אני רוצה אותך כל-כל, שלפעמים זה כואב לי. ממש כאב פיזי- בלב,
בריאות, ולפעמים אפילו בבטן- כמו אבן שמלטשת אותי מבפנים.
קשה לי לתאר את זה.
אני אוהבת אותך כל-כך.
כשאני עצובה, כל מה שאני רוצה, הדבר היחיד שיעשה לי טוב- זה
אתה. שתחבק אותי, תנשק אותי, תהיה איתי ותאהב אותי.
אני סומכת עליך.
כקשה לי- אני מצפה שתהייה שם.
אני רוצה אותך, אני רוצה להיות איתך, אני רוצה לדעת עליך הכל.
אני רוצה שתפתח, שתאהב, שתסביר, שתבין, שתלטף, שתנשק,
שתחייך... ואולי זה יותר מדי.
אולי זה לא מה שאתה רוצה.
אני רוצה.
ואני רוצה לתת את כולי. כל מה שתרצה- אני שלך.
אבל אתה מהסס.
אין לי ספק באהבתי אליך.
אבל אתה, אתה לא כל-כך בטוח.
קשה לי להגיד את זה, קשה לי אפילו לחשוב את זה.
אבל אני יודעת שאתה לא מרגיש אותו דבר.
אתה אוהב. את זה אני מרגישה, בתוכי.
אבל אין לך את התשוקה לי.
אין לך את הרצון העז, את החופש להשתחרר מכל מוחייבות אחרת, מכל
דבר אחר- בשביל לגעת בי, לחבק אותי.
אני הייתי באה בריצה.
תמיד אמרתי (וגם אתה אמרת) שאנחנו שונים. השוני הזה, מתבטא
במיליון דרכים שונות.
הוא לפעמים פוגע ומכתים.
ואני בחרתי להתמודד.
גם אתה בחרת להתמודד- אבל אתה רואה הכל קצת אחרת.
אני לא יודעת כמה אני חשובה לך, אבל אני כן יודעת שאיכפת לך.
אז אם באמת איכפת לך- תגיד את האמת.
איה אתה עומד, איפה אני עומדת, איפה אנחנו...
בבקשה תגיד שיש אנחנו.
אל תמהר.
תתעקש על מה ששלך. אני שלך. אמרת בעצמך.
תחשוב טוב לפני כל צעד שאתה עושה, כי באמת קשה לי, ואני צריכה
אותך, ואם אתה לא יכול להיות כאן בשבילי- אז עכשיו זה הזמן
לצאת.
שיהיה לך קל, ותצא בלי מחויבות.
אני אוהבת אותך נורא, וצריכה אותך בחיים שלי. אני מקווה שאתה
מרגיש אותו דבר, ושיש לי עם מי לדבר.
תסתכל טוב עלי, ותסתכל טוב על עצמך- ותחשוב.
מה עושה לך טוב, מה עוזר לך, מה אתה צריך, מה מרגש אותך...
אחרי שחשבת על זה... אני רק מקווה שזאת אני.