה.
"אה, נכון," אמר סנייפ בגיחוך קל, "שכחתי לציין שאת הבגרות עשו
גם קוסמים נוספים שהיו זקוקים להשלמת בגרויות, וכמה תלמידים
מצטיינים מהשנה השישית. בסך הכל שלוש-מאות נבחנים.
הארי בהה בחדר בזעזוע. את כל זה עליו לנקות עד מחר בבוקר, יחד
עם מאלפוי. הוא לא ידע מאיזה חלק חשש יותר.
"וכמובן, הייתי מציע שתיזהרו, מפני שכמה מהמרכיבים פה עלולים
לגרום לתופעות לוואי לא כל כך נעימות. תיהנו," אמר סנייפ, סגר
עליהם את הדלת ונעל אותה.
"הלך עלינו," אמר הארי.
"הלך עליך," אמר מאלפוי.
הארי הביט במאלפוי, והפנה מיד את מבטו לכיוון השני כשהבין שהוא
רציני. "אני מצטער," אמר, למרות שלא ממש התכוון לכך.
מאלפוי לקח מטלית מארון סמוך, והושיט מטלית נוספת להארי.
"עכשיו מנקים, בלי דיבורים. אני רוצה לחזור למיטה שלי כמה
שיותר מהר."
הארי נאנח והתחיל לנגב את השולחן הראשון, נזהר שאצבעותיו לא
יגעו בנוזלים הצבעוניים והבוהקים. הם עבדו במשך כשלוש שעות, עד
שהארי החל להתעייף והתיישב על אחד השולחנות הנקיים. הוא הביט
במאלפוי שקרצף במרץ נוזל ירוק דביק. "אתה לא חושב שהגיע הזמן
לעשות הפסקה?" שאל הארי.
מאלפוי העיף אליו מבט קצר, ואז חזר למלאכת קרצוף הנוזל המרדן.

הארי הביט סביבו בשעמום. הם בקושי הספיקו לנקות רבע אולם בשלוש
השעות שעברו. זה היה יותר קשה ממה שנראה למראית עין. "אז אתה
דלוק על צ'ו?" שאל.
מאלפוי זרק את המטלית על השולחן והסתובב אל הארי בכעס. "עוד
פעם היא? די כבר! לא מיצינו את הנושא?"
הארי הניד בראשו. "לא ענית לי עדיין על השאלה. אתה מרגיש משהו
כלפי צ'ו?"
מאלפוי נאנח והרים את ידיו בכניעה. "לא! אני לא מרגיש כלום
כלפי צ'ו, בסדר?"
הארי הביט בו בחשדנות. "אתה בטוח? פשוט, המבטים ששלחת
אלינו......."
"לא אכפת לי מצ'ו!" צעק מאלפוי בעצבנות. "היא לא מעניינת אותי
בשום אופן! עכשיו אתה יכול לשתוק ולחזור לעבודה?"
אבל הארי לא וויתר. "אז תקל על החיים של שנינו, ופשוט תגלה למה
אתה מקנא בי." הארי שנא להיות כזה קרצייתי, אבל הסקרנות הביסה
אותו. מלבד זאת, הוא ממילא תיעב את מאלפוי, כך שלא היה אכפת לו
לשגע אותו.
מאלפוי איבד את עשתונותיו. הוא התקרב אל הארי בצעדים מהירים,
עיניו נעוצות בו באופן שהבהיל את הארי. "אני לא מקנא בך,"
סינן, "אני מקנא בצ'ו." ובמילים אלו הוא חצה את החדר, פתח את
הדלת בעזרת לחש 'אלוהומורה', וטרק אותה אחריו.
הארי נותר ישוב על השולחן, המום. הוא ניסה לעכל את מה ששמע
עכשיו. אני לא מקנא בך, אני מקנא בצ'ו. המילים הדהדו במוחו.
הוא חשב שהבין את כוונתו, אך קיווה שהבין בצורה שגויה. הוא קם
באיטיות מהשולחן, נטל לידו את המטלית, והמשיך בניקוי השולחנות,
כשהמחשבות מתרוצצות בראשו ולא נותנות לו מנוח.

הארי חזר לבית גריפינדור בשש בבוקר. הוא נכנס ישר למגורי
הבנים, וצנח על מיטתו בתשישות שכמוה לא חווה כבר זמן רב. הוא
נרדם מייד כשהניח את ראשו על הכרית. רון העיר אותו בשעת צהרים
מוקדמת, והארי קם ממיטתו באי-חשק. הוא התמתח ופיהק בקול. "מה
השעה?" שאל.
"כמעט אחת," אמר רון, ופתח את התריסים של החלון. "מתי חזרת?"
"שש," השיב הארי ופיהק שוב.
"שש? ואו, סנייפ באמת התעלל בכם הפעם. נו, אז איך היה לחלוק
עונש עם מאלפוי?"
הארי עצם את עיניו. "בסדר. לא החלפנו אף מילה." הוא פקח שוב את
עיניו.
רון גיחך. "היה לך מזל, אה? חשבתי שכבר תהרגו אחד את השני."
הארי אילץ עצמו לחייך, אך מבפנים הוא נקרע. בפעם הראשונה בחייו
הוא הרגיש רחמים כלפי דראקו מאלפוי, במקום שנאה טהורה. הוא לא
אהב את השינוי הזה, זה היה משונה מדי. ראשו כאב. כל הלילה הוא
עמל ועמל כדי לסיים את ניקוי האולם, לבדו. הוא לא הרגיש טינה
כלפי מאלפוי על שנטש אותו, למרות שהרגיש קצת עצבני. הוא לא היה
רגיל לכל התחושות הללו. כלל לא.
הארי ורון ירדו יחדיו לאולם הגדול לארוחת הצהרים. לאכול ארוחת
צהרים כארוחת בוקר, גם לזה הארי לא היה רגיל, אבל זה לא היה
השינוי הקיצוני ביותר.
כשהגיעו לאולם הגדול, הארי נעצר וסקר בעיניו את השולחנות.
מאלפוי ישב בשולחן סלית'רין לבדו, רחוק מקראב וגויל וכל שאר
חבריו לבית, ובעיניו היה מבט נוגה. מאלפוי הבחין בהארי, ופניו
קדרו אף יותר. רון, שלא הבחין בדבר, המשיך ללכת לכיוון שולחן
גריפינדור, והארי מיהר מאחוריו. הם התיישבו מול הרמיוני שכבר
ישבה במקומה. "בוקר טוב, הארי," היא חייכה לקראתו.
"בוקר טוב," אמר הארי בפיזור דעת. הוא הרים את עיניו לכיוון
שולחן סלית'רין, אך כיסאו של מאלפוי היה ריק. עיניו של הארי
נדדו לכיוון דלת האולם הראשית, ונעצרו על גבו של מאלפוי שיצא
מן האולם. הארי קם על רגליו. "אני תכף חוזר," מלמל, והחל לרוץ
לכיוון הדלת.
"אבל תכף מתחילה הארוחה!" קראה אחריו הרמיוני, אבל הארי כבר
נעלם מעיניה. היא החליפה עם רון מבט תמה. "מה קרה לו?" שאלה.
רון משך בכתפיו. "אין לי מושג. אולי הוא עוד עייף מאתמול, הוא
הרי חזר לחדר בשש בבוקר."
הרמיוני הביטה בדלת, שהארי יצא קודם דרכה. "אני לא חושבת שזה
זה. משהו קורה פה. אולי קרה משהו עם צ'ו? אולי הם רבו?"
רון העיף מבט אל שולחן רייבנקלו, שם מצא את צ'ו יושבת עם
חברותיה, עליזה כרגיל. "לא נראה לי," השיב. "היא נראית לי
כרגיל. משהו אחר קורה פה...."

הארי השיג את מאלפוי ותפס בשרוולו. מאלפוי הסתובב בכעס. "שוב
פעם אתה? מה עכשיו?"
