כמעט חמש עשרה שנים הייתי חלק מזה, וכלום. כמעט חמש עשרה שנים
שהיא כבר רצה. המבקרים כתבו "אחת מההצגות הטובות ביותר שהועלו
אי פעם", הקהל נהר בהמוניו ואפילו אחרי כמעט חמש עשרה שנים לא
היה יום שהאולם לא היה מלא עד אפס מקום. כמעט חמש עשרה שנה
הייתי שחקן מחליף באחת ההצגות המצליחות ביותר בכל הזמנים, אף
פעם לא יצא לי לשחק בה באמת. במשך הכמעט חמש עשרה שנים הללו,
אף אחד מהשחקנים לא חלה, או הרגיש לא טוב, או היה לו אירוע
משפחתי או כל דבר אחר שהיה מונע ממנו להשתתף ונותן לי ערב אחד
של תהילה. במקור הייתי צריך להיות השחקן המחליף של השחקן
הראשי, אבל עם הזמן למדתי כבר את כל התפקידים בעל פה ויכולתי
להחליף כל אחד מהשחקנים.
הייתי צריך להקשיב לאמא שלי. היא אמרה לי שאני צריך למצוא
מקצוע אמיתי ושמשחק לא יביא לי פרנסה, אבל אני התעקשתי ואמרתי
לה "אמא, אני לא סתם אחד מאלו שרוצים להיות שחקנים, יש לי
כשרון אמיתי, את עוד תראי שאני אהיה שחקן מצליח, ואני ארוויח
המון כסף ואת תתגאי בי מאד".  היא רק חזרה ואמרה שאני צריך
להיות עורך דין או רופא, אפילו נהג משאית זבל, רק לא שחקן
תאטרון. כמה שהיא צדקה.אני זוכר איך לפני כמעט שש עשרה שנים כל
כך שמחתי כשקיבלתי את התפקיד של השחקן המחליף של השחקן הראשי
בהצגה הזאת ואיך חלמתי שיום יבוא והוא יחלה ואני אכבוש בסערה
את הבמה משאיר מאחורי אבק כוכבים, מדהים את הקהל, כובש אותו
בכישרון ונהיה בין רגע לשחקן מפורסם שזוכה בפרסים וכל מיני
כאלה.
מי היה מאמין שבמשך כל הזמן הזה השחקן הראשי לא יעדר אפילו
לפעם אחת. עודדתי את עצמי בכך שלמדתי את התפקידים של כל יתר
השחקנים בעל פי ונהפכתי לשחקן מחליף של כולם, אבל גם אף אחד
מהם מעולם לא החמיץ הצגה. זכרתי את הטקסט של כולם, של הגברים,
של הנשים ואפילו של הכלב. חמש עשרה שנה אותו כלב!
אחד מהשחקנים היה עד כדי כך זקן שהוא כבר הופיע עם קטטר.
הדבר שהכי תסכל אותי בכל העסק הזה היה שהשחקנים האמיתיים היו
שחקנים איומים, הם בקושי אמינים בתור עצמם. זה היה סיוט לשמוע
את הקהל מוחא להם כפיים, נעמד על רגליו ופותח בתשואות רמות.
אחרי ארבע עשרה שנים ושמונה חודשים יכולתי להבחין בשינוי.
עדיין היה בא קהל רב לצפות בהצגה אבל יכולתי לראות בברור שכבר
יש פחות ופחות אנשים אשר באים לראות את ההצגה. הבנתי שזה מצב
של עכשיו או לעולם לא. לא יכולתי לשאת זאת אז החלטתי אחרי ארבע
עשרה שנים ותשעה חודשים לעשות משהו בנידון. החלטתי לרצוח את
השחקן הראשי.
ידעתי שזו ההזדמנות האחרונה שלי לפריצת דרך, ההזדמנות האחרונה
שלי להגשים את החלום שלי, לממש את עצמי.
ערב אחד , אחרי ההצגה, חיכיתי ליד המכונית שלו במגרש החנייה עם
אקדח בידי. הוא צעד לכיוון מכוניתו קורן מאושר כאשר הבחין בי,
"גם אחרי כמעט חמש עשרה שנים זה עדיין מרגש מחדש לשמוע את
התגובות הנפלאות של הקהל" אמר לי. הנהנתי בראשי בחיוב ואמרתי
:" זה באמת פשוט נפלא" , הרמתי את האקדח ויריתי בו בראש. הוא
נפל על הריצפה כשכתם דם מתחיל לפלס דרכו על הקרקע של מגרש
החנייה. זרקתי את האקדח לחור ביוב שהיה בסביבה ועזבתי.
למחרת מנהל התאטרון כינס את כל צוות ההצגה וסיפר להם שמישהו
ירה בשחקן הראשי, הוא בתרדמת עכשיו וסיכויו לשרוד מינימלים.
השחקנים עשו את עצמם מזועזעים במשחק מוגזם כאילו זאת הפעם
הראשונה שהם שומעים את זה ולא קראו את זה בבוקר בעיתון. גם אני
העמדתי פני מזועזע. המנהל המשיך ואמר:"אחרי כמעט חמש עשרה שנה
כולנו כבר יודעים ש..." ואני המשכתי בדמיוני את המשפט " שההצגה
חייבת להמשך, מזל שיש לנו שחקן מחליף מצוין למקרים כאלו" , אבל
זה לא היה מה שהוא אמר.  המשך משפטו האמיתי היה " שזה כנראה
הזמן להפסיק את ההצגה. אלו היו חמש ישרה שנים נפלאות, אבל
כשדבר מזעזע כזה קורה, זה סימן שיש צורך בשינוי כלשהו, הגיע
הזמן להוריד את המסך ולהתגאות בכל מה שהשגנו".
"לא נכון" מלמלתי לעצמי , "ההצגה חייבת להימשך, ההצגה חייבת
להימשך!" המשכתי למלמל אבל אף אחד לא שמע אותי כי כולם היו
עסוקים במחיאות כפיים ונראה שכולם מסכימים שזהו הסיום של
ההצגה.
הייתי הרוס, הרגשתי איום. ישבתי בביתי ובכיתי , כשלפתע המשטרה
פרצה לביתי ושני שוטרים בריונים תפסו אותי, שמו עלי אזיקים
והכניסו אותי לניידת. הם מצאו את האקדח עם טביעות האצבעות שלי
. הואשמתי בניסיון לרצח, במשך כל המשפט טענתי שאני לא אשם
ושמישהו מנסה להפלילי אותי. בעיתונים כתבו על המקרה " אחת
מההצגות הטובות ביותר שנראו אי פעם בבית המשפט". סוף סוף
קיבלתי את ההכרה שלי. בכל מקרה הרשיעו אותי ועכשיו אני בכלא,
אז החלטתי לשעשע את עצמי בכתיבה, ולכתוב כל מיני חוויות מהחיים
שלי, כי אחרי הכל , אין הרבה מה לעשות כאן כדי להעביר את הזמן
ונשארו לי כמעט חמש עשרה שנה.