היה לו שיער שחור כהה כהה, אבל לא שחור לגמרי והיא אהבה איך
שהוא לא היה מסרק אותו ונותן לו להיות פרוע כזה וגבוה, אפילו
שכולם לעגו לו. והיו לו עיניים קטנות וכהות כהות, אבל לא
שחורות ומבטן העמוק האפיל את כל מה שנתקל בדרכו והיה משרה
תחושה של שקט ורוגע והיה לו חיוך קטן ומשמח וכשחייך, נמתחו
שפתיו האדומות-ורודות עד לחייו השחומות וחשפו שיניים מסודרות
ומבריקות בלבן מצוחצח שכזה, כמו בפרסומות, והעיניים שלו היו
מצטמקות עוד יותר וצוחקות יחד עם כולו.
הוא היה מעביר את אצבעותיו השחומות והארוכות בשיערו הכהה
והפרוע, אחר היה מסיר את משקפיו מעל עיניו וחושף את עיניו
הקטנות הממצמצות כאינן מבינות מדוע אינן רואות בבירור והיה
מנקה את עדשות הזכוכית המעוגלות בקצה חולצתו השחורה הארוכה
והיה מרים אותם בעביר ומביט דרכן, לבדוק אם הן נקיות. הוא היה
מרכיב אותם בחזרה על עיניו ואלה, הקטנות, נפתחו בבת אחת
לרווחה, כמו בפעם הראשונה שפותח אדם את עיניו, מגלות עולם בהיר
יותר ונקי.
הנסיך השחור שלי, היא הייתה קוראת לו בליבה. פעם קראה את זה
באיזה ספר. היא הייתה מתיישבת על הכיסא ומותחת את רגליה
לריצפה, מכנס החאקי שלה היה נמתח ונראה כאילו גוהץ בשנית. היא
הייתה מביטה בו ומעבירה קווצת שיער בהירה שנחתה על פניה אל
מאחורי אוזנה ומשעינה את ראשה על ידידה המונחות על השולחן.
הוא היה מתכופף לרגליו ופותח את שרוכי נעליו הלבנות ומותח אותם
ככל שיכל עד שלחצה עליו הנעל וידע, עי לא תיפול מרגלו, ואז היה
קושר אותם והיא הייתה מביטה בו. היא הייתה אוחזת בפחית כחלחלה
בידה הימנית, וטבעת הכסף שעל אצבעה האמצעית נקשה בצליל ברזל
צורמני על אלומיניום הפחית והדהדה בכל עבר בשקט השליו הזה,
הנעים. היא הייתה מרימה את הפחית ולוגמת ממנה, שפתיה חשות את
קור המתכת והיא הייתה מרגישה את משקל הפחית הפוחת מרגע לרגע,
ולאחר שהייתה מרווה צמאונה הייתה מניחה את הפחית הקרירה על
השולחן ומעבירה את ידה הבהירה בשיערה, כאילו מסרקת אותו.
והיה כל כך שקט. שקט נעים ומרגיע, שקט מלטף שכשהייתה נושמת
אותו, היו מתמלאות ריאותיה באוויר קר ונקי כל כך. והוא היה קם
ומיישר את מכנסי השפורט שלו ומעלה אותם מעט שיסתירו את בגדיו
התחתונים והיה חובש את הכובע השחור שהיה מונח על השולחן והכובע
היה מסתיר את שיערו הבוהק ואת מצחו השזוף והיה מתהלך מספר
צעדים לפנים ומסתובב וחוזר לאחור. והוא היה משלב ידיו ועוצם את
עיניו הקטנות ומהלך מספר צעדים ועיניו רואות כלום בשחור שלפני
החלומות, כממתין למשהו שיבוא ואז היה מתיישב שוב בעיניים
פקוחות ומביט בחלל החדר שממולו.
והיא הייתה תוהה מדוע אינו מביט בה בשניות אלה והיא הייתה קמה,
מיישרת את מכנסי החאקי שלה ומכניסה את ידיה לכיסי המכנס ומלקקת
את שפתיה היבשות האדומות ועינייה היו חודרות דרכו, אל תוכו, אל
תוך הוא - שאף אחד לא הכיר, ואולי לא הכירו רק כמה, אך היא לא
ידעה עליהם, והייתה שבה ומתיישבת על הכיסא ומשענת הפלסטיק
הקשיח הכאיבה לה בגבה והיא זזה לרגע באי נוחות והיא הייתה
מביטה בו.
והיא הייתה מביטה בו ואז הוא היה מביט בה מקצהו השני של החדר
הריק והאוויר הקר והצלול הפך חמים ונעים כשמבטיהם נפגשו ועיניו
מביטות בעינייה ועינייה היו מביטות בעיניו ועיניו הכהות
העמוקות חדרו לתוכה ולא הירפו ממנה והיא הייתה נושכת שפתייה
בעדינות, חושפת שיניים גדולות ולבנות, והאוויר החמים ליטף את
פניה החלקים ולחייה היו מסמיקות בצבע ורדרד אדמדם שכזה ועיניה
היו נפקחות ולרווחה ומביטות בפניו, בעיניו, בו, והוא היה מרים
את ידו השחומה הארוכה ומוריד את כובעו השחור, עדיין היה מביט
בה,ומניח אותו על השולחן והיא מצמצה לרגע ועינייה שרפו ולחייה
גם והיא הייתה מרגישה אז את דופק ליבה המהיר, כאילו רמה ליבה
לפרוץ החוצה מתוכה ולהשאיר אותה כך, ריקה בצד.
