במאמר זה אנסה לראות פנים שונים של הקפיטליזם בעין מנתחת, בעין
פסיכואנליטית.אשתדל לסרוק נושאים הקשורים ישירות ובאופן חשוב
ביום יום שלנו.
הנושא המרכזי שעליו אני רוצה לכתוב הוא תרבות הצריכה המערבית.
כיום אנו חיים בישראל, אך אפשר לאמר שאנו חיים בארצות הברית.
מדוע?
מה זה ישראלי? האם יש דבר כזה הנקרא "עם יהודי ציוני"?
אם כן, מדוע הקמפיין של "לקנות רק כחול לבן" לא מצליח? מדוע
דגל ישראל של ראש הממשלה מיוצר בסין? מדוע אנו ממשיכים לקנות
תוצרת חוץ?
מדוע אנו חיים בחברה שבה יש את הדחף לרוץ ולהיות כמו
האמריקאים?
לדעתי, בעייני הישראלים הקפיטליסטים, יש איזשהו מודל שעומד אל
מול עיניהם לו הם מנסים להתחקות. וזה דבר שבולט הכי הרבה
בתרבות הצריכה. אותו דבר כמעט קדוש בעיניהם. לדוגמא, כל בני
הנוער החיים במעמד הגבוה.
ילד בן 15 שגר בהרצליה פיתוח לדוגמא, ירצה ללבוש נייק בתור
נעליים, כמובן הכי חדשות ואם אפשר כאלה שעוד לא הגיעו לארץ.
מכנסיי "דיזל" למשל, שעון של סווץ', הכל כמובן מקורי. כמובן
שכל זה תלוי בתפיסה האופנתית שמקובלת בחברתו הוא.
הוא לעולם לא ירצה ללבוש נעלי דפנה וללבוש ג'ינס ישראלי.
אפשר לאמר שמדינת ישראל משמידה את עצמה מבחינה כלכלית עם כל
תרבות הצריכה המערבית.
וכידוע, לעשירים יש יותר כסף, הם משקיעים יותר כסף בכל דבר, הם
הקובעים את הלך הרוח הכלכלי.
אם כן, על מזבח האופנה המערבית, תרבות הקניה, אנו משמידים את
עצמנו. זה בדיוק כמו יצר המוות של פרוייד. השמדה עצמית ויצר
עצמי להרס עצמי, גם אם הוא לא מודע.
המודל הזה של מה יותר "נחשב " הינו מעיין טוטם. הוא מעיין טוטם
שלו אנו משקיעים את כספנו.
אנשים החיים על פי מודל זה, פוחדים לחיות בלעדיו. הם קשורים בו
ותלויים בו.
זהו אינו טוטם מדוייק על פי איך שפרויד הגדיר טוטם, אבל זה
בהחלט מעיין דבר קדוש בעיניי כמה אנשים שבשבילו הם גם מקריבים
מעצמם.
נושא נוסף שעליו ארצה לדבר הינו מוסר חיצוני או בעצם
סופר-אגו.
בתור מדינה קטנה אנו תלויים בדעתם של מדינות אחרות ובעיקר,
ארצות הברית. הסופר אגו של האנשים במדינת ישראל תלוי בסופר אגו
העולמי בכלל והאמריקאי בפרט.
כל פעולה צבאית שעושים, כל תהליך מדיני, קודם כל חושבים "מה
יגידו בעולם" או יותר נכון "מה יגידו האמריקאים". פחות חשוב
לישראל כבר מאירופה, הם תלויים במדינה גדולה ומבוססת וחזקה,
ארצות הברית, "האבא" שלנו.
לפי הפסיכואנליזה תמיד מופיעים שני אלמנטים לגבי יחס אל אבא:
אהבה ופחד. אנו מראים את אהבתנו לארצות הברית בתרבות הצריכה
שלנו ואנו מראים את הפחד מהם על ידי חשיבה על מה הם יחשבו או
בעצם אובססיה בקשר לסופר-אגו של ארה"ב.
אנשים החיים על פי תרבות הצריכה הקפיטליסטית נוהגים להיות
אובססיביים באגירה של מוצרים. הם לא יסתפקו במה שיש להם, הם
יאגרו עוד ועוד אוכל ומצרכים ולפעמים לא דברים שהם באמת צריכים
באותו הרגע. אנשים אלו תקועים בשלב האוראלי. אנשים שתקועים
בשלב האוראלי אוגרים דברים. זוהי איננה צריכה פרקטית יישומית
ועניינית, זוהי צריכה למען אגירה של פריטים.
דבר נוסף הבולט בתרבות הקפיטליסטית של הצריכה הוא עניין האופנה
החולפת, גם אישית וגם תרבותית. האדם רוצה כל הזמן לגלות את
עצמו מחדש ולאהוב, כל פעם מחדש, את האני החדש שהוא יוצר לו.
זהו הנרקיסיזם של שלב המראה של לקאן; האדם קונה לעצמו בגדים
חדשים, נהנה מעצמו, מסתכל על עצמו, וכעבור זמן מה הבגדים כבר
לא יפים בעיניו. הוא רוצה לאהוב את עצמו מחדש, הוא הולך וקונה
לעצמו בגדים חדשים. כמובן שכמה שהאדם אוהב את האני הנוכחי שלו
תלוי בתפיסה תרבותית אופנתית, דבר שגם מתחלף כל הזמן. האנשים
שתקועים עמוק בנרקיסיזם, לא יפסיקו לעקוב אחרי המראה החיצוני
שלהם; אך בעצם הם לא יפסיקו לעקוב אחר האופנה הנוכחית ויתאימו
אותה אליהם כדי לגלות את עצמם מחדש ולאהוב את עצמם שוב.
דבר נוסף הבולט בתרבות הצריכה המערבית הוא עניין הסובלימציה
עליו דיבר פרוייד. אנשים נוהגים להוציא אגרסיות על ידי קניות.
ידוע שאנשים רבים החיים בעולם הקפיטליסטי של היום אוהבים ללכת
לעשות קניות כשהם במצב רוח לא טוב או שהם עצבניים. זה מרגיע
אותם. זוהי גם מעיין השלכה, העברה, כמו שאמר לקאן. לקאן אמר
בהרצאתו - "העברה היא אהבה". האדם משליך את המצב הפסיכולוגי
שלו על מה שיש לו; כלאמר: האדם בדיכאון, לכן אם הוא יקנה בגד
חדש כך יעבור לו הדיכאון. כמו שציינתי קודם, דבר זה מתקשר גם
לנרקיסיזם, אם כך- בצריכה שנובעת מסובלימציה של האדם, ישנה גם
השלכה וגם נרקיסיזם, אהבה, אהבה עצמית, אך בעיקר תלות.
לסיכום, האדם הישראלי הקפיטליסטי הממוצע מושפע בצורה חד משמעית
מאופנות בנוגע לכל דבר, מצריכה של מזון עד לצריכה של בגדים,
ועד למעשים פוליטים מדיניים צבאיים. לדעתי, עד שהאדם הישראלי
הקפיטליסטי לא ישתחרר מתפיסות האפנה ומ"מה יגידו", האדם
הישראלי הקפיטליסטי לעולם יהיה תקוע בתוך תלות, וכך לעולם לא
יהיה "עם חופשי בארצנו".