יש לי חברה טובה מאוד, זאת אומרת עד לפני כמה זמן חשבתי ככה
לפחות, אני כבר לא זוכרת מתי חשבתי ככה.
לחברה שלי קוראים "עצמי".
הייתי מתארת לכם אותה, אבל כבר מזמן שכחתי את "עצמי", איך היא
נראית, מה היא אוהבת, מי היא בכלל ומה כל כך אהבתי בה ואם
בכלל. אני כבר ממש לא מכירה את "עצמי".
היום שהסתכלתי במראה וחשבתי על "עצמי", הגעתי למסקנה שבין כול
הרעותיות האלה שאני כל הזמן מכירה וחוקרת ומנסה לראות מה
אומרים עליהן, שכחתי את "עצמי", איבדתי  את "עצמי", ובבת אחת
הכל התבהר..
במשך כל הזמן הזה שהייתי מסתובבת עם "עצמי", לא ממש שמתי לב
ל"עצמי" ולמי שאני וזנחתי אותנו, אותי ואת "עצמי", זנחתי את
החברות שלנו.
כל הזמן חיפשתי להכיר רעותיות חדשות, לבלות איתן, לראות אולי
בעצם זו אני באמת, אולי איתן, או רק עם אחת מהן, אני צריכה
להסתובב כי יהיה לי טוב.
אבל תמיד הכול חזר לאותה נקודה, או שחשבתי יותר מידי על
"עצמי", או ששכחתי את "עצמי" לגמרי בין כול הרעותיות האלה.
וזה לא יפה לשכוח את "עצמי", אחרי הכל, אנחנו אמורות להיות
החברות הכי טובות, אולי לא כל הזמן לחשוב על "עצמי" אלא גם על
אחרים אבל בהחלט להיות חברה טובה של "עצמי".
עבר המון זמן, ועברתי הרבה דברים, ועכשיו אני מסתכלת במראה, על
רעות של אתמול, על רעות של היום ועל רעות שאכיר מחר וכואב
לי..
כואב לי כי אני מתגעגעת ל"עצמי" ועכשיו אני יודעת שאני חייבת
לחפש את עצמי, למצוא את עצמי, ולאהוב את "עצמי" כמו שמגיע לה,
כמו שמגיע לי.