הארי התנשף מהריצה המהירה. "אני חושב שאנחנו צריכים לדבר. אתה
לא חושב?"
מאלפוי הביט סביבו, ואז אמר באי-חשק, "טוב, אבל לא פה." הם
החלו ללכת בשתיקה, זה לצד זה, עד שיצאו מהטירה אל המדשאות. הם
חיפשו פינה שקטה, והתיישבו על הדשא הלח.
"אוקיי. מה קורה פה?" התחיל הארי. "מה קרה אתמול? אתה היית
רציני?"
מאלפוי שיחק באצבעותיו בעלה גדול וירוק, ופרק אותו לרצועות
דקות. "אני תמיד רציני," השיב.
הארי נאנח. "נו, אני מדבר ברצינות, מאלפוי. התכוונת למה שאמרת?
אתה מקנא... בצ'ו?"
מאלפוי לקח את הרצועות הדקות והחל לגלגלן לכדורים קטנים. "כן.
זהו? אני יכול ללכת?"
הארי הניד בראשו. "נראה לך? אני רוצה קודם להבין מה קורה פה!"
מאלפוי הרים את ראשו והביט בהארי. "מה יש לך להבין? ידעתי שאתה
טיפש, אבל לא חשבתי שעד כדי כך."
"מאלפוי-"
"תפסיק לקרוא לי ככה!" התעצבן מאלפוי, שעכשיו כבר הפך לדראקו.
"קוראים לי דראקו, זוכר? אני חושב שעברנו כבר את שלב הרשמיות,
לא?"
הארי התחיל להרגיש ממש לא בנוח. השיחה נעשתה מוזרה יותר ויותר
מרגע לרגע.
דראקו הרים את כדורי העלים הקטנים והחל לזרוק אותם אחד אחד
לכיוון עץ קרוב. הוא הצליח לקלוע בכל זריקה. "טוב, תקשיב לי,
ותקשיב לי טוב, כי אני לא אחזור על זה עוד פעם." הכדורים שבידו
נגמרו והוא ניקה את ידיו במכנסיו. "אני מאוהב בך." ובמילים
אלו, הוא קם על רגליו, והלך משם בשלווה, כאילו לא התוודה הרגע
באהבתו כלפי הארי. וידוי אהבה אולי לא היה נשמע להארי כל כך
מוזר, אילולא דראקו היה אויבו הגדול ביותר (אחרי וולדמורט),
וגם זכר מצוי. היו בנות שהתאהבו בו, אבל מעולם לא בן. גם
דראקו, מצדו, לא היה רגיל להתוודות באהבתו כלפי אויבו הגדול,
שהיה במקרה גם זכר מצוי. הארי נותר יושב על הדשא בפה פעור,
המום. זהו, כבר לא נותר לו מקום לספק. הוא צדק.
הארי לא חזר לאולם הגדול. במקום זאת הוא נכנס לחדר המועדון של
גריפינדור, והתיישב על כורסא קטנה. הוא ישב שם במשך כחצי שעה,
בוהה בקיר הנגדי, שקוע במחשבות, עד שתלמידים החלו להיכנס אל
חדר המועדון, דבר שהפר את בהייתו האינסופית. הוא התאושש מעט,
החליף תנוחה, וחזר לבהות בקיר הנגדי ולשקוע במחשבות. כשרון
והרמיוני חזרו, כבר לא נותרה לו ברירה אלא לחזור לתפקוד
נורמטיבי.
הבעה מודאגת עלתה על פניהם של רון והרמיוני כשראו אותו. "הארי,
מה קורה איתך?" שאל רון.
"זה בקשר לצ'ו?" שאלה הרמיוני.
"רבתם או משהו?" זה היה רון.
"אתה רוצה לדבר על זה?" שוב הרמיוני.
"כי אם אתה לא רוצה, אתה לא חייב-" התחיל רון, עד שהארי קטע
אותו בחיוך קטן. "אם תתנו לי הזדמנות לענות, אני עלול אפילו
לענות."
שני חבריו הטובים חייכו במבוכה. "דבר," אמר רון.
"לא קרה כלום," אמר הארי. "אני מרגיש קצת לא טוב, וזה הכל."
"אבל פספסת את ארוחת הצהרים," ציינה הרמיוני.
"אין לי תאבון," אמר הארי בכנות. הוא באמת לא הרגיש רעב. יתרה
מזאת, הוא הרגיש שאם יכניס דבר מאכל לפיו, הוא ייצא בחזרה,
באותה דרך. "אל תדאגו לי, באמת אין מה לדאוג. אני בטח ארגיש
טוב יותר תוך כמה שעות. אני רק צריך קצת שקט ושלווה, וזהו."
הרמיוני התיישבה לידו והניחה יד על מצחו. "אין לך חום,"
הודיעה. "אבל אם אתה מרגיש ממש רע אתה יכול ללכת למדאם
פומפרי...."
"לא צריך," הארי הרים את ידו. "רק שקט ושלווה, זאת התרופה
הטובה ביותר, סמכו עלי."
רון והרמיוני החליפו מבטים של מה-נעשה-עם-הילד-הזה, והלכו
להתיישב בספה מרוחקת ממנו. הארי נשען אחורנית, והניח לעיניו
להיעצם.

הוא חלם על צ'ו. היא הייתה כל כך יפהפייה וזוהרת, יותר מתמיד.
הם ישבו מחובקים על ענן בשמיים, ענן לבן וצמרירי ורך. ראשה היה
מושען על כתפו. "אני אוהב אותך," אמר הארי.
"גם אני," אמרה צ'ו, אלא שקולה היה שונה. הוא היה יותר נמוך,
קול גברי. היא הרימה אליו את ראשה, אלא שראשה כבר לא היה ראשה.
במקום צ'ו ניבט אליו דראקו. הוא חייך אליו, חיוך שחושף שיניים
צחורות.
הארי צרח בבהלה. הוא פקח את עיניו, והוא היה שוב בחדר המועדון.
כולם מסביבו התנהגו כרגיל, אז כנראה שהוא לא צרח באמת. הוא שמח
שלא, כי אחרת היה צריך להתחיל להסביר את פשר צריחתו. הוא החליט
מה לעשות- הוא ילך לשוחח עם צ'ו. בוודאי כשיראה את תווי פניה
הזכים, הכל יישכח ממנו.
הארי נופף לכיוונם של רון והרמיוני ששיחקו בשח-קוסמים, ויצא
מחדר המועדון. הוא החל ללכת בכיוון שאותו כבר זכר טוב. כשהוא
וצ'ו התחילו לצאת ביחד, הם סיפרו אחד לשני על מיקום הבתים
שלהם. הוא פגש את צ'ו בדרך לבית רייבנקלו.
צ'ו חייכה כשראתה אותו. "הארי, אני בדיוק בדרך אליך!" אמרה,
והם התנשקו קצרות.
"ואני בדרך אליך," אמר הארי בחיוך. "רציתי לדבר איתך על
משהו."
"בוא החוצה," הציעה צ'ו. "יום יפה היום."
הארי ידע טוב מאוד מה היה מזג האוויר באותו יום, והוא אכן היה
נעים. עם זאת, היציאה למדשאות העלתה בו זיכרון לא כל כך נעים.
"לא, בואי נישאר בפנים. אפשר ללכת לספריה, אם בא לך. תמיד אפשר
למצוא שם פינה שקטה."
צ'ו משכה בכתפיה. "בסדר, לא ממש אכפת לי."
הם אחזו ידיים והלכו לכיוון הספרייה. צ'ו הבחינה בפניו
הרציניות של הארי. "הארי, הכל בסדר?" שאלה בדאגה.
הארי ליטף את לחייה בחיבה. "כשנגיע."
הם נכנסו לספריה ומיד המשיכו ללכת עד סופה, למקום בו לא ישבו
תלמידים. הם התיישבו זה מול זה, והחזיקו ידיים מעבר לשולחן,
אצבעותיו משולבות באצבעותיה. הוא הביט בעיניה בריכוז, כאילו
מנסה לראות שם משהו שלא ראה בעבר.
