האוטובוס עוצר בתחנה המרכזית של קוומבטור. הערב מתחיל לרדת.
אני לבד. מעט מאוד פעמים בחיי הרגשתי בדידות כזו. אמצע פברואר,
לחות בלתי נסבלת מדביקה את חולצת הבד הירוקה שלי אל גופי. מאות
רוכלים זעירים אוספים את סירי הבישול הקטנים שלהם אל תוך
שמיכות ישנות, עוטפים אותם ומעמיסים אותם על גבם. ריח כבד של
שמן טיגון שרוף ממלא את האוויר החם. הסדרנים שורקים במשרוקיות
הקטנות שלהם, מזרזים את אחרוני הנוסעים להצטרף אל האוטובוסים
הממונעים. אני מוריד את התרמיל מהגג, מניח אותו על האדמה
הרותחת, מתיישב, משעין עליו את גבי ומצית סיגריה. אני נטע זר,
מבטי ההולכים והשבים מעידים על כך. אלה מבטים סקרניים,
חטטניים, האנשים מחליפים ביניהם רשמים ומצביעים עליי בהיחבא.
שתי נערות צעירות בסארי צבעוני מסמנות לי לשלום. אני משיב
חזרה. אביהן, שמביט בתמונה מן הצד, קורא להן אליו וגוער בהן
בתקיפות. ילד נמוך קומה מתקרב לכיווני, קומקום צ'אי רותח בידו,
כוס זכוכית קטנה תלויה על קצה הקומקום. הוא מוזג את המשקה
בתנועה מיומנת ומגיש לי אותו. לאפי מתגנבים ריחות הציפורן
מהולים בגרגרי הל, מכוסים עננת קינמון קלה. הצ'אי מתוק. הילד
עומד לצדי, ממתין בסבלנות שאסיים את המשקה. רעש הצעקות מחריש
אוזניים, איש עם ידיים קצרות ושמלת פשתן לבנה מטגן כיסוני
סמוסה בצדי הכביש. הבדידות שלי מכסה על כל התמונה. היא משתקת
אותי.


באחד הזכרונות המוקדמים ביותר שלי אני עומד לבדי בחנות רהיטים
גדולה. הורי נעלמו להם בתוך שאון האנשים. אני מטפס על מיטה
זוגית רחבה בלב אולם התצוגה, ומקווה שעיניי יפגשו את עיניהם.
אני קטן, בן ארבע, אולי מעט יותר, זו הפעם הראשונה שאני עומד
במקום לא מוכר, לבדי. אני לא פוחד. פחד אינו התחושה שמציפה
אותי. בתוך תוכי אומרת האינטואיציה שהורי לא השאירו אותי פה
לתמיד, אני חש שיהיה בסדר. אין בי חרדה, אני זוכר זאת בבהירות
רבה, עצם הימצאותם בקרבתי ברורה לי, אולם איני יודע היכן הם
בדיוק. אני עומד על המיטה ומניד את ראשי לצדדים בריכוז רב. אני
רוצה לראות את ראשה הזקוף של אימי או את חיוכו המרגיע של אבי,
אין לי העדפה. ידיי רפויות בתחושת חוסר אונים רגעית, אבל מהממת
בעוצמתה. אני חש געגוע מוזר אליהם, דמעות דולפות מעיניי
הילדותיות. נדמה לי שאת רגע הבדידות הראשון שלו לוקח אדם
לשארית חייו, אם כי אינני בטוח בכך. אני את שלי, בכל אופן,
זוכר בהחלט. אני זוכר גם את חיוכו של אבי כשהוא מוצא אותי על
המיטה בלחיים לחות, ואת התחושה המטופשת שמשאיר בי חוסר הביטחון
הזה. כשרגע הבדידות חולף, אנחנו נוטים לבוז לו, מתקשים להאמין
שאכן היינו כל כך מגוחכים בדקות האבודות הללו.


