כשאני מסתכלת עליה, היא נראית כל כך רחוקה, כשהעיניים שלי
בוחנות אותה, העיניים שלה נעצמות. ילדה קטנה מחזיקה שקיות
ניילון של היפר-זול, מסיטה שיער מחומצן ארוך חלק, נופלת
מהפלטפורמות. נערה צעירה, מתבגרת בקושי, מחזיקה לימודים,
מחזיקה בילויים, מחזיקה חבר כבר ארבעה חודשים. ארבעה חודשים
בדיוק, חושבת איך לחגוג. קנתה שוקולדים. כשאני מסתכלת עליה
העיניים שלה נעצמות לרגע, והפרצוף המנומש שלה מוסט מהר הצידה.
היא מועדת ומפילה את אחת השקיות. תפוזים מתגלגלים על המדרכה.
אני ניגשת לעזור והיא מתרחקת. "זה בסדר", היא אומרת. לוחשת.
בשקט, שגם היא עצמה לא תשמע. אני עוזבת את אחד התפוזים שכבר
הספקתי להרים, והוא מתגלגל במורד הרחוב. היא מפנה אחריו את
המבט בהיסוס מה. הנה, עכשיו יש לה תירוץ ללכת. אבל היא נשארת,
עומדת לידי, כל כך קרובה. היא משחקת בשערה במבוכה, הבלונד הזה,
שדומה היה כאילו עברה עליו במגהץ. מגהץ אדים, כמו זה ששימש
לגהץ את המדים של החבר שלה, בבית הישן בשכונה ד'. ארבעה חודשים
זה הרבה זמן. לא ראיתי אותו מאז שהתגייס. אבל שנתיים זה כבר לא
הרבה. שנתיים זו כבר תקופה, כמו זמן שכבר אפשר להגיד עליו
שעבר, ולא משנה כמה שבועות הכיל, או חודשים. אותה אי אפשר
לשכוח, ומראה כמו שלי קשה שלא לזכור. הבגדים השחורים- קרועים
והשיער החום-בהיר-גלי אסוף בגומייה מרופטת. לא השתנתי. אותה
מוסיקה כבדה ואותו עברי לידר ששר לי שירים עצובים. פעם היינו
שומעות אותו יחד. זה מה שהיא הייתה בשבילי. שיר-עצוב. ועכשיו
היא עם השקיות של הסופר, בשליחות של אמא, בשליחות של המציאות,
חובות של היגיון. היא מנותקת, מנותקת מבפנים. היא נושמת אותי
ורק אני רואה. היא עדיין מקיאה בלילות, ורק אני יודעת. ואני רק
יודעת להתרחק. עברתי דירה ואמרתי יפה שלום, ובכיתי שאתגעגע.
אבל היא זו שהתנתקה. אמרה יפה שלום לילדות המאופרות ורוד זוהר
במחששה של החטיבה, והחליפה לפוש-אפ ועדשות כחולות כדי שיקבלו
אותה לשורותיהן. ולי, לי אפילו לא אמרה להתראות, לא בכתה
בשבילי. רק נישקה אותי, ככה על השפתיים, ככה עם הלשון, ומייד
אחר ביקשה שאלך. וחיבוק, עוד חיבוק עצום, והלכתי. ומאז לא
התגעגעתי, ממש כמו שהבטחתי. והיא לא התקשרה, כמו שידעתי שיהיה.
היא מהילדות שמפחדות. אני שמחה בשבילה שיש לה חבר, באמת שמחה.
מאזן אותה קצת, שומר עליה. מדים אף פעם לא משכו אותה. בעצם,
בנים אף פעם לא משכו אותה, אבל אני מניחה שדברים משתנים. היא
בשליחות של מציאות עכשיו. גבהה. התבגרה. אני מסתכלת עליה, והיא
מעזה, אחרי מספר דקות, להביט עליי בחזרה.  מלטפת בעדינות את
השיער שלי, מעבירה אצבעה על הלחי, על השפתיים. אני מריצה בראשי
כל תנודה שלה, כל מבט. איך היא בוהה בי, איך היא מטה את הראש,
איך היא בולעת את הרוק.  אני מנסה לפתוח בשיחה, לאמר כמה
משפטים, שבאתי לבקר, שהלימודים בסדר, שההורים כבר לא מציקים,
שלא נישקתי אף אחת אחרת מלבדה. ככה, שיחת חולין שכזאת. אבל
המילים מתבלבלות. היא מתקרבת אליי ולוחשת לי באוזן בקול מתוק
רועד: "זה בסדר". אחר כך מסתובבת, מרימה את השקית עם
השוקולדים, והולכת.