"אנחנו פה. עכשיו, מה קרה?" שאלה צ'ו בסקרנות.
הארי נשם עמוק. "כלום, סתם רציתי לראות אותך. התגעגעתי."
חיוך עלה על פניה של צ'ו. "גם אני התגעגעתי." הם התנשקו שוב.
משהו בנשיקה היה קצת שונה, לפחות עבור הארי. הוא לא ידע אם גם
היא מבחינה בהבדל. נראה היה שלא, כי כשהרחיקו את ראשיהם, חיוכה
רק גדל. "אבל זה לא אומר שאתה יכול לעבוד עלי," אמרה צ'ו
בישירות. "משהו מעיק עליך. שפוך."
הארי הרים את עיניו לתקרה. הוא קיווה שהיא לא תשים לב, אבל היא
שמה לב. הוא הנמיך את עיניו בחזרה לגובה עיניה. "היה לי יום
מוזר," אמר הארי. "יום מוזר שהתחיל כבר אתמול בלילה."
"אתמול בלילה?" התפלאה צ'ו. "אה, נכון, העונש עם מאלפוי. הוא
אמר לך משהו?"
"אפשר להגיד," אמר הארי.
"מה הוא אמר?"
"לא משהו חשוב," אמר הארי, "אבל זה לא משנה. כל שחשוב זה
שעכשיו אני איתך, ועכשיו הכל בסדר." אבל הכל לא היה בסדר. משהו
השתנה, וקול קטן בראשו של הארי לא הפסיק להזכיר לו זאת. הוא
עדיין אהב את צ'ו, אבל עכשיו הוא הרגיש כאילו היא לא הבן אדם
שאיתו הוא הכי רוצה להיות באותו הרגע. התמונה של דראקו מחלומו
עלתה לנגד עיניו, ופתאום זה כבר לא היה מבהיל.
צ'ו הביטה בעיניו. "הארי," אמרה.
הארי לא שמע אותה.
"הארי," אמרה שוב, ברכות.
הארי חזר למציאות. "מה?"
"איפה אתה?" שאלה צ'ו.
הארי היה מבולבל. "מה זאת אומרת? אני פה."
צ'ו הנידה בראשה. "התכוונתי, איפה אתה? מה שבטוח, אתה לא
איתי."
הארי נותר מבולבל. "אני לא מבין על מה את מדברת-"
"על מה חשבת מקודם?" קטעה אותו צ'ו. "נראית ממש מהורהר."
הארי משך בכתפיו. "לא יודע, בטח סתם חלמתי בהקיץ. מה הבעיה?"
"אין בעיה," אמרה צ'ו, אך בלבה עדיין נותר חשד. "יש לי שיעורים
בלחשים, אני צריכה ללכת. נתראה בערב?"
הם נפרדו בנשיקה, וצ'ו יצאה מהספרייה. הארי המשיך לשבת ליד
השולחן, אובד עצות. הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו. עד אתמול צ'ו
הייתה הדבר הנפלא ביותר בחיים שלו. והיום... היום הוא כבר לא
בטוח שהוא עדיין אוהב אותה. היא נהדרת, היא חכמה, היא יפה, היא
מוכשרת, היא מקסימה - אבל הוא לא אוהב אותה. הוא המשיך לראות
את דמותו של דראקו לנגד עיניו, וזה שיגע אותו. הוא צבט את
זרועו בתקווה להתעורר, אבל במקום זאת הוא חש רק בכאב.
הארי נותר בספרייה עוד כשעה, עד שתלמידים החלו למלא אותה, ורעש
הציף את הספרייה ואת אוזניו של הארי. הוא התחיל ללכת באיטיות
לאורך המסדרון, הוא הלך כחולה-סהר, כהוזה. תלמידים שעברו לידו
נעצו בו מבטים סקרניים. הם לא היו רגילים לראות את הארי פוטר
המפורסם כל כך מטושטש, ועוד לבדו. רון והרמיוני תמיד ליוו אותו
לכל מקום, אבל הפעם הוא רק רצה להיות לבדו.
אחרי כמה צעדים נוספים הארי שינה את דעתו. הוא לא רצה להיות
לבד. הוא הרים את ידו השמאלית בכבדות והציץ בשעון. אימון
הקווידיץ' של סלית'רין אמור להתקיים עכשיו.
"אני מטורף," חשב הארי בלבו. "פשוט ירדתי מהפסים." ועם זאת,
הוא המשיך ללכת לכיוון המדשאות. הוא הגיע אל מגרש הקווידיץ'
והמתין בכניסה. דראקו בדיוק תרגל את תפיסת הסניץ' המוזהב. הוא
חתך את שמי המגרש במהירות, טס אחרי נצנוץ הזהב. ורק אז הארי
נזכר. גריפינדור הם אלה שמתחרים נגד סלית'רין בשבוע הבא. הארי
יתחרה בדראקו.
"כמעט תפסת אותו!" קרא אחד מחברי קבוצת סלית'רין, בריון מגודל
ונבוב-שכל.
ידו של דראקו התקרבה אל הסניץ', הוא כמעט תפס אותו.... והבחין
בהארי. הוא איבד את ריכוזו וכמעט נפל מהמטאטא. כשחזר להתרכז
בטיסה, הסניץ' כבר נעלם. דראקו פלט קללה עסיסית והנמיך את
מטאטאו לכיוון האדמה. הוא התעלם מקריאות חבריו לקבוצה, אחז
במטאטאו ביד אחת, והלך בכעס לכיוון הכניסה למגרש. הוא חלף על
פניו של הארי מבלי לומר מילה ונכנס אל חדר ההלבשה. הארי הסתובב
והלך אחריו. דראקו הניף את שרביטו מול תא מאורך, והוא נפתח
בתנופה. הוא הוציא מהתא מגבת, ניגב את פניו שהיו נוטפים זיעה,
והציץ בראי שהיה מוצמד אל דופן התא. פניו של הארי ניבטו אליו
מן הראי. הוא הסתובב, שלח בהארי מבט עצבני, והסתובב בחזרה אל
התא.
הארי לא ידע מה להגיד. הוא לא תכנן מה להגיד. כל שידע הוא
שדראקו היה האדם היחיד שרצה לראות באותו הרגע. הוא נשען על
הקיר ושילב את ידיו בסבלנות.
דראקו הוציא מהתא מכנסי ג'ינס כהים וחולצת טריקו. הוא עמד
לפשוט את מדי הקווידיץ' שלו, אבל התחרט ופנה להארי. "תסתובב,"
אמר לו. "אני לא חושב שהגענו כבר לרמה כזו של קרבה."
הארי התנצל והסתובב. הוא הרגיש את בטנו מתהפכת לנוכח הידיעה
שדראקו נמצא שם מאחוריו, מחליף בגדים.
"סיימתי," הודיע דראקו, וחזר להביט בראי הקטן.
הארי הסתובב אליו. דראקו הבריש את שיערו הבלונדיני ושוב פנה אל
הארי. "אז מה אתה עושה פה? מנסה לבלוש אחרי סלית'רין, לבדוק את
המהלכים החדשים שלנו?" שאל בחשדנות.
הארי הניד בראשו. "מה פתאום! באתי... לדבר איתך."
פניו של דראקו הרצינו. "אז למה אתה מחכה? דבר?"
אבל להארי שוב לא היו מילים. הוא הצטער שלא תכנן מראש מה יגיד
לו. דראקו הבחין במבוכתו. "אני מקווה שברור לך שהעובדה שאני
מאוהב בך לא סותרת את העובדה שאני שונא אותך."
הארי האדים. "כמובן."
דראקו בחן את דלת חדר ההלבשה, מוודא שאיש לא נכנס. "נו? ו-?"