והוא היה מרגיש את כפות ידיו החמימות מזיעות מעט והיה מעביר
אותן על מכנסיו, והיה מביט בעינייה החוות הצלולות, והיא הייתה
מחכה בדיוק לאותו הרגע, והמבטים שלהם היו נמשכים, ממוקדים
והאוויר החמים כבר מילא את החדר כולו והיא הייתה מרגישה כאילו
הרפה גופה מן האדמה והיא באוויר, בעננים, בשמיים התכולים
הגדולים והוא היה מביט בה והיא בו, והוא היה נושם נשימה עמוקה
ומסית את מבטו בחזרה אל החלל הריק שמולו והאופל של עיניו נפל
עליה כרעם ביוםבהיר והכל נהיה חשוך וקודר והיא הייתה מביטה בו,
אך הוא לא היה עוד הוא ולא היה עוד מבט והיא הייתה מרגישה איך
האוויר בחדר מתקרר בבת אחת והרגישה כאילו נפלה בחוזקה על כסא
הפלסטיק הקשיח, המכאיב וחטפה מכה בגב. ולחייה החווירו ושפתייה
התקררו והיא הייתה רוצה כל כך לחזור לאותו מבא שליו ושקט ולו
רק לרגע אחד, והאוויר היה שוב קר ולא עוד שקט ושליו, אלא השקט
שבאוויר היה מעיק ומעציב והיא הייתה מרגישה איך הכאב היה עולה
לנקודה הזאת בין הצלעות וזה כאב לה כל כך והכאב התפשט לבטן
ועלה גם למעלה לגרון ולעיניים והן התמלאו בדמעות רטובות והיו
לחות ומוכנות לפרוץ ולהרטיב את לחייה החיוורות ואפה אך היא
הייתה עוצרת מבעדן בתוכה, ולא הייתה מרשה להן לפרוץ החוצה
ממנה, והיא הייתה מביטה בו, כמחכה אולי בכל זאת יסוב לאחור
ויביט בה שוב, אך לא עוד.
הוא לא היה עוד הוא, והאפלה הזאת שכיסתה אותה הייתה מעיקה והיא
הייתה רוצה להתקפל ולהתכווץ ולהפוך לכל כך קטנה עד שלא הייתה
יותר והיא לא הייתה מביטה בו והיא הייתה מביטה בו שוב,
בעצבות.
ושיערו היה קצר וכהה כהה, שחור. וחולצתו אדומה ולא עוד שחורה
וחיוכו המתוח בין לחייו היה חושף שיניים לבנות מצוחצחות אך לא
היה עוד צחוק בעיניו ולא בעינייה והיא הייתה רוצה שישוב ויביט
בעיניה במבטו העמוק, החודר והייתה מנסה לבלוע את התחושה הזאת
בגרונה העמוק ועינייה שהיו מלאות בדמעות שכמו רצו לפרוץ בכל
רגע הרגישו את ידיה הרכות מחזיקות בפניה והיא הייתה עוצמת
אותן, והוא היה מביט בחלל הריק והקר שמולו והיה חובש אצ כובעו
שנית ופניו השחומים לא עוד קרנו והיא הייתה רואה את הכלום
השחור בעינייה העצומות והביעה משאלה להיות עכשיו במקום אחר
בתוך מישהו אחר, טוב יותר.
והיא הייתה עוד מביטה בו, לפעמים, מחפשת את החיוך הזה, האבוד,
עם העיניים הצוחקות והלחיים השחומות הקורנו והעיניים שלה היו
נוצצות כשהייתה פותחת אותן, נקיות מן הרטיבות ששטפה אותןו
וליבה רעד בתוך גופה והרעיד גם את שפתייה ולחייה החיוורות והיא
הייתה מסתובבת וביטה בחלל הריק והקר וידיה הרטובות מן הדמעות
המלוחות ניגבו עצמן על מכנסי החאקי שלה, משאירות אחריהן כתמים
כהים, רטובים והיא הייתה מחפשת עוד את הנצנוץ בחלל הריק שמולה,
והייתה כועסת על עצמה שנתנה להן ככה לפרוץ החוצה ולהרטיב, כי
זה סימן לחולשה והייתה חושבת לרגע שמא היא נחלשת מרגע לרגע
והייתה כועסת על עצמה שהיא חושבת ככה, ופנינ היו מרצינות לרגע
ושוב חוזרות ומתרככות ונמסות בחום שנותר מן הדמעות הלחות שעל
לחייה והיא הייתה מנגבת אותן בידיה ומביטה בחלל הריק שמולה,
הקר והאכזר הזה.
הנסיך השחור שלי, היא הייתה חושבת ומביטה שם, באוויר הקר
והעומד מולה, מחפשת אותו ונאחזת בנצנוץ האחרון שנשאר שם ומחכה
לו, לנסיך השחור שלה, שישוב.