סוף ינואר, פריז, תחילת השעות הקטנות של הלילה. ככה התחלתי
להתגבר עליו. לחזור שנתיים קודם, ולשכוח שאין לי אותו יותר,
לשרוד את הבדידות.

חברות שלי החליטו בשבילי שהטיול לפריז יסדר הכל, שאני אמצא לי
כבר מישהו שיעביר את הדיכאון. אז הנה הינו בדרך לפאב אירי
בפריז. הרוב אמורים להיות דוברי אנגלית, דבר שרק יקל עלינו,
ולא נצטרך לשבור שיניים.
עוד לפני שנכנסנו שכנעתי את עצמי שהיום זה היום. בכניסה העינים
שלי לא הפסיקו לחפש, ומהר מאוד מצאו. הראשון שחשבתי עליו ישב
בקצה השני עם עוד שני חברים שלו. ניגשנו שלושתינו אליהם ואחרי
זמן קצר החלטנו לוותר. אחר-כך היה המלצר, אבל גם אותו פסלתי
מהר. משומקום הגיע גבר כבן 25, נותן חיוך, מלמל משהו שהוא חייב
ללכת, נותן לי נשיקה ויוצא. אח... חבל שהוא לא נשאר עוד קצת.

התייאשתי, הפאב היה יבש. חברות שלי מצאו תאומים ונעלמו, ואני
נשארתי באמצע החדר חסרת כיוון. החלטתי לחפש את החברות שלי
בקומה השנייה, כבר הייתי מוכנה לסיים את הערב. בדקתי את כל
הכיוונים ולא ראיתי אותן. התייאשתי ולא רציתי להיראות נואשת
מידי אז ישבתי לנוח קצת. פתאום הוא הגיע, מבוגר יחסית, אבל
נראה טוב. חייכתי, הוא חייך בחזרה. בכלל לא חשבתי עליו בתור
אפשרות.
התחלנו לדבר, שיקרתי, אמרתי שאני בת 18 מניו יורק. לא רציתי
שידעו שאני מישראל, לא בתקופה כזו. התחלנו לדבר על פריז ועל
האתרים המהממים שבה. באיזשהו שלב התחלתי לאבד עניין, פחדתי
שחברות שלי חזרו למלון ונטשו אותי לגמרי. אחרי 5 דקות פתאום
ראיתי אותן בקצה השני עושות לי פרצופי עידוד. עשיתי להן שלום,
והבהרתי להן שאני מסתדרת, הן חזרו לתאומים. בינתיים הוא המשיך
לספר על עצמו, ומה הוא עושה פה, וכמה זמן. במקום לשפר את
הצרפתית שלי אני מתרגלת אנגלית.

נמאס לי. החלטתי לקחת את המצב לידיים. הצעתי לו לעבור לשבת על
הספה, שיהיה יותר נוח. הוא לא התנגד.
אבל כמובן, הוא גם לא הפסיק לדבר, שוב ושוב אותם נושאים.
הצצתי בשעון, עוד פחות משעה וצריך ללכת, והוא ממשיך לדבר.
חשבתי לעצמי; עוד יום מבוזבז, שוב אני אשאר לבד, עוד יום עם
מחשבות בדידות.
ניסיתי לרמוז לו שהוא לא חייב להמשיך ולדבר ולדבר, יש דרכים
שונות לתפעל את הפה. בסופו של דבר הוא הבין, רק חבל שזה היה
מאוחר מידי. הייתי צריכה ללכת כבר, חברות שלי קראו לי.
"אני רוצה לנשק אותך שוב" הוא ביקש שנפרדנו. לא הבנתי אותו,
בכל זאת היינו על הספה זמן לא קצר, אזהדבקתי לו נשיקה ופניתי
לכיוון היציאה. "לא.. בפגישה הבאה..." הוא אמר. נבהלתי, לא
חשבתי שזה יוביל למשהו כזה.

"נו, אז איך קוראים לו?"
"מממ... לא יודעת..."
"מה?!?"
"חכי שנייה, אני אבדוק בכרטיס ביקור"
"חחח.. מצחיקה, איזה כרטיס ביקור?"
"מי שרוצה פגישה שנייה, נותן כרטיס ביקור.."
"טוב ... אני רואה שחזרת לעצמך"
"אני מקווה...." עניתי לה בחיוך מרוצה,
אבל המחשבות שלי היו במקום אחר,בארץ,  עם האחד שכבר לא שלי.