אדם מבוגר נועץ בי את מבטו המוזר. שיניו אינן רבות, עורו כהה,
ניכר שהוא חשוף לשמש שעות רבות. הוא מתיישב מולי על תלולית חול
קטנה וסוקר את תווי פני. אני שוכב על תרמיל הגב שלי ומשהה את
פעולותיי. אור היום כבר הולך ומזהיב, אני יודע שההשתהות הזו
מיותרת אבל איני יכול להילחם בה. הדבר האחרון שהייתי רוצה הוא
לבלות בעיר הזו את הלילה. אני אמור למהר אל האוטובוס האחרון
שעוזב  את קוומבטור דרומה, אבל אני מאובן. עייפות גדולה רודפת
אותי. תחושה עמוקה של געגוע לא מרפה ממני וממלאת אותי
באדישות.
"טריוואנדרום?" שואל האיש בקול רך ומהוסס.
"לא" אני עונה. שפת הגוף שלי אינה מרמזת על רצון לפתוח בשיחה.
אני מכריח את עצמי לקום, יודע שעלי לקחת את המושכות לידיים,
מרים את התרמיל אל מקומו הטבעי ונכנס חזרה אל התחנה הסואנת.
עיניי האנשים ננעצות בי בתהייה ומציפות אותי גלים של חשדנות.
אני לא שייך למקום הזה, אני ממלמל. האנשים זועקים לי את זרותי
בעיני השקד החומות שלהם.
"אלאפוזה?" הוא מנסה שוב ומתקרב לעברי.
אני מניד את ראשי בנימוס החלטי וממשיך לצעוד לעבר התחנה. חלק
מהאנשים אדיש למצוקתי, חלקו האחר מנסה לעזור אבל איני זוכה
לתשובות חד משמעיות. על שאלות סגורות אני נענה באמירת הן
מהוססת. כל נעיצת מבט מעוררת בי תשוקה להיות בתנועה, להמשיך
הלאה. תנועה משככת בדידות, אמר לי פעם איש חכם, תנועה היא
התחדשות, היא ההזדמנות שאורבת בפינה, תנועה אינה יוצרת שינוי,
אבל היא מסייעת בהיווצרותו.  אין שום מערבי מלבדי בעיר הזאת.
אני זקוק לאחד כזה.

האיש צועד אחריי, שומר על מרחק ביטחון ממני. אני מתעלם
מנוכחותו הסמויה.
"ארנאקולם?" הוא קרב אליי ושואל בחשש מסויים.
"לא!" אני עונה בחוסר סבלנות. אני מבוהל מעט.
אוטובוסים נכנסים ויוצאים את התחנה בקצב מסחרר. צעקות הרוכלים
מתערבבות בריח הבלמים השרופים. צפצופי הצופרים מחרישים את
אוזני. אני מתיישב על ספסל גדול, מוציא את ספרון הכיס מתיק היד
ומחפש בו תשובה. המילה 'קוומבטור' לא מופיעה בו. עיניי בוהות
בספרון, ממאנות להאמין. האיש בסוכנות התיירות המאולתרת הבטיח
לי מעבר חלק, סיפר על עיר שוקקת חיים, על אוטובוסים רבים בקו
עמוס ושגרתי. אני כמעט מתפתה לקלל את עצמי על ההרפתקאה המיותרת
הזו, על הביטחון המופרז שהופגן בארץ זרה. אני בוהה במפה ומחפש
יעד קרוב שאוכל להספיק להגיע אליו בשעה סבירה ולבלות בו את
הלילה. הקהל הגדול הופך לרגע לערב רב ומסוכן. חוסר האונים ניכר
על פניי, על מבטי הנבוך.

האיש מתיישב מולי. עיניו קמוטות, שפם שחור מעטר את מבטו
הממוקד. הוא נראה נחוש. נקודת חן גדולה מעטרת את צווארו. הוא
יושב על הספסל שמולי ברגליים מסוכלות. מבטו נח עליי ללא חשש.
בחלק הזה של העולם מבטים ננעצים בקלות בלתי נסבלת. עיניו
סורקות את תווי פני, את חולצתי המיוזעת, את סנדלי הטבע החדשות.
הבעתי מרוככת, היא קוראת לעזרה. האיש אוסף את שמלתו הלבנה מן
הרצפה ומתקרב לעברי.

