"תשכח מזה, אני לא בולעת!  שמעת אותי? לא בולעת ולא גומעת, לא
שותה בשלוק אחד ובטח שלא מקרבת את הנוזל הזה לפה שלי!". ברור
שבסוף נכנעתי ובלעתי.

טעם חריף וקצת מלוח, ההרגשה המחוספסת של  המשקה במורד בית
הבליעה הממה אותי.  למה אני תמיד נכנעת לו? הלחץ הפיזי הלא
מתון  ,שהפעיל עלי כשניסה לאנוס אותי לשתות את הנוזל, הכריע
אותי לבסוף. החיוך הזדוני שבעיניו זרע פחד בקרבי עד שלא מצאתי
עוד את העוז להתנגד.

חצי שעה קודם לכן סיפרתי לו שנגמרה האהבה, כלו כל ניצני
הזוגיות.  הוא הביט בי במבט נבוך ושאל מדוע אני מספרת לו את
זה. אתה החבר הכי טוב שלי, השבתי, אתה אמור להיות הכתף שסופגת
את הדמעות , זה שאפנה אליו כשטוב לי או-רע-לי ,בפני מי אשתפך
אם לא בפניך?

בני ואני גמרנו באותו הערב. בסיומו של עוד ויכוח קולני החלטתי
שדי לי ואזרתי אומץ לחתוך את העניינים. הדבר ההגיוני הבא היה
להתקשר לעומר ולשפוך בפניו את הכל. עומר הוא הידיד הגיי שלי.
פעם באמת האמנתי שהכלב הוא ידידו הטוב של האדם , היום אני כבר
בוגרת מספיק כדי לדעת שכל אישה, שמכבדת את עצמה, צריכה להחזיק
חבר גיי בהקפאה, לשם הפשרה בעת הצורך.

ישבתי בדירה של עומר, מוחה את הדמעות והוא מנסה לנחם אותי.
תראי, אמר, אין לי יותר עצות לתת לך, הדבר היחידי שאת יכולה
לעשות הוא הדבר שאני עושה כאשר עוזבים אותי: לדפוק כמה טקילות
ולשכוח מהכל. אתה יודע שהטקילות שלך בכלל לא משפיעות עלי,
עניתי. עומר לא השיב רק קם מהכסא והלך לכיוון המטבח. כשחזר,
אחז בידו בקבוק חיוור. אמרתי שאני לא רוצה לשתות! את חייבת
לנסות את זה ,אמר,  הבאתי את הטקילה הזו ממקסיקו. הוא הניח את
הבקבוק על השולחן ואני כמעט הקאתי. בתחתית הבקבוק נחה לה תולעת
שמנמנה ,מתפתלת בתוך הנוזל השקוף. התולעת הזו תגרום לך לשכוח
מהכל, המשקה הזה יותר משכר מכל דבר אחר. לא! אמרתי, אני לא
בולעת את הדבר הזה!  טוב, הסוף ידוע.  

את מקום הצער שחשתי תפסה ריקנות. עומר צדק, באמת התחלתי לשכוח
מהכל. אני לא יודעת מה יש בטקילה הזו (מסקל כמו שעומר קורא לה)
אבל היא באמת הקהתה את הרגשות. אט אט הרגשתי חמימות מתפשטת
בגב, העולם המשיך להסתובב סביב באיטיות.

אז מה רוצה התולעת? עומר אומר שהתולעת של הטקילה בולעת את
האכזבות.  אני כבר לא יודעת מה לחשוב, התולעת בלעה הכל ועכשיו
אני מחפשת את הבחור עם החכה המתאימה שיבוא ויוציא ממני את
התולעת.