אמר דראקו בקוצר-רוח. "אין לי את כל היום, במיוחד לא בשבילך."
הטון בקולו של דראקו היה קר, אבל עיניו הראו משהו אחר. עיניו
הראו רוך, רוך שמעולם לא ניכר בדראקו. למעשה, זו הייתה הפעם
הראשונה בשבילו שעיניו הראו משהו אחר מלבד שנאה טהורה.
הארי צעד קדימה, ונעצר. "חשבתי הרבה על מה שאמרת לי..." מלמל.
דראקו בהה בו, כאילו מצפה שישלים את המשפט.
"ונפגשתי היום עם צ'ו," המשיך הארי.
סקרנותו של דראקו עלתה וגאתה בו. "נו?" דחק בו.
"ו...." הארי לא ידע איך לנסח את זה במילים. "משהו היה שונה.
אני לא יכול להסביר."
"נו?" דראקו הרגיש שהוא מתפוצץ מהסקרנות.
הארי נשם עמוק. הוא פחד, פחד כמו שלא פחד מעולם. פחד יותר
מדו-קרב מול וולדמורט, או אפילו משיעור שיקויים עם סנייפ. הוא
היה מבועת. הוא חייך חיוך ביישן. "אני לא ממש טוב בקטעים
האלה...."
הם עמדו שם במשך כמה רגעים, מביטים אחד בשני. דראקו כבר הבין
מה הארי רצה להגיד. הוא ראה זאת בעיניו, בחיוכו, ואפילו בקולו.
הארי לא היה שחקן טוב. הם המשיכו לעמוד שם עוד כמה רגעים
ארוכים, כמו שני פסלים, עד שדראקו סוף סוף אזר אומץ. הוא התקרב
אל הארי, נעמד מולו, ונישק את שפתיו בתשוקה. הארי הופתע
בהתחלה, אך לא התנגד, ונסחף אל תוך מערבולת חושים, שכמוה לא חש
אפילו עם צ'ו. הם עמדו שם דקה ארוכה, שקועים רק אחד בשני. זאת
הייתה בשביל שניהם חוויה חדשה. אפילו יותר מחוויה, התחלה של
מסע חדש. היה זה היום הראשון בשארית חייהם.
צעדים כבדים נשמעו מבעד לדלת. הארי ודראקו התנתקו בבהלה,
מבועתים. דראקו הצביע על ארון ריק וארוך שעמד בפינת החדר,
והארי הנהן, נכנס אל הארון וסגר את הדלת. דראקו בחן את פניו
במראה, והוקל לו לגלות שלא נותרו עליו סימנים למה שקרה. הדלת
נפתחה, וקראב וגויל נכנסו פנימה יחד עם חברי קבוצת הקווידיץ'
של סלית'רין.
"היי, דראקו," אמרו קראב וגויל פה-אחד.
דראקו הנהן לעברם. "מה אתם עושים פה?" שאל, מלטף את צווארו
באי-נוחות.
שני הבריונים וידאו ששאר הסלית'רנים עסוקים בענייניהם, והתקרבו
אליו. "בקשר לפוטר," אמר גויל בשקט.
דראקו העיף מבט חטוף לכיוון הארון שעמד קרוב אליהם. "לא עכשיו,
זה לא זמן מתאים."
"אבל, דראקו," אמר קראב בהבעה של גולם, מה שלא היה שונה מהבעתו
הרגילה. "אנחנו תמיד מוקפים באנשים, ואין זמן יותר טוב
מעכשיו."
דראקו העיף עוד מבט לכיוון הארון, אך בדיוק קראב חלף על פניו
ונשען... על הארון. דראקו קיווה שהארי לא נחנק שם בפנים.
"אמרתי לכם כבר, לא עכשיו? מה כבר כל כך דחוף?"
גויל משך בכתפיו. "איך אתה מתקדם?" שאל. "פוטר כבר מאמין לך?"
דראקו נשם באיטיות. "אני לא יודע על מה אתה מדבר."
קראב וגויל גיחכו בטיפשיות. "אולי אנחנו קצת טמבלים, אבל לא עד
כדי כך," אמר קראב. "כבר גרמת לו להאמין לך שאתה מאוהב בו?"
ראשו של דראקו החל לכאוב. "לא. קדימה, בואו נצא מפה, נחפש מקום
אחר לדבר בו." הוא הרים את תיק האימונים שלו, חיכה עד ששני
הדיקטים המגודלים עזבו את החדר, ואז לחש לכיוון הארון. "אני
מצטער, הם... הם סתם טיפשים, אתה מכיר אותם." הוא יצא
בעקבותיהם.
הארי המתין בתוך הארון עד שאחרון הסלית'רנים עזב את חדר
ההלבשה, ורק אז יצא מן הארון. דו-משמעי לחייו היו רטובות
מדמעות, ועיניו המשיכו לדלוף כמו ברז מקולקל. הוא ניגש אל
הכיור ושטף את פניו במים הקרים והמרעננים. איך הוא יכל להיות
כל כך מטומטם? איך הוא יכל לחשוף את עצמו לא דו-משמעי בפני
מישהו כמו דראקו מאלפוי? אבל הנשיקה... היא הייתה כל כך
אמיתית, לא היה בכך ספק. שוב, הוא נפל בפח. והפעם הוא משלם,
וביוקר. הוא לא התפלא אם ביום המחרת כבר יתחילו להתרוצץ ברחבי
הוגוורטס שמועות בקשר לזהותו המינית. עכשיו הוא כבר ידע שזה
אמיתי, אבל הוא לא היה מוכן לגלות דבר כל כך אישי לקהל כל כך
גדול, ובמיוחד לא עכשיו. עוד לא היה לו זמן לעכל את הכל,
ובעיקר לא לגלות לצ'ו.
הארי הביט במראה, עיניו היו נפוחות ואדומות. איך הוא נפל בפח
הזה? או שדראקו הוא שחקן באמת טוב, או שהארי הוא פשוט טיפש
גמור. דבר אחד הארי ידע בלבו- הנקמה עוד תבוא.

ביומיים הקרובים הארי לא החליף מילה עם חבריו. הוא הלך
לשיעורים, הקשיב למורה, סיכם את דבריו, כתב את שיעורי הבית,
וחזר מיד אל חדרו. הוא לא היה בנמצא באף אחת מהארוחות, ובמקום
זאת ירד מדי פעם אל המטבח וביקש מגמדוני הבית שיתרמו לו קצת
אוכל. הם הסכימו מיד, כמובן.
רון והרמיוני נעשו מודאגים מרגע לרגע. הם ניסו לדובב את הארי
כמה פעמים, אבל הארי רק חייך חיוך קטן ואמר, "לא עכשיו." כל
הזמן אותה תשובה, "לא עכשיו."
"אולי זה בגללנו?" ניחש רון. "אולי עשינו לו משהו שפגע בו?"
"כמו מה?" הרמיוני הנידה את ראשה בספקנות. "מה בדיוק אמרנו לו
בימים האחרונים שיכל לפגוע בו כל כך? לא, זה לא זה, אבל אני
חושבת שאני יודעת בגלל מי זה."
בארוחת הערב הרמיוני ורון ניגשו אל שולחן רייבנקלו ונעמדו ליד
צ'ו. "מה עשית לו?" שאלה הרמיוני בתקיפות.
צ'ו הרימה אליה את ראשה בהפתעה. "על מה את-?"
"אל תיתממי," כעסה הרמיוני. "מה עשית לו?"
רון חייך וטפח על כתפה של הרמיוני. "ארצה," אמר לה, ואז פנה אל
צ'ו. "אני מצטער, היא לא מאולפת. מה שהרוטוויילרית פה שאלה, זה
אם את יודעת במקרה מה קרה להארי. הוא מסתגר בתוך עצמו כבר
יומיים שלמים. יש לך מושג למה?"
צ'ו הנידה בראשה, וחיפשה בעיניה אחר הארי. "שוב הוא לא הגיע
לארוחה?"
הרמיוני עמדה לענות, אך רון סתם את פיה בידו. "לא. קרה משהו
ביניכם? רבתם?"
צ'ו הנידה בראשה. "ממש לא. בפעם האחרונה שנפגשנו, לפני יומיים,
הכל היה בסדר. טוב, כמעט הכל...."
"למה את מתכוונת?" שאלה הרמיוני שנרגעה סוף סוף.
"הוא התנהג קצת מוזר," השיבה צ'ו בעצב. "הוא היה קצת מרוחק,
קצת חולמני. אני מפחדת ש... טוב, זה לא משנה."
"שמה? שמה?" קראו רון והרמיוני בסקרנות.
"שהוא בוגד בי," צ'ו הצליחה להוציא את המילים מפיה בקול רועד.
"בבקשה, תנסו לגלות מה קורה איתו. אני ממש לא רוצה לתפוס אותו
עם מישהי אחרת-"
"אני בטוחה שהוא לא בוגד בך," גיחכה הרמיוני, שאף פעם לא
התלהבה במיוחד מהשידוך שלהם. "הארי הוא לא כזה. הוא ילד טוב,
את יודעת את זה."
"אני יודעת," אמרה צ'ו באיטיות, והביטה בה בתחינה, "אבל,
בבקשה, תבררו מה העניין."
הרמיוני ורון הביטו אחד על השני, ואז חזרו להביט בצ'ו. "את
יכולה לסמוך עלינו," אמר רון, שהרגיש נורא חשוב לפתע.
הרמיוני ורון נפרדו מצ'ו, ומשם פנו לכיוון מגדל גריפינדור. הם
נכנסו אל חדר המועדון ועלו במדרגות המובילות אל מגורי הבנים.
רון נקש על דלת בני השנה החמישית. "הארי, אתה ער?" קרא.
"המממ..." שמעו מלמול בלתי מובן מתוך החדר.
"כנראה שכן," הרמיוני ציינה את המובן מאליו, ורון פתח את הדלת.
הם נכנסו פנימה וסגרו את הדלת אחריהם. הארי שכב על מיטתו, ראשו
טמון בכרית. הרמיוני התקרבה והתיישבה על ידו. "הארי, אנחנו
רוצים לדבר איתך."
"הממ..." אמר הארי.
"הארי," אמרה הרמיוני, הפעם בטון יותר תוקפני.
הארי טמן את ראשו עמוק יותר בתוך הכרית.
"הארי!" צעקה הרמיוני, והארי קם ממיטתו בבהלה, ראשו נתקל במיטה
שמעליו. הוא ליטף את ראשו בכאב. "קמתי, קמתי."
רון, שעמד שעון על הקיר הסמוך, גיחך. "אתה יודע, אני שוקל
להעסיק את הרמיוני כשומרת ראש אישית. היא תהיה מאוד שימושית."

הרמיוני הזעיפה את פניה לעומתו, ושבה להביט בהארי. "נו, שפוך
את לבך."
הארי הביט בה כאילו רק עכשיו פגש אותה. "מה?" שאל בעייפות.
"הארי," הרמיוני אחזה בכתפיו וניערה אותו קלות. "תתאושש! אנחנו
פה! אתה יודע, הרמיוני ורון, החברים הכי טובים שלך..."
הארי חייך חיוך מאולץ. "אני יודע מי אתם. מה אתם רוצים ממני?"
"שתחזור אלינו," אמר רון. "שתצא מזה, ממה שאתה שקוע בתוכו. מה
קרה לך? צ'ו אמרה שלא רבתם. אז-?"
הרמיוני יצאה לרגע מהחדר, וחזרה כעבור דקה קלה עם כוס מים
בידה. היא הושיטה אותו להארי והתיישבה שוב לידו. "שתה,"
ציוותה.
הארי לגם מן הכוס בצייתנות. "חברה, אני בסדר. אני קצת עייף
לאחרונה, לא סיפור רציני."
"אותנו לא תסדר עם תרגיל הקצת-עייף-לאחרונה," אמרה הרמיוני.
"אנחנו קצת יותר חכמים ממה שאתה כנראה חושב. יש לך שתי
אפשרויות: או שתספר לנו למה אתה בדיכי, או שפשוט תשקע יותר
עמוק עד שתמות מבדידות."
הארי חשב שתי שניות, ואז השיב, "אני אבחר באפשרות השניה."
"הארי!" צעקה שוב הרמיוני באותו טון מאיים. "מה כבר יכול להיות
כל כך גרוע?" שאלה בטון שקט יותר, כמעט אימהי.
הארי הרגיש איך ארובות העיניים שלו נפתחות שוב, אך הוא לא רצה
לבכות, במיוחד לא לפניהם. הוא הפנה את ראשו לכיוון החלון,
מקווה שהם לא מבחינים בדבר. "כלום."
רון התיישב על המיטה הנגדית וחלץ את נעליו. "אני מבין שזה הולך
לקחת עוד הרבה זמן."
הארי רצה לצרוח להם שילכו, אך הוא לא יכל לעשות כזה דבר, לא
לחברים שלו. הם אמנם יגלו במוקדם או במאוחר, אך הארי העדיף שזה
יקרה מאוחר יותר. דראקו עדיין לא הפיץ את השמועה, אך היה עדיין
מוקדם מכדי לשמוח. דראקו לא יוותר על הזדמנות פז כזאת, אין שום
סיכוי.
הרמיוני כרכה את זרועה סביב כתפו של הארי. "אתה לא חייב לספר
כלום אם אתה לא רוצה," אמרה לו ברכות, "אבל רק תדע שאנחנו תמיד
פה בשבילך, באש ובמים. לא חשוב מה עשית, או מה עשו לך, אנחנו
איתך."
רון הנהן בהסכמה. "כן... מה שהיא אמרה."
הארי כבר לא יכל לשלוט בעצמו. הדמעות החלו לזלוג מעיניו, והוא
התנשם בכבדות.
"הארי," לחשה הרמיוני. הארי הביט בה, והתחיל לבכות חרישית,
ראשו צונח על ברכיה. הרמיוני ליטפה את שיערו, מחליפה מבט עגום
עם רון. הארי מירר בבכי, דמעותיו מרטיבות את מכנסיה, והיא ורון
רק הביטו בו בשתיקה. רון פתח את פיו כדי לומר משהו, אך הרמיוני
הצמידה אצבע לפיה וסימנה לו להיות בשקט. הם ישבו שם במשך כמה
דקות בשקט מופתי, מלבד כמה יבבות חלשות שיצאו מכיוונו של הארי,
עד שהארי הרים את ראשו, ושפשף את עיניו בשתיקה. הוא קם על
רגליו, חלף על פניהם, ויצא לכיוון חדר האמבטיה. הם המתינו,
עיניהם מושפלות לרצפה, עד שהארי חזר כשפניו יבשות. הוא חזר
למקומו לצד הרמיוני, ירא מפני מה שמצפה לו כעת.
"הארי," אמרה הרמיוני בעדינות, "מה קרה פה הרגע?"
הארי ידע שאחרי ההשתפכות שלו, כבר אין לו סיכוי להסתיר את מה
שקרה עם דראקו. וכך, בקול רועד, הוא סיפר להם הכל, מהרגע שבו
דראקו גילה את מקום מוצאו של סיריוס, ועד מה ששמע כשהיה בתוך
הארון במלתחה.
הם שתקו לאורך סיפורו, דבר שלא היה קשה עבורם, מפאת העובדה שלא
היה להם מושג קלוש מה להגיד. מה אומרים על סיפור כזה? עבור
שניהם הייתה בעיה להחליט מה יותר גרוע- העובדה שהארי
הומוסקסואל, או שהוא בחר להבין את זה דווקא עם מאלפוי.