"קוצ'ין" אני אומר לו.
הוא מהנהן ופורש חיוך רחב של הקלה. "קוצ'י" הוא מבטא במלעיל.
ידיו מסמנות תנועה, הן מבקשות ממני לקום. הוא עוזר לי להרים את
התרמיל הכבד, אוחז במרפקי ומסמן לי לצעוד אחריו. הוא חולף דרך
מאות האוטובוסים בהחלטיות ויוצא אל הרחוב הראשי. אני נשרך
אחריו, מאבד לחלוטין את שיקול הדעת שלי, מאבד את מערכת
האיזונים הטבעית, מפקיד את גורלי בידו. כולי געגוע לאישה של
חיי.

רחובות קוומבטור מפוייחים. עננה גדולה של אוויר כהה מרחפת
מעלינו. הרחוב עמוס בתעשייה כבדה. חנויות קטנות שזורות זו בזו
לאורך הדרך. מבירור שערכתי מאוחר יותר עולה שהעיר מונה מיליון
תושבים, רובם כהי עור. המחקר טוען שאנשים אלה הינם ההודים
הקדומים שנדחקו דרומה על ידי כנופיות נודדות של שבטים ממוצא
אירופי. התהליך החל אלפיים שנה לפני ספירת הנוצרים והחריף עם
הכיבוש המוסלמי של חצי האי. בחלוף השנים הפכו כהי העור לקאסטה
הנמוכה ביותר במרקם החיים ההודי, באזורים מסויימים אף נהגו שלא
לגעת בהם. בני האדם מייצרים מעמדות כדי להגדיר את עצמם, זה
בלתי נמנע כנראה.  העיר עלובה. חנויות המסחר מונחות זו על זו
בחוסר סדר משווע. פרות חוצות את נתיב התנועה בהידוס מלכותי,
מבלבלות את רוכבי האופניים ונהגי הריקשה. ריחות הטיגון נמהלים
באדי האשפה שמתגוללת לה בצדי הרחוב ברישול. סוכן הנסיעות
החלקלק הבטיח לי שהות של עשרים דקות בעיר ששמעתי את שמה
לראשונה מפיו. הוא סילסל את שפמו כשספר בידו השנייה את שטרות
הכסף שהנחתי על שולחנו. ידעתי שהוא משקר, אבל זה לא נראה לי
משמעותי. הבדידות דרשה תנועה. התנועה מקילה עלי.

אנחנו הולכים בכביש הראשי. ידו של האיש אינה מרפה מדש חולצתי.
הזוגיות המשונה שלנו מעוררת סקרנות. מבטים ננעצים, התלחשויות
בלתי פוסקות נשמעות. ילדים קטנים מושכים בתרמיל הגב השחור,
מבקשים נדבה. האיש מגרש אותם בתקיפות. אני מנסה לפתח דו-שיח,
שואל שאלות קצרות באנגלית ברורה. הוא מחייך אלי, שיניו הבודדות
צהובות משלי, הוא לא מבין משפט וחצי משפט. הוא חוצה את הכביש
ופונה לעבר סמטה צדדית. אני נדרך. זה רגע שהעברתי בדמיונותיי
לא פעם ולא פעמיים. זרמי אדרנלין מנערים את הלך מחשבתי, מעירים
אותי. אני עוצר. "לאן אנחנו הולכים?" אני שואל בטון אלים כמעט.
עיני משדרות חוסר אמון. האיש שותק.  הדמדומים צובעים את צללית
פניו ומטילים עליו צל מאיים. הוא מנגב את ידיו בשמלתו הלבנה
ברוגע. שרירי פניו רפויים, מבטו נינוח.
"קוצ'י!" הוא מצביע בידו לעבר הסימטה.  עיניו נחושות, קמטים
מעטרים את מצחו השזוף, כוונותיו כנות, הוא לא נראה כמי שירים
את ידיו. משהו בו רוכש את אמוני מחדש. אין לי מרחב גדול של
בחירה.


בדרך הביתה נשענתי על ברכיה של אמי והבטתי בידו של אבי משחקת
בידית ההילוכים במיומנות רבה. עיניו היו מרוכזות בזרימת
המכוניות שלפניו. הוא זמזם שיר ישן שניגן בגלי צה"ל.
"פחדת חמוד?" שאלה אמי.
"קצת" הודיתי.
"ממה פחדת?" היא שאלה.
"הרגשתי לבד." אמרתי בשקט, "רציתי אתכם לידי."
"זה עובר," אמר אבי שהקשיב לשיחתנו. "תמיד כשאתה מרגיש לבד,
שנדמה לך שאתה מאבד מישהו שיקר לך, תזכור שזה עובר ותהיה
סבלני. אי אפשר להיות לבד כל הזמן. זה פשוט לא עובד ככה."
"אבא צודק" לחשה אמי באוזני הימנית, "ככה זה בחיים...."
אבי עצר ברמזור והמשיך לזמזם עם הרדיו. אמי ליטפה את שיערי
במשיחות מכחול נעימות. הנחתי את ראשי על כתפיה ועצמתי את
עיניי. אני חושב שחלמתי שאני ציפור שיר בלהקה גדולה, אבל אני
לא מוכן להישבע על כך.


את הכרטיס אני קונה בדוכן קטנטן ומסורג. אני מניח את התרמיל על
הרצפה באנחת רווחה ומנגב את הזיעה בחולצתי. האיש מתיישב לידי
וממתין איתי  לשעה הנקובה.  אני קונה לנו שתי כוסות צ'אי מדוכן
קרוב, מניח לו לשמור על התרמיל. המחווה מרגשת אותו. אנחנו
לוגמים את התה המתוק בשלווה אינטימית כמעט. האוטובוס מגיע
בצפצוף רועם, אני מטפס על הגג וקושר את התרמיל. אחר כך אני
ניגש אליו, מצמיד את כפות ידיי בתנועת הודייה ומחייך לכיוונו.
הוא אוסף את ידיו ומחווה כלפי בתשובה. עיניו עצומות למחצה, הן
מאחלות לי נסיעה בטוחה. אני עולה ומתיישב בירכתי האוטובוס,
מנופף לו לשלום. האיש משוחח עם מכר ותיק שפגש. מבטו רגוע. שקט
נסוך על פניו הכהות.
משימתו הושלמה.

 "יש דבר כזה טוב. הטוב קיים. לפעמים אנחנו מתעקשים להגדיר
אותו, לנסח, לתהות על קיומו החמקמק. 'הטוב יחסי', אנחנו משקרים
לעצמנו, 'הטוב הוא האתי, המוסרי', 'הטוב הוא ההיפך מהרע',
אנחנו מתפתלים בינות למילים, מנסים להשתמש בשפה, לקבע את מה
שאינו ניתן לקיבוע, לכמת למילים, להכריע. יש דבר כזה טוב, והוא
לא קיים בשפה, הוא קיים בעולם..." את המילים האלה כתבתי שלוש
שעות מאוחר יותר בלילה ארוך ומבולבל, בנסיעה אינסופית לקוצ'ין
שעל חוף הים הערבי. פנס של כורי פחם האיר עבורי את השורות
הצפופות, המתפקעות מלהכיל. העט נמשכה בעוצמה, חורטת את המחברת
הכחולה. הציניות חמקה לה דרך החלון, והתבדרה ברוח החמה של אמצע
פברואר. סופה של הבדידות היה קרוב מתמיד, אם כי לא הייתה לי
שום דרך לדעת זאת בעיצומה של מלאכת הכתיבה.   "יש דבר כזה
טוב." הוספתי, "הטוב אבסולוטי. הטוב אינו תוצאה של מערכות
יחסים, של קונבנציות חברתיות, או של הגדרות פילוסופיות. הטוב
הוא טוב, כך סתם. מילים הן מסמל, חץ שמצביע על דבר שנמצא מחוצה
להן. מילים אינן הדבר עצמו. הדבר עצמו נטול שם, וטוב שכך. בני
האדם מייחסים חשיבות רבה מדי לשמות."

ישבתי על הריפוד המיושן של האוטובוס המקומי בדרכי לקראלה,
מעורבל בגעגוע עמום, נותן לידי לעשות את שלה. המילים זרמו להן
מעצמן והתנפצו על הדף, מאושרות בעירומן הטבעי. הנחתי את העט
והתחלתי לקרוא בהן. קראתי בהן שוב ושוב, עד שלא קראתי אותן
עוד.