הארי סיים את דבריו, וציפה בחשש לתגובותיהם. היו לו יומיים
שלמים לתכנן את הרגע הזה, והוא עדיין פחד ממנו יותר מכל. לבסוף
רון הפר את השתיקה. "כדאי שתספר לצ'ו," אמר. "הדמיון שלה משגע
אותה. היא כבר בטוחה שבגדת בה. מה שלא רחוק מהאמת..." הוא
חייך.
הארי חייך בחזרה. יותר מכל הוא פחד מתגובתו של רון, אבל זה לא
אכזב אותו. "אני אספר לה... בשלב כלשהו. אני עוד לא מוכן."
הרמיוני רק בהתה בחלל החדר, והארי הביט בה בדאגה. "הרמיוני-?"
"אז... זה בטוח? כלומר, אתה? כלומר, מה שאתה? כלומר... אוף,
אתה יודע למה אני מתכוונת," גמגמה.
הארי הנהן. "כן, אני בטוח. אין לי ממש שליטה בזה, את יודעת."
"ברור," מיהרה הרמיוני להגיד. "לא חשבתי אחרת. זה פשוט ש...
אני מקווה שאתה מבין שמה שסיפרת עכשיו הוא לא ממש קל לעיכול.
עם זאת, הבטחתי לך שנהיה איתך באש ובמים, ואני מקיימת הבטחות.
ומה איתך, רון?"
"גם אני מקיים הבטחות," אמר רון בעידוד. "אנחנו איתך, הארי,
ואם אתה רוצה להתנקם איכשהו במאלפוי- נעזור לך."
הרמיוני התנועעה באי-נוחות. "בקשר לזה אני לא בטוחה...." ניסתה
להתחמק. "אני לא ממש אוהבת את הקונצפט של נקמות."
"הרמיוני, השתגעת?" קרא רון. "לא שמעת מה הוא עשה להארי? את
רוצה לתת לו להמשיך לחיות כאילו לא קרה כלום?"
"זה בסדר," מיהר הארי להתערב. "אני לא מבקש מאף אחד מכם עזרה,
אני כבר ילד גדול, ועדיף שלא תכניסו ראש בריא למיטה חולה.
דראקו יקבל את הנקמה שלו, ולא משנה מה יקרה."
"אז למה אתה עדיין קורא לו דראקו?" שאלה הרמיוני.
השאלה ננעצה בהארי כמו מסמר חד. הוא לא חשב על זה בכלל. "אה...
אני לא יודע..." גמגם.
הרמיוני שלחה בו מבט נוקב, קמה על רגליה, ויצאה מהחדר. הארי
ורון הביטו אחד בשני. "מה-?" שאל הארי.
רון משך בכתפיו. "אין לי מושג. טוב, הארי, תקשיב, אני מציע
שתלך לדבר עם צ'ו. היא ממש מודאגת, ועדיף שתסביר לה הכל בהקדם
האפשרי. אני לא ממש חושב שזה ירגיע אותה, אבל יש לה זכות לדעת
את האמת. אתה לא חושב ככה?"
"לא חשבתי אחרת," אמר הארי, אך בתוכו שוב חלחל פחד משתק. איך
הוא יוכל לספר לצ'ו, החברה שלו, שהוא אוהב גברים? איך הוא יוכל
לעמוד בפניה, ולפגוע בה בצורה כזאת? היא תיפגע, זה היה ברור
לגמרי. אין סיכוי שהיא לא תיפגע, לא משנה כמה הארי ייזהר
בניסוח דבריו או כמה הוא ינסה לשכנע אותה שזה לא קשור אליה.
הוא עדיין אהב אותה, אבל לא אהב אותה.
"על מה אתה חושב?" שאל רון.
"על דרך כמה שפחות כואבת להתאבד," אמר הארי וחייך במרירות.
"אני לא יכול לספר לצ'ו. אני פשוט לא יכול! אוף, אין לי
ברירה...."
רון הביט בו במבט מלא רחמים. הוא ידע שהארי סובל, אך לא היה לו
מושג מה לעשות כדי לעזור לו. מבטו נתקל בשעון שהיה תלוי על
הקיר. "שיט, תורת הצמחים תכף מתחיל. אתה בא?"
הארי משך באפו. "כן. תן לי רק כמה דקות להתאושש."
רון הנהן. "בסדר, אני מחכה לך בחדר המועדון."
"ורון," אמר הארי בקול רם כשרון כבר עמד לצאת מהחדר. רון
הסתובב אליו. "תודה," אמר הארי. "אני מודה שלא ציפיתי שתהיה כל
כך מבין ותומך. אני יודע שלא כל יום מגלים דברים מהסוג הזה. עם
זאת, הרמיוני קצת הפתיעה אותי לרעה..." אמר הארי באכזבה.
"תן לה זמן," אמר רון במהירות. "היא תתרגל לרעיון. גם לי ייקח
קצת זמן להתרגל, אבל לי יש הורים וחמישה אחים גדולים שהסבירו
לי הכל על עובדות החיים. ההורים של הרמיוני לא נראים לי כמו
הטיפוסים הפתוחים והמודרניים."
הארי הנהן. "אני מניח שאתה צודק. אז תודה."
רון חייך, ויצא מהחדר. הארי נשם עמוק. מעכשיו הכל יהיה יותר
טוב, עכשיו כששני חבריו הטובים ביותר נמצאים לצדו, ויודעים מה
הוא עובר. עכשיו הגיעה עת הנקמה.

הארי פגש את רון בחדר המועדון, ויחדיו הם יצאו לכיוון חממות
הוגוורטס, שם מתקיים שיעור תורת הצמחים. הם פגשו את הרמיוני
מחוץ לחממה, מחכה יחד עם שאר הכיתה לבואה של פרופסור ספראוט.
הרמיוני עמדה שם, מחבקת את ספריה בחוזקה, והביטה סביבה
בעצבנות. כשראתה את הארי, מיהרה להפנות את עיניה הצידה.
"שלום, הרמיוני," אמר רון.
"היי," השיבה הרמיוני. היא הגניבה מבט חטוף לכיוונו של הארי,
ומיהרה לשוב להביט ברון.
הארי נעץ את מבטו בהרמיוני. "הרמיוני, את כועסת עליי?"
הרמיוני השפילה את עיניה לאדמה. "מה פתאום."
"אז למה-" התחיל הארי, אבל באותו רגע הגיעה פרופסור ספראוט.
היא פתחה את דלת החממה. "קדימה, להיכנס!" פקדה.
במשך כל השיעור הרמיוני לא אמרה להארי אפילו מילה אחת, למרות
שהארי ניסה מספר פעמים לפתוח עמה בשיחה. רון תיווך בין השניים.
רק כשיצאו מהחממה, בדרכם למרתף השיקויים, רון נעמד מולם ועצר
אותם. "די, נמאס לי. דברו."
"על מה?" שאלה הרמיוני.
"לא אכפת לי!" קרא רון. "העיקר שתדברו כבר! אתם משגעים אותי!"
"זאת לא בעיה שלי," הארי משך בכתפיו. "להרמיוני יש בעיה עם מי
שאני."
"זה לא זה," מלמלה הרמיוני.
"מה?" שאל הארי.
"זה לא זה!" קראה הרמיוני בעצבנות. בפעם הראשונה היא הביטה
להארי בעיניים. "אני מצטערת, הארי, אבל... זה קשה בשבילי."
הארי נראה מבולבל. הוא חיכה עד שכמה תלמידים עברו אותם, ואז
שאל, "אבל למה? למה זה קשה בשבילך? זה אמור להיות קשה
בשבילי!"
"אתה לא מבין!" קראה הרמיוני, ודמעות החלו לזלוג מעיניה.
"נכון, אני לא מבין! אז אולי תסבירי לי?" ביקש הארי. הוא באמת
לא הבין אותה, עד כמה שניסה.
הרמיוני סובבה את ראשה אל רון, ורון הבין את המסר. "אני אהיה
בכיתת השיקויים. תעשו את זה מהר, שלא תאחרו לשיעור." הוא החל
ללכת בשביל המוביל אל הטירה.
הרמיוני נעמדה מול הארי, ומחתה בשרוולה את דמעותיה. "תראה, קצת
קשה לי להגיד את זה... מאז שפגשתי אותך לראשונה הייתי קצת
מאוהבת בך."
"מה?" הארי היה מופתע.
"זה לא היה רציני," מיהרה הרמיוני להסביר. עוד כמה תלמידים
פטפטניים עברו לידם, והיא חיכתה עד שיתרחקו מספיק. "זאת הייתה
התאהבות קטנה, לא רצינית, אבל היא הייתה קיימת, עד היום."
הארי פתח את פיו, אך הרמיוני הרימה את ידה. "חכה, תן לי לסיים.
כשהתאהבת בצ'ו, תמכתי בך לאורך כל הדרך. רק רציתי שתהיה מאושר,
ולא היה אכפת לי שהיא גונבת לי אותך. ידעתי שזה לא יארך לנצח,
ותיפרדו בשלב כלשהו. רק רציתי שתהיה מאושר, אני לא מכירה מישהו
שמגיע לו להיות מאושר יותר ממך. אבל, עכשיו... עכשיו אני יודעת
שזה לא יקרה. אף פעם. אנחנו לעולם לא נהיה ביחד, ואני פשוט
צריכה להתרגל לרעיון."
הארי בהה בה. הוא מעולם לא תיאר לעצמו שהיא מרגישה כך.
"הרמיוני... למה אף פעם לא סיפרת לי?"
"לא רציתי להכביד עליך," אמרה הרמיוני בקול רועד. "אבל עכשיו
זה כבר לא משנה."
הארי הניד בראשו. "ברור שזה משנה. הרמיוני, אני תמיד אוהב
אותך, גם אם לא באופן רומנטי. את החברה הכי טובה שלי, ואני
מקווה שאת יודעת שזה לעולם לא ישתנה."
הרמיוני הנהנה בראש כבד. "אני יודעת," לחשה.
"ובעתיד," המשיך הארי, "אני מקווה שתהיי מסוגלת לספר לי הכל.
את לא צריכה להסתיר ממני דבר."
הוא פרש את זרועותיו לרווחה, והם התחבקו. הם עמדו שם דקה
ארוכה, עד שנפרדו, והרמיוני מחתה שוב את דמעותיה. "אוף, הארי,"
מלמלה, חיוך קטן נפרש על פניה. "למאלפוי יש מזל."
הארי הביט בה. "על מה את מדברת? התגברתי עליו לגמרי."
"מה שתגיד," הרמיוני משכה בכתפיה והחלה ללכת לכיוון הטירה.
הארי רץ אחריה. "את לא מאמינה לי?" קרא.
"לא," אמרה הרמיוני בפשטות. שניהם צחקו, והם ירדו אל מרתף
השיקויים. רק במחצית הדרך הארי פתאום תפס לאן הם הולכים. הוא
נעצר בפתאומיות. "אני לא יכול לראות אותו, עוד לא תכננתי את
הנקמה!"
הרמיוני תפסה בידו ומשכה אותו אחריה. "ברור שאתה יכול. תתכנן
את הנקמה אחר כך, אלא אם אתה מעדיף שסנייפ יתנקם בך."
"צודקת," אמר הארי, והם המשיכו לרדת לכיוון המרתף. הם נכנסו
לכיתה ותפסו במהירות את מקומותיהם, ובאותו רגע בדיוק סנייפ
נכנס לחדר. בלי הקדמות מיותרות, הוא החל להרצות להם על שיקוי
הדראונוס. הארי לא קלט מילה מדבריו. עיניו פזלו לכיוונו של
דראקו, שישב בקדמת הכיתה. הוא רצה לשנוא אותו כל כך. הוא
רצה... אבל לא הצליח. דראקו הסתובב אחורנית, ומבטיהם נפגשו.
הארי חשב שזיהה אשמה בעיניו של דראקו, למרות שלא היה בטוח.
דראקו הסתובב בחזרה להביט בסנייפ הנואם. הארי עדיין לא שמע
מילה מדבריו, ורק שיחק באצבעותיו בגיליון הקלף המונח על
השולחן. הוא לא הבחין בסנייפ המתקרב אל שולחנו. "פוטר," רעם
קולו של סנייפ. "לא שמעת מה אמרתי? אני מחלק אתכם לזוגות
לניסוי, ואתה עם מאלפוי."
הארי קפא. דראקו שוב הסתובב אליו, והפעם האשמה הייתה ניכרת
בעיניו.
"בהצלחה," לחשו רון והרמיוני, שעה שעברו לשולחן אחר כדי לעבוד
על הניסוי. דראקו קם משולחנו והתיישב לצדו של הארי. "כמה עלי
בראנס סנייפ אמר שצריך לשים?" שאל את הארי.
הארי הביט בו בזעם. "למה?"
"כי אני לא זוכר מה הוא אמר," השיב דראקו, למרות שהיה ברור
שהוא יודע לגמרי על מה מדובר.
"למה עשית לי את זה?" שאל הארי במרירות.
דראקו חיפש בעיניו את סנייפ, וכשגילה שהוא עסוק בקצה השני של
הכיתה עם הניסוי של פארוואטי פאטיל ולבנדר בראון, חזר להביט
בהארי. "אולי לא תאמין לי, הארי, אבל אני באמת מצטער."
דראקו צדק. הארי לא האמין לו. "אתה קולט מה עשית לי?" לחש
בזעם. "אתה בכלל מבין מה עשית?"
"אני מבין, הארי, ואני מצטער. אפילו לא סיפרתי לאף אחד מה
קרה."
"ואו, תודה," אמר הארי בציניות.
דראקו נאנח, והגניב מבט לכיוונם של קראב וגויל. "הכל בגללם. הם
לא היו צריכים לדבר על זה בקול רם. הזהרתי אותם."
"הכל בגללך," הארי תיקן אותו. "אתה... אתה אמרת לי שאתה מאוהב
בי!" הוא הנמיך את קולו כך שאיש לא ישמע את שיחתם. "ואז... אתה
נישקת אותי. אל תחשוב לרגע שאני אתן לך לצאת מזה כאילו לא קרה
כלום. אתה הרסת אותי."
דראקו הביט אל תוך עיניו, והארי הרגיש שהוא נמס. "אני לא מתחרט
על שום דבר," אמר דראקו. "אני מודה שבהתחלה רק רציתי לעבוד
עליך, אבל אז... התעלול הפך למציאות," הוא ביטא את המילים
האחרונות באיטיות ובזהירות.
"למה אתה מתכוון?" הארי לא הבין.
דראקו לא ממש הרגיש נוח לחשוף כך את לבו. הוא מעולם לא סיפר
לאף אחד מה הוא באמת מרגיש בקשר למשהו, והוא כבר התרגל לריחוק.
היה לו נוח כך, אך הפעם, לא הייתה לו הרבה ברירה. "עקבתי אחריך
באותו יום בהוגסמיד," התחיל דראקו. "תכננתי את זה מראש עם קראב
וגויל, תכננו איך נעבוד עליך. טוב, אני תכננתי הכל והם רק
הקשיבו. ואז ראיתי אותך במערה משוחח עם הסנדק שלך, סיריוס בלק,
ופתאום הרגשתי... אני לא יודע מה הרגשתי.. רחמים, אולי? פתאום
הבנתי הכל. פתאום הבנתי מה עבר עליך בכל השנים האחרונות, ואיך
אתה נאלץ להסתיר את העובדה שיש לך קרוב אחד שאוהב אותך. ומשם
הכל רק התדרדר. כשאמרתי לך שאני מאוהב בך, זה אולי היה חלק
מהתעלול, אבל אני חושב שהתכוונתי לזה."
הארי היה המום. "אז... מה אתה אומר?"
דראקו נשם עמוק. "שהנשיקה הייתה אמיתית. היא לא הייתה הצגה.
אבל אתה מבין," המשיך לפני שהייתה להארי הזדמנות להשיב. "אצלי
זה לא פשוט כמו אצלך. אתה מכיר את אבא שלי. הוא אוכל-מוות,
גזען, והומופוב. אתה יודע מה הוא היה עושה אילו היה מגלה שהבן
היחיד שלו הוא... הומו? זה היה הסוף שלי, הארי, הוא היה הורג
אותי."
"אני בטוח שאתה מגזים-" ניסה הארי.
"אני לא," דראקו הניד בראשו בצער. "אתה חושב שלך היו חיים
קשים? גם לי היו חיים לא הכי מהנים. אימא שלי בסדר, אבל אבא
שלי היה עושה לי את המוות מהיום שבו נולדתי. אימא שלי סיפרה לי
פעם שכשהייתי מתחיל לבכות בלי סיבה בתור תינוק, אבא שלי היה
לוקח אותי וסוגר אותי בחדר שלי. כזה היה אבא שלי. חסר רחמים,
חסר מצפון."
הארי לא ידע מה להגיד. פתאום הכל נראה הגיוני, אפילו ההתנהגות
המרשעת של דראקו. פתאום מושג הרשע המוחלט הפך למשהו כמעט
בדיוני.
"אז מה שאני אומר," המשיך דראקו כשהבחין במצוקתו של הארי, "זה
שאני אוהב אותך. ועכשיו כדאי שנתחיל עם הניסוי, לפני שסנייפ
יעניש אותנו עוד פעם."
הם התחילו לשפוך חומרים אל תוך הקדרה הגדולה, והארי לא הסיר
לרגע את עיניו מדראקו. הוא עדיין רצה לכעוס עליו על הכאב שגרם
לו ולנקום בו, אבל הוא לא יכל. הוא אהב אותו בחזרה, ולא יכל
לדמיין משהו רע קורה לו.

בסוף שיעור השיקויים דראקו מיהר לצאת מהכיתה, לא לפני שמלמל
לכיוונו של הארי, "פגוש אותי אחרי ארוחת הערב ליד החממה
הראשית."
הארי חיכה לרון והרמיוני, ושלושתם יצאו יחדיו ממרתף השיקויים,
והחלו ללכת אל מגדל גריפינדור. "נו?" דחקו בו שני חבריו
הטובים. "מה קרה?"
עד כמה שהארי ניסה להתאפק, הוא לא הצליח שלא לחייך באושר.
רון והרמיוני חייכו בחזרה. "כל כך טוב?" שאל רון. "מה אמרת
לו?"
"השאלה היא מה הוא אמר לי," תיקן אותה הארי. "אני אתן לכם את
הגרסא המקוצרת - הוא אוהב אותי."
"הארי!" קראה הרמיוני. "אני כל כך שמחה בשבילך!" והפעם היא
התכוונה לכל מילה.
"תודה," חייך הארי. "מסתבר שהוא לא כל כך מפלצתי כמו שתמיד
חשבנו. וגם להתנהגות המגעילה שלו יש סיבה מוצדקת."
"ואני מת לשמוע אותה," אמר רון, "אבל אנחנו מתקרבים לבית
גריפינדור, אז כדאי שנמשיך את השיחה מאוחר יותר."
הם נכנסו לחדר המועדון והתיישבו על הספה הקבועה שלהם. רון
והרמיוני סיפרו להארי בשעשוע על הניסוי שביצעו בשיקויים, והארי
הקשיב בחצי אוזן. סוף סוף הייתה לו סיבה אמיתית להיות מאושר.
אבל אז... הוא נזכר בצ'ו.

כשהגיעו בערב אל האולם הגדול הארי חיפש מיד את צ'ו, וכשמצא
אותה ביקש ממנה לבוא איתו לרגע לצד. "אני צריך לשוחח איתך,"
ביקש הארי בפנים רציניים.
צ'ו הנהנה, ונעמדה איתו רחוק מכל התלמידים העליזים. בעיניה היה
מבט מבוהל, כאילו היא יודעת מה הוא עומד לבשר לה. היא לא חיכתה
אפילו עד שהתחיל לדבר, כשאמרה, "אתה נפרד ממני, נכון?"
הארי הביט בה, מופתע. "איך ידעת?"
"אני פשוט יודעת," אמרה צ'ו. "אז צדקתי, אה? מי זאת?"
"מי זאת מי?" הארי לא הבין.
"זאת שאתה עוזב אותי בשבילה," אמרה צ'ו במרירות.
הארי עשה חזרות רבות על נאום הפרידה, אבל הוא לא הכין עצמו
לאפשרות שצ'ו תרצה לדעת למה הוא עוזב אותה. "אה, זה מסובך..."
"אז אתה באמת עוזב אותי בשביל מישהי אחרת!" קראה צ'ו בקול
רועד. "אני מכירה אותה?"
"אפשר להגיד," אמר הארי במבוכה.
"מה זאת אומרת אפשר להגיד?" אמרה צ'ו בזעם. "כן או לא? אני
מכירה אותה?"
"את מכירה אותו," אמר הארי בשקט.
צ'ו בהתה בו. "אתה לא אמרת הרגע מה שחשבתי שאמרת, נכון? אני
מכירה אותו?"
הארי הנהן.
"אתה הומו?" צעקה צ'ו. כמה תלמידים הסתכלו עליהם, וצ'ו התנצלה
בחיוך, "אנחנו מכינים מחזה לנשף האביב." התלמידים משכו בכתפיהם
וחזרו לענייניהם.
"אתה הומו?" שאלה צ'ו שוב, הפעם בשקט.
"כן," אמר הארי. "אני מצטער."
"אל תצטער!" אמרה צ'ו. "להפך! אף פעם לא היה לי ידיד הומו!
תגיד, זה אומר שמעכשיו יהיה לך טעם מצוין בבגדים?" היא קרצה
לעברו.
הארי צחק. "אני לא יודע, לא בדקתי."
גם צ'ו צחקה. "אני מקווה שכן. הארי, אני רוצה שתדע שאני לא
כועסת. כלומר, אני קצת עצובה, ואולי ייקח לי כמה ימים להתגבר
עליך, אבל בסך הכל אני יודעת שזו לא אשמתך."
הארי חייך. "את ממש בחורה מדהימה. אם לא הייתי מעדיף גברים,
בחיים לא הייתי אפילו חולם לעזוב אותך."
צ'ו חייכה בחזרה, וחיבקה אותו בחום. "אם פעם תתחרט, אתה יודע
איפה אני גרה." היא הותירה אותו שם, וחזרה לשולחן רייבנקלו.
הארי, מאושש, שב לשולחן גריפינדור והתיישב ליד רון והרמיוני.
"זהו, נפרדנו," הודיע.
"הארי, אני מצטערת," אמרה הרמיוני בכנות.
"אין על מה," אמר הארי, "זאת הייה דווקא פרידה ממש נעימה. אולי
קצת יותר מדי נעימה..."
הם התחילו לאכול, ומייד בסוף הארוחה הארי נפרד מהשניים ורץ
החוצה, אל המדשאות. כשהגיע לחממה, דראקו כבר חיכה שם. "כמה זמן
לקח לך?" שאל דראקו בחיוך.
הארי חייך בחזרה. "יותר מדי." הם התקרבו אחד לשני, והתנשקו
שוב. הנשיקה הזאת הייתה אף יותר קסומה מהראשונה. שניהם ידעו
שהיא אמיתית, ולאף אחד מהם לא היה ספק, אף לא הקל שבקלים.
"אני אוהב אותך," לחש דראקו.
"ואני אוהב אותך," לחש הארי.
"ואני שונאת אתכם!" הם שמעו קול מאחוריהם. צ'ו התקרבה אליהם עם
מזמרה גדולה מהחממה, כשמבט רצחני